פורום אוצר החכמה

מעט דבש כתב:בספר 'טעמי המקרא' (עמ' 350) הביא עוד דוגמאות לכך, כגון:

מלכים א פרק א פסוק יב
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה:

דברים פרק לג פסוק כד
וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ:

שופטים פרק ד פסוק ה
וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם

וב'תורת הטעמים' פירש על פי התרגום, שהבדיל בין 'שוכני' ל'סנה', ותרגם:
דשכינתיה בשמיא, ועל משה אתגלי באסנא.

מנין כתב:את הדוגמה השניה לא הבנתי.

כח הטענה כתב:לענ"ד יש לחלק בין הדוגמאות שהוזכרו.
א. רצון שוכני סנה וכן ואת נפש בנך שלמה: לכאורה הפסק הטעמים אינו מחמת הפסק המשמעות אלא שא"א לקרוא ג' וד' מילים בסוף הפסוק בלי שום הפסק ביניהם.

מנין כתב:בכל החומשים וגם בתנ"ך קורן ובתיקון של ה' ריאחי, הטעמים של המילים "רצון שוכני" הוא מרכא טפחא, "סנה" - אתנחתא.
והדבר תמוה מאוד: שהרי לפי הפירוש של המילים היה צריך לומר "רצון - שוכני סנה", כלומר המילה "רצון" צריכה להיות לכאורה בטיפחא, ואח"כ ביחד: "שוכני סנה".

אוצר החכמה כתב:בשבת הראה לי בני על השאלה את דברי התרגום ורעי ליה דשכינתיה בשמיא ועל משה אתגלי באסנא והיינו שפירש שכאילו שכתוב ורצון שוכני כלומר השוכן בשמים ובסנה ולפי זה הטעמים מדוקדקים אי ס"ל כתרגום.

מעט דבש כתב:וב'תורת הטעמים' פירש על פי התרגום, שהבדיל בין 'שוכני' ל'סנה', ותרגם:
דשכינתיה בשמיא, ועל משה אתגלי באסנא.

מעט דבש כתב:

כח הטענה כתב:לענ"ד יש לחלק בין הדוגמאות שהוזכרו.
א. רצון שוכני סנה וכן ואת נפש בנך שלמה: לכאורה הפסק הטעמים אינו מחמת הפסק המשמעות אלא שא"א לקרוא ג' וד' מילים בסוף הפסוק בלי שום הפסק ביניהם.

זה עדיין לא מסביר למה הטיפחא המפסקת אינה במילים 'רצון', 'נפש'.

כח הטענה כתב:

מעט דבש כתב:

כח הטענה כתב:לענ"ד יש לחלק בין הדוגמאות שהוזכרו.
א. רצון שוכני סנה וכן ואת נפש בנך שלמה: לכאורה הפסק הטעמים אינו מחמת הפסק המשמעות אלא שא"א לקרוא ג' וד' מילים בסוף הפסוק בלי שום הפסק ביניהם.

זה עדיין לא מסביר למה הטיפחא המפסקת אינה במילים 'רצון', 'נפש'.

הדרך היא שכאשר אדם מפסיק שלא מחמת המשמעות, ההפסקה מתאחרת. כבר הוזכר בפורום בעבר שכשיש בפסוק רשימת פרטים ההפסקות ביניהם הולכות ומתחזקות.

תורת הטעמים כתב:אמנם אנו מגדירים את החילוק כך: א. פיסוק רגיל. ב. פיסוק כתוספת דיבור (בו מתאחרת ההפסקה מסיבות מוגדרות מאד שנתבארו בתורת הטעמים במבוא פרק ז').

תורת הטעמים כתב:שלום וברכה,
אין דבר כזה 'הפסק מחמת משמעות והפסק שלא מחמת משמעות'.
ברור שקשה לקרוא ג' וד' מילים בלי הפסק (וגם לזה יש הרבה יוצאים מן הכלל, וגם אין הדבר תלוי דווקא בסוף הפסוק אלא שבסוף הפסוק מדובר בתחום שלטון קיסר, ובתחום שלטון קיסר נדיר יותר למצוא שני משרתים רצופים, אך בעיקרו אינו תלוי כלל זה דווקא בסוף הפסוק), אך למרות שקשה לקרוא בלי הפסק - אין זה אומר שצריכים לעשות הפסק במקום שאינו ראוי, תמיד ישנה אפשרות לפסק כדבעי. ואם הטעמים אינם עושים זאת צריכים לדון מדוע לא עשו כך ולא לפטור זאת מכח הטענה דלעיל.

אמנם אנו מגדירים את החילוק כך: א. פיסוק רגיל. ב. פיסוק כתוספת דיבור (בו מתאחרת ההפסקה מסיבות מוגדרות מאד שנתבארו בתורת הטעמים במבוא פרק ז').

לענין 'ורצון שוכני סנה', הפסוק אינו עומד בקריטריונים הרגילים של 'תוספת דיבור', ולפיכך יהיה דוחק לפרש את כוונת הטעמים באופן זה.

כח הטענה כתב:הדרך היא שכאשר אדם מפסיק שלא מחמת המשמעות, ההפסקה מתאחרת. כבר הוזכר בפורום בעבר שכשיש בפסוק רשימת פרטים ההפסקות ביניהם הולכות ומתחזקות.

