והנה בענין מאכל העדשים מבואר בגמ' בבא בתרא (טז, ב),
ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. [ומ"ש של עדשים], אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. מאי בינייהו, איכא בינייהו לנחומי בביעי.
ונראה מזה שכל ענינו ותוכנו של מאכל עדשים הוא מאכל אבילות וניחומים, ואצל יעקב אבינו הנזיד עדשים היה מאכל תנחומין על מיתתו של אברהם אבינו. ועי' בירושלמי ברכות (פ"ג ה"א), כד דמך רבי שמואל בר רבי יצחק קביל ר' זעירא אביליו ואייכלון טלופחי.
ובאמת בלשון ה
פרקי דר"א (פרק לה) נראה דעדשים זה מאכל מיוחד של אבילות, אבל האבילות לא היתה על מיתתו של אברהם אבינו, אלא לסימן אבילות של יעקב אבינו על הבכורה שהיתה ביד עשו, וז"ל,
ר' אליעזר אומר מאכל עדשים מאכל אבל, תדע לך שהוא כן שכשנהרג הבל היו אבותיו אבלים ועליו אכלו מאכל אבל, וכשנשרף הרן באור כשדים היו הורינו אוכלים על אבל עדשים כאבל וכצרה על שהיתה הצרה, השררה והבכורה לעשו, ובאותו היום מת אברהם אבינו, וישראל אוכלים מאכל עדשים על אבל וצרת בית המקדש ועל גלות ישראל, מכאן אתה למד שאין בני עשו שכניך נופלים עד שיבא שריד מיעקב ויתן לבני עשו מאכל עדשים כאבל וצרה ויקח מהם ששררה ומלכות ובכורה מה שקונה יעקב ממנו בשבועה, שנ' השבעה לי כיום וישבע לו.
וכתב הרד"ל בהגהותיו שם, דנראה שענין מיתת אברהם שנזכר כאן הוא שירבוב המדפיס ממדרשים אחרים, אבל כאן נראה שהמכוון הוא שאכלו כאבל על שהבכורה היתה שייכת לעשו.
וראה בטור (הלכות תשעה באב סימן תקנב), ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים שהוא סימן לאבילות מה עדשה זו גלגל אף אבילות גלגל הוא שחוזר בעולם ומה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה שאין לו להרבות בדיבור. מדברי הטור נראה דזהו מהדין הכללי של אבילות, אולם לדברי הפרדר"א נראה שנתייחד מאכל זה לאבילות על בית המקדש ועל גלות ישראל.
======
ברם, דבר חידוש מצינו במדרשים, שמאכל עדשים הוא סימן
גם לאבל וגם לשמחה, ומצינו בזה ב' נוסחאות, בבראשית רבה (פרשת תולדות פרשה סג סימן יד),
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו עשויה כגלגל כך העולם עשוי כגלגל, מה עדשה זו אין לה פה כך אבל אסור לו לדבר, מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כך אבל, שמת אבינו אברהם, שמחה, שנטל יעקב את הבכורה.
ובמדרש תנחומא (פרשת תולדות סימן ג),
ויזד יעקב (בראשית כה כט). נכנס עשו מן השדה וראה פניו של יעקב מפוחמות, א"ל מה את עושה, א"ל אין את יודע שמת אברהם זקנינו ואני עושה תבשילין, וילך להברות עליו, א"ל עשו, אהבי ושונאי מתו כאחד, אברהם מת ונמרוד מת, ומה זה לי בכורה, ומה היה התבשיל עדשים, שמקדם היו מכניסין [אל] האבל עדשים, ולבית המשתה עדשים.
ומעתה יש לתמוה על מה דאיתא במחזור ויטרי (סימן תסה),
ארור האיש אשר יאכל עדשים. בלילי פורים ובמועדים ובחדשים. ונראה מזה שהטעם הוא לצד היותו מאכל אבילות ואינו מתאים ליום של משתה ושמחה, וצריך תלמוד.
כיוצא בזה יעויין בבאר היטב לשו"ע או"ח סימן קלא סעיף יז בשם המהרי"ל, בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין, משום דדמי לאבלות המתגלגל, וכן העתיק המג"א שם ס"ק יד. [ועי' בשו"ת דברי יציב או"ח סי' רצז אות ו].
והקשה בספר ילקוט המאירי דאמרינן בסנהדרין (ע, ב), תנו רבנן אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ופירוש שעושין סעודה לפרסם שהחודש מעובר, וקשה דמבואר להדיא שהיו אוכלים קטניות בר"ח.
ואשר נראה בזה, דבימים קדמוניים אכן היו העדשים גם מאכל למשתה ושמחה, אבל עתה הוי רק מאכל אבילות, וכמדויק בלשון המדרש, שמקדם היו מכניסין [אל] האבל עדשים, ולבית המשתה עדשים, וצ"ב שהרי המנהג של אכילת עדשים באבלות לא פסק, וכמו שהבאנו לעיל. וע"כ שהמנהג פסק בבית המשתה, וכמש"נ.