פורום אוצר החכמה

מקובל להשתמש בביטוי זה לענין שתמיד יש מקום לאכול מנה אחרונה שהיא מתוקה.
והמקור ממגילה ז: - רווחא לבסימא שכיח. פרש"י ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים. אך בגמ' ל"מ דהכוונה לדבר מתוק ממש, דהרי הגישו לפני אביי בצלחת האחרונה צלי קדירה, ולא מוזכר שהיה מתוק. ולכן נראה דמתוק הוא במובן של טעים. וכן מצינו "לבסומי קלא" ואין המובן למתוק אלא לטעים ונעים. וכן מפורש ברמ"א תריב, ו "ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים על אכילתו חייב, דרווחא לבסימא שכיחא ולא הוי אכילה גסה". ונראה שהפירוש 'בסימא' הוא נעים, ולכן גם זהו לשון בושם. וגם לשון שכרות – לבסומי, דע"י שתיית היין פושטת באדם נעימות.
יוצא א"כ שאין שום מקור מהביטוי הזה לגבי מנה אחרונה מתוקה, אלא שייך לומר זאת גם לגבי מנת בשר עסיסית.

רש"י שם כתב, רווחא לבסימא שכיח - ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים. וכ"כ הערוך בסם ב' שהוא ענין מתיקות, וימתקו המים תרגום ובסימו מיא. הרי שהבינו שתירגומו מתוק ולא טעים. רק שיש לומר דאף שהפתגם מעיקרו מיירי בדבר מתוק, השתמשו בו בהשאלה לכל דבר טעים.
ועי' בברכות מז. בדברי שמואל אילו מייתו ארדיליא לי וגוזליא לאבא כו', וכדברי רש"י שם דמיירי בקנוח סעודה. דג"כ נראה דשייך בכל דבר טעים.

אדרבה, מכאן נלמד מהו "מתוק" בלשון חכמים. שאין פירושו "טעם סוכר ודבש", אלא מתוק פירושו נעים. וכמו שאמר הפסוק "מתוק האור", היינו נעים. וכן "וימתקו המים" לא נוסף שם סוכרזית, אלא שהמרירות שהיא טעם לא נעים, נהפכה לטעם נעים.
וכן בפ"ק דמגילה אמרינן למה נקרא שמה כנרת דמתיקי פירותיה כקל דכינרא. הרי דכשרוצה הגמ' לצייר מתיקות הפירות מדמה אותם לקול הכינור, ולכאו' יותר היה מובן אם היו עושים להיפך, שכן מתיקות מזוהה עם פירות ולא עם כינור שמנגן. לכן משמע שמתיקות האמורה היא נעימות ולא מתיקות סוכרתית, ולכן מובן שמדמים את נעימות הפירות לנעימות הכינור, כי מורה הדבר על פירות איכותיים שיש בהם טעמים עדינים ומתובלים כהוגן. משא"כ אם היה מדובר על מתיקות דבשיית הרי שאין מקום לדמות לכינור, והיה צריך לומר שמתוקים כמו חלת הדבש של שמשון.

ראש השנה כ"א א': 'לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. אמר: בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא'. והפשטות דאיירי בתבשילי סעודה, לא מנה אחרונה.

שופטים י"ד י"ח- מה מתוק מדבש. וכן בעוד פסוקים נראה כן. אך אין בהם הכרח.

יבנה כתב:שופטים י"ד י"ח- מה מתוק מדבש. וכן בעוד פסוקים נראה כן. אך אין בהם הכרח.

לא באנו להפקיע מכך שהטעם הכי 'טעים' באופן מובהק ופשוט הוא דבש [שכל אחד שטועם ממנו ישר אומר שזה טעים], אך אין זו עצם המשמעות.

מה החילוק בין המילים "ערב" ו"מתוק?"

