פורום אוצר החכמה

פלתי כתב:מדוע הקרבן פסול? הא הקטרה לא מעכבא כלל.
ולשאלתך השניה. מסתמא קמי שמיא ודאי יש ברירה.

איש גלילי כתב:מה הבעיה לומר שמדרש זה הוא אליבא דמ"ד יש ברירה? (לא מסתבר לי לחלק בין כלפי שמיא או כלפינו, כי יש ברירה או אין ברירה לא קשור ל'אי אפשר לצמצם', אלא להגדרת השותפות בעצמותה)

איש גלילי כתב:(לא מסתבר לי לחלק בין כלפי שמיא או כלפינו, כי יש ברירה או אין ברירה לא קשור ל'אי אפשר לצמצם', אלא להגדרת השותפות בעצמותה)

בהקדם השאלה בדברי רש"י "יש להם חלק בתמידי צבור", דלכאורה, מלבד השאלה (הנ"ל) מצד שווי הדבר ודין ממון שבו (כיון שחלקם אינו שווה פרוטה) — הרי אתינן כאן להשקו"ט הידועה בנוגע לקרבן ציבור, דכיון דהוי דבר של ציבור אין בו שום שייכות להיחיד, כי הגדר דציבור הוא לא שותפות של כמה וכמה יחידים, אלא מציאות חדשה, באופן שאין שייכות להיחידים בתור יחידים, ובמילא אין שייך לומר בזה "חלק" לכמה יחידים בפ"ע.
ויש לומר הביאור בזה: כוונת רש"י (שיש להם חלק בתמידי צבור) בפשטות היא — דכיון שכל ישר­אל נתנו מחצית השקל שמהם קנו קר­בנות ציבור (כמפורש בפרש"י לעיל), נמצא, שיש לכאו"א מישראל חלק ב­קרבנות ציבור. וכמפורש בבחיי כאן: ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם על ידי השקלים.
ואף שצריכים למוסרו לציבור יפה יפה, כדי שתהא נעשית מציאות חדשה דממון ציבור וחלות דקרבן ציבור, ולא השתתפות של כמה יחידים — מ"מ כיון שהמציאות של "צבור" וקופת הצבור נוצרה ע"י נתינת מחצית השקל דכל יחיד, א"א שתתבטל ותעקר לגמרי שיי­כות היחיד להקרבן (שהיא ע"י מחצית השקל שנתן, שזוהי מצותו הפרטית, וב­פרט שנתינת מחצית השקל היתה לכפר על נפשותיכם). ובלשון אדה"ז (אגרת הקודש סי' זך) ד"גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה" להיות גדר של צבור, מ"מ לא "נעקר לגמרי מכל וכל" המעלה (והקדושה) שנפעלה על ידי נתינת היחיד, ולכן אפשר לומר בזה "שיש להם חלק ב­תמידי ציבור".

יזל מדליו כתב:

פלתי כתב:מדוע הקרבן פסול? הא הקטרה לא מעכבא כלל.
ולשאלתך השניה. מסתמא קמי שמיא ודאי יש ברירה.

הקטרה לא מעכבא, אשמח לקבל מקור.

סגי נהור כתב:

איש גלילי כתב:(לא מסתבר לי לחלק בין כלפי שמיא או כלפינו, כי יש ברירה או אין ברירה לא קשור ל'אי אפשר לצמצם', אלא להגדרת השותפות בעצמותה)

כוונתך שאין מדובר בחסרון ידיעה, אלא שכאשר נעשה הקרבן קרבן ציבור שוב אליבא דאמת אין כאן חלקי יחידים רבים אלא קרבן אחד של ציבור.
אמנם דבר זה אינו פשוט כ"כ, ואעתיק המובא בענין זה (אודות רש"י דידן) מלקוטי שיחות:

בהקדם השאלה בדברי רש"י "יש להם חלק בתמידי צבור", דלכאורה, מלבד השאלה (הנ"ל) מצד שווי הדבר ודין ממון שבו (כיון שחלקם אינו שווה פרוטה) — הרי אתינן כאן להשקו"ט הידועה בנוגע לקרבן ציבור, דכיון דהוי דבר של ציבור אין בו שום שייכות להיחיד, כי הגדר דציבור הוא לא שותפות של כמה וכמה יחידים, אלא מציאות חדשה, באופן שאין שייכות להיחידים בתור יחידים, ובמילא אין שייך לומר בזה "חלק" לכמה יחידים בפ"ע.
ויש לומר הביאור בזה: כוונת רש"י (שיש להם חלק בתמידי צבור) בפשטות היא — דכיון שכל ישר­אל נתנו מחצית השקל שמהם קנו קר­בנות ציבור (כמפורש בפרש"י לעיל), נמצא, שיש לכאו"א מישראל חלק ב­קרבנות ציבור. וכמפורש בבחיי כאן: ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם על ידי השקלים.
ואף שצריכים למוסרו לציבור יפה יפה, כדי שתהא נעשית מציאות חדשה דממון ציבור וחלות דקרבן ציבור, ולא השתתפות של כמה יחידים — מ"מ כיון שהמציאות של "צבור" וקופת הצבור נוצרה ע"י נתינת מחצית השקל דכל יחיד, א"א שתתבטל ותעקר לגמרי שיי­כות היחיד להקרבן (שהיא ע"י מחצית השקל שנתן, שזוהי מצותו הפרטית, וב­פרט שנתינת מחצית השקל היתה לכפר על נפשותיכם). ובלשון אדה"ז (אגרת הקודש סי' זך) ד"גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה" להיות גדר של צבור, מ"מ לא "נעקר לגמרי מכל וכל" המעלה (והקדושה) שנפעלה על ידי נתינת היחיד, ולכן אפשר לומר בזה "שיש להם חלק ב­תמידי ציבור".

יזל מדליו כתב:

איש גלילי כתב:מה הבעיה לומר שמדרש זה הוא אליבא דמ"ד יש ברירה? (לא מסתבר לי לחלק בין כלפי שמיא או כלפינו, כי יש ברירה או אין ברירה לא קשור ל'אי אפשר לצמצם', אלא להגדרת השותפות בעצמותה)

[מש"כ בסוגריים, אמת]
אך ישנו הבדל גדול בין קרבן של שותפין לבין קרבן ציבור.
וכך כותב המשך החכמה [הפטרת פרשת ואתחנן] והנה מנחה אינה קרבה בשותפין רק ביחיד, ובציבור באה מנחה לפי שהציבור בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו וכיוצא בו. עכ"ד.

זאת אומרת שאי אפשר להפריד, מכיון שציבור זה ממש כמו איש יחיד. ולכן גם למ"ד יש ברירא אפשר להפריד רק בקרבן של שותפין, אבל לא בקרבן ציבור.

ואולי נחדש חידוש גדול שקרבן תמיד אינו בגדר קרבן ציבור אלא בגדר קרבן שותפין.

איש גלילי כתב:העניין הוא לא המצוה (שזה יש להם גם אם לא תאכל האש את חלקם), אלא הכפרה.