מעט דבש כתב:בספר 'טעמי המקרא' (עמ' 350) הביא עוד דוגמאות לכך, כגון:

מלכים א פרק א פסוק יב
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה:

דברים פרק לג פסוק כד
וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ:

שופטים פרק ד פסוק ה
וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם

כח הטענה כתב:

תורת הטעמים כתב:שלום וברכה,
אין דבר כזה 'הפסק מחמת משמעות והפסק שלא מחמת משמעות'.
ברור שקשה לקרוא ג' וד' מילים בלי הפסק (וגם לזה יש הרבה יוצאים מן הכלל, וגם אין הדבר תלוי דווקא בסוף הפסוק אלא שבסוף הפסוק מדובר בתחום שלטון קיסר, ובתחום שלטון קיסר נדיר יותר למצוא שני משרתים רצופים, אך בעיקרו אינו תלוי כלל זה דווקא בסוף הפסוק), אך למרות שקשה לקרוא בלי הפסק - אין זה אומר שצריכים לעשות הפסק במקום שאינו ראוי, תמיד ישנה אפשרות לפסק כדבעי. ואם הטעמים אינם עושים זאת צריכים לדון מדוע לא עשו כך ולא לפטור זאת מכח הטענה דלעיל.

אמנם אנו מגדירים את החילוק כך: א. פיסוק רגיל. ב. פיסוק כתוספת דיבור (בו מתאחרת ההפסקה מסיבות מוגדרות מאד שנתבארו בתורת הטעמים במבוא פרק ז').

לענין 'ורצון שוכני סנה', הפסוק אינו עומד בקריטריונים הרגילים של 'תוספת דיבור', ולפיכך יהיה דוחק לפרש את כוונת הטעמים באופן זה.

ייש"כ על ההסבר. בעוה"ר לא קראתי את ספרך החשוב אך אם בתוספת דיבור הכוונה לעיקרון המוצג במאמר שהעלה הרב מע"ד, אז היה אשכול בעבר על הנושא וצופר הנעמתי גם הסביר שם מתי הכלל תקף ומתי לא. כמו שכתבת, המילים "ורצון שוכני סנה" וכן "ואת נפש בנך שלמה", אינם נכנסים תחת הכלל הזה. ולכן לענ"ד צריך לפרש כמ"ש.
האם יש לכת"ר ביאור לפיסוק הטעמים ב"ואת נפש בנך שלמה"?

תורת הטעמים כתב:'ואת נפש בנך, שלמה' הוא דוגמא קלאסית ל'תוספת דיבור', שיעור הפסוק הוא: ואת נפש בנך. (איזה בן?) שלמה. (כלומר: הפסוק חוזר ומוסיף לבאר את דבריו).

מעט דבש כתב:וב'תורת הטעמים' פירש על פי התרגום, שהבדיל בין 'שוכני' ל'סנה', ותרגם:
דשכינתיה בשמיא, ועל משה אתגלי באסנא.

מה שנכון נכון כתב:התרגום אינו מפרש שה' שוכן בסנה (וראה מש"כ אב"ע הארוך שמות ג, ב), אלא שה' שוכן בשמים והתגלה בארץ בסנה. [וג"ז מתאים לטעמים].

מעט דבש כתב:אמנם כתב הרמב"ן (שמות טז, יד; ועיין גם במדבר יא, יז) שבפסוקים רבים אונקלוס מפרש את הפסוק בשני פירושים, ומתרגם את שניהם.
ועל פי זה כתב בספר שערי אהרן, שאפשר שאונקלוס מפרש כאן את הפסוק בשני פירושים:

כח הטענה כתב:

תורת הטעמים כתב:'ואת נפש בנך, שלמה' הוא דוגמא קלאסית ל'תוספת דיבור', שיעור הפסוק הוא: ואת נפש בנך. (איזה בן?) שלמה. (כלומר: הפסוק חוזר ומוסיף לבאר את דבריו).

אני מסכים שניתן לפרש כן את הפיסוק הטעמים אם כי זה מעט דחוק בעיני. מ"מ לעניינינו איני רואה סיבה מכרחת לפרש את הטעמים כהתרגום אונקלוס, כאשר ישנם שני נסמכים שבהכרח יהיה הפסק ביניהם אפשר לקרוא גם למקרה כזה תוספת דיבור: ורצונו של השוכן איפה שוכן? בסנה. מן הסתם אתה לא רצית לפרש כך מכיון שמדובר במילים נסמכות זו לזו והמילה שוכני אין לה משמעות בלא ההמשך, אך גם 'ורצון' נסמכת ולכן במערכת הפנימית של מילים אלו יש כאן תוספת דיבור.

תורת הטעמים כתב:מעט דחוק זה לא. אין עמוד אחד (!) בספר תורה שאין בו כמה פיסוקים כאלו.

עושה חדשות כתב:שאלה אחרת,
למה דוקא כאן בא הכינוי הזה כלפי מעלה "שכני-סנה", האם יש בזה ענין מיוחד לברכות שבירך משה את שבט יוסף בדוקא?