ערב - גישמאק

מתוק - זיס

דרומי כתב:ערב - גישמאק

מתוק - זיס

יש לך מקור לכך שמתוק הוא זיס? (ראה לדוגמא, מלח ממתק את הבשר)

לא אומרים קוגל מתוק (אלא אם כן הוא באמת מתוק...), אלא בלשון גישמאק

על ילד אומרים 'מותק של ילד' ועל סברא טובה יאמרו 'א גישמאקע סברא'

והדבר מפורש ברש"י פ' ויקרא: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"

ולהעיר גם מלשון התניא בפרק כז: "ערבים ומתוקים" ודו"ק

מתיקות זה הטעם וערבות היא הנעימות.
יתכן דבר מתוק אך אינו נעים וכן להפך דבר נעים אך לא מתוק.

.

דרומי כתב:לא אומרים קוגל מתוק (אלא אם כן הוא באמת מתוק...), אלא בלשון גישמאק

על ילד אומרים 'מותק של ילד' ועל סברא טובה יאמרו 'א גישמאקע סברא'

והדבר מפורש ברש"י פ' ויקרא: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"

ומהם 'שקדים מתוקים' (מעשרות פ"א מ"ד)?
ומהם מיא דשיבתא שבאו 'למתוקי טעמא' (ברכות לט.)?
ומלח ש'ממתקת את הבשר' (שם ה.)?
וחרדל שממתקים אותו בגחלת (שבת קלד.)?

ואם מלישנא דאינשי קאמרת, מה הם מים מתוקים?

מתושלח כתב:מה החילוק בין המילים "ערב" ו"מתוק?"

יריעות שלמה, חוברת ז יריעה ט
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5936&pgnum=413

איש גלילי כתב:

דרומי כתב:לא אומרים קוגל מתוק (אלא אם כן הוא באמת מתוק...), אלא בלשון גישמאק

על ילד אומרים 'מותק של ילד' ועל סברא טובה יאמרו 'א גישמאקע סברא'

והדבר מפורש ברש"י פ' ויקרא: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"

ומהם 'שקדים מתוקים' (מעשרות פ"א מ"ד)?
ומהם מיא דשיבתא שבאו 'למתוקי טעמא' (ברכות לט.)?
ומלח ש'ממתקת את הבשר' (שם ה.)?
וחרדל שממתקים אותו בגחלת (שבת קלד.)?

ואם מלישנא דאינשי קאמרת, מה הם מים מתוקים?

ולמה לא תוכיח מלשון קהלת (יא, ז) "ומתוק האור וטוב לעינים"?
אבל באמת נראה שכל אלה הם לשון מושאלת ובדרך משל, ומתיקות כפשוטה היינו זיסקייט, וכמו שכתבו לעיל.

סגי נהור כתב:

איש גלילי כתב:

דרומי כתב:לא אומרים קוגל מתוק (אלא אם כן הוא באמת מתוק...), אלא בלשון גישמאק

על ילד אומרים 'מותק של ילד' ועל סברא טובה יאמרו 'א גישמאקע סברא'

והדבר מפורש ברש"י פ' ויקרא: "כל מתיקת פרי קרוי דבש"

ומהם 'שקדים מתוקים' (מעשרות פ"א מ"ד)?
ומהם מיא דשיבתא שבאו 'למתוקי טעמא' (ברכות לט.)?
ומלח ש'ממתקת את הבשר' (שם ה.)?
וחרדל שממתקים אותו בגחלת (שבת קלד.)?

ואם מלישנא דאינשי קאמרת, מה הם מים מתוקים?

ולמה לא תוכיח מלשון קהלת (יא, ז) "ומתוק האור וטוב לעינים"?
אבל באמת נראה שכל אלה הם לשון מושאלת ובדרך משל, ומתיקות כפשוטה היינו זיסקייט, וכמו שכתבו לעיל.

ועדיין לא הובאה ראיה אחת ש'מתוק' הוא שם לטעם 'זיס' דוקא ולא לשאר טעמים טובים וערבים ("מתוק האור" הוא לכאורה מושאל בלי שום קשר, כי מתוק הוא לטעם החיך, וכבר ביאר הראב"ע (בראשית מב א, שמות ה כא, כ טו) שהכתוב מכנה את החושים זה על זה, מפני שמוצאם ממקום אחד).

ע"ע רש"י שיר השירים פ"ה פט"ז