כתב הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל' ל"א, יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו וכו'. ובהל' ל"ג, ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו (בראשית כ"ח כ"ב) "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ונאמר (בראשית ל"א י"ג) "אשר נדרת לי שם נדר". עכ"ל.
ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' רמ"ג ביאר את הוספת הרמב"ם 'ונאמר אשר נדרת לי שם נדר', דאם משום האי קרא דעשר אעשרנו לך הו"א שבאמת לא חל נדר, רק אחר שאמר לו הקב"ה אשר נדרת לי נדר מוכח שחל נדר.
ויל"ע למה לא סגי בזה שיעקב אבינו נדר כזה נדר, הלא יעקב אבינו בן ס"ג שנה שלמד תורה מיצחק אבינו כל חייו וכן בישיבת שם ועבר י"ד שנה שלא שכב, וכי אין זה מספיק להוכיח שאם נדר כזה נדר מוכח שזה נדר, דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.