פורום אוצר החכמה

איך חייב אותה יהודה מיתה על סמך ההריון, ודילמא אונס הוי?

מיעכה שאני

לא הבנתי תשובת שבע, אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי.

לגוף השאלה, בדוחק שמא ידעו שתמיד היתה בעיר ולא צעקה (דחוק כי הרי עלתה תמנתה וישבה בפתח העיר ואף אחד לא ידע).
או זה שלא דיווחה על אונס מראה כך
או שאולי שאלוה כשראוה בהריון והודתה דלא הוי אונס ומסתבר לשון אחרון.

יבמות לד ב
והא תמר בביאה ראשונה איעברא, א"ל תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר, ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן, ער ואונן שמשו שלא כדרכן.

(כלומר, שיהודה ידע שלא נתעברה מאונס כיון שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וע"כ או שזה לא היה חד פעמי או שמיעכה בכוונה, וא"כ אי"ז אונס. כנ"ל כוונת שבע.)

תירוצו מבריק, אבל גם המאנס יכול להבריק ולאנס פעמיים.

נחלת יעקב לנתיבות
פרק לח פסוק כד
(כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. לכל הפירושים קשה, דאי מצד דין לבני נח נתחייבה מיתה, (לבני נח) כיון דמיתת הבעל נלמד מגט בקדושין (יג ב), קשה הא קיי"ל דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור (סנהדרין נט א). מ"מ הא כל מיתה האמורה לב"נ אינה אלא סייף (שם נו א). ואי נתחייבה מדין ישראל כמו שפי' רש"י דבת כהן היא, קשה דהא רק שומרת יבם היתה. ועוד, דהא לא הי' לא עדים ולא התראה, ואמאי לא חשו שמא נאנסה.
לכן נראה, דבלא"ה קשה הלשון דאמר הוציאוה ותשרף, ולא אמר הוציאוה ושרפוה. לכך נראה כי מחמת דתמר בבית יהודא. אף שאמר לה שבי אלמנה בית אביך, הוא משום כל שלא ניסת לבעל היא ברשות אביה, כענין הכתוב ושבה אל בית אביה (ויקרא כב, יג). ועתה כשאמרה לו שהיא הרה לזנונים, אמר "הוציאוה", כלומר מביתה או מהעיר, "ותשרף" - הוא לשון קללה, כמו שמצינו הרבה בתנ"ך בלשון קללה:

יישר כח אך לא הבנתי את המודגש

בינוני כתב:יבמות לד ב
והא תמר בביאה ראשונה איעברא, א"ל תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר, ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן, ער ואונן שמשו שלא כדרכן.

(כלומר, שיהודה ידע שלא נתעברה מאונס כיון שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וע"כ או שזה לא היה חד פעמי או שמיעכה בכוונה, וא"כ אי"ז אונס. כנ"ל כוונת שבע.)

מה הראיה שאין זה אונס? (שמא מיעכה ואח"כ נאנסה) מחילה אך לקוצר דעתי (כנראה) לא הבנתי כלל
[אך אם לא יבוא הסבר, אפרש שכנראה אין זה משום קוצר דעתי...]

יאיר כתב:מה הראיה שאין זה אונס? (שמא מיעכה ואח"כ נאנסה)

לא הצלחתי להבינך כלל וכלל, כוונתך ששמא מיעכה ואז 'ציפתה' שיאנסוה?
למה למעך אם אינה עומדת לביאה? ואם מיעכה משום כוונת ביאה, א"כ אי"ז אונס.

בינוני כתב:

יאיר כתב:מה הראיה שאין זה אונס? (שמא מיעכה ואח"כ נאנסה)

לא הצלחתי להבינך כלל וכלל, כוונתך ששמא מיעכה ואז 'ציפתה' שיאנסוה?
למה למעך אם אינה עומדת לביאה? ואם מיעכה משום כוונת ביאה, א"כ אי"ז אונס.

לכן כתבתי שמא נאנסה פעמיים.
[המודגש להראות שהנחלת יעקב הקשה הקושיא, תירוצו אינו מתרץ לפי הפשטות בפירוש הפסוק ובכל הראשונים, אבל לפחות על הקושיא עמד].

אפשר, לא עניתי על דבריך אלא על דברי יאיר.

תודה (היתה אצלי אי הבנה).

אפשר כתב:נחלת יעקב לנתיבות
פרק לח פסוק כד
(כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. לכל הפירושים קשה, דאי מצד דין לבני נח נתחייבה מיתה, (לבני נח) כיון דמיתת הבעל נלמד מגט בקדושין (יג ב), קשה הא קיי"ל דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור (סנהדרין נט א). מ"מ הא כל מיתה האמורה לב"נ אינה אלא סייף (שם נו א). ואי נתחייבה מדין ישראל כמו שפי' רש"י דבת כהן היא, קשה דהא רק שומרת יבם היתה. ועוד, דהא לא הי' לא עדים ולא התראה, ואמאי לא חשו שמא נאנסה.
לכן נראה, דבלא"ה קשה הלשון דאמר הוציאוה ותשרף, ולא אמר הוציאוה ושרפוה. לכך נראה כי מחמת דתמר בבית יהודא. אף שאמר לה שבי אלמנה בית אביך, הוא משום כל שלא ניסת לבעל היא ברשות אביה, כענין הכתוב ושבה אל בית אביה (ויקרא כב, יג). ועתה כשאמרה לו שהיא הרה לזנונים, אמר "הוציאוה", כלומר מביתה או מהעיר, "ותשרף" - הוא לשון קללה, כמו שמצינו הרבה בתנ"ך בלשון קללה:

יש"כ. ועכ"פ לדברי חז"ל שבא לדון אותה בשריפה, אכתי קשה דלמא אנוסה הויא. וצ"ע.

עי רמב"ן ז"ל:
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף": אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י) זה כתב רש"י ולא פירשו ואני לא ידעתי הדין הזה שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא) אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח והיא להם בכלל אשת איש ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח) והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה וכן בגמרא סנהדרין (נז) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם.

הגם שאינו מתרץ דלמא נאנסה, אבל דבריו מתרצים שאר קושיות הנחלת יעקב.

אני רואה שהכותבים יוצאים מנקודת הנחה (לכאורה מוצדקת) שקודם מתן תורה די באומדנא להרוג. ועל כל פנים ודאי אין צורך בעדים והתראה.

ואם כן ממילא יש ליישב בפשטות, שיהודה סמך על כך שאם יש לה הסבר למעשה עליה לומר אותו, ואם אינה טוענת כלום לחפותה, ממילא שתיקה כהודאה. ויתכן שגם שאלוה בפירוש האם יש לה הסבר מניח את הדעת לעניין. (אגב, המנחת חינוך דן בפרשת משפטים האם בן נח נהרג על הודאת בעל דין, ונוגע קצת לכאן)

לעמל יולד כתב:רמב"ן: לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין, אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא.

בפרק אין מעמידין איתא, דתמר נתחייבה מיתה משום שנבעלה לגוי, ומגזירת בית דינו של שם היא שבת ישראל לא תיבעל לגוי אפילו דרך זנות:

בְּנוֹתֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא הִיא!
דְּאוֹרַיְתָא - אִישׁוּת דֶּרֶךְ חַתְנוּת, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ דֶרֶךְ זְנוּת.
זְנוּת נַמֵּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ! דִּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
אֶלָּא דְּאוֹרַיְתָא - גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּמָשְׁכָה בָּתְרֵהּ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה לָא, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.

ביקורת תהיה כתב:

לעמל יולד כתב:רמב"ן: לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין, אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא.

בפרק אין מעמידין איתא, דתמר נתחייבה מיתה משום שנבעלה לגוי, ומגזירת בית דינו של שם היא שבת ישראל לא תיבעל לגוי אפילו דרך זנות:

בְּנוֹתֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא הִיא!
דְּאוֹרַיְתָא - אִישׁוּת דֶּרֶךְ חַתְנוּת, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ דֶרֶךְ זְנוּת.
זְנוּת נַמֵּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ! דִּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
אֶלָּא דְּאוֹרַיְתָא - גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּמָשְׁכָה בָּתְרֵהּ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה לָא, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.

עדיין קשה למה היתה חייבת שריפה, הרי שאר העוברים ע"ז לא נהרגים.

יבנה כתב:עדיין קשה, למה היתה חייבת שריפה?

זה לשון הראב"ד בפירושו למסכת עבודה זרה שם:

וגזרו אלו שיהו גדורים מן העריות, שלא יתערבו באחרים, כדי שלא ימשכו אחריהם בעבודה זרה, שלא ישאו את בנותיהם, ובנותיהם שלא ינשאו להם ואפילו בדרך זנות. ולא עוד, אלא מפני גדר דבר גזרו עליה שריפה באותה שעה. וכששמע יהודה כי ממנו היה הצילה, שהרי יהודה יש' היה.