כד, ס
וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו.
איתא במדרש (בראשית רבה ס, יג):
רבי ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים תפלתנו עשתה פירות אלא ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר ברכת אובד עלי תבא, ברכת אובד זה לבן הארמי שנאמר ארמי אובד אבי, עלי תבא זו רבקה, אחותנו את היי לאלפי רבבה ועמדו ממנה אלופים מעשו ורבבה מיעקב וכו'.
בספר שמועה טובה (להגר"ש גפן שליט"א) הביא בשם
הגרי"ג אידלשטיין שליט"א להקשות בדברי המדרש דלכאורה הני תרי מימרי דר' ברכיה סתרי אהדדי, דבקמייתא נראה שאין כל ערך לתפילת לבן להועיל בזה, ואדרבה בשל כך לא נפקדה רבקה כדי שלא יאמרו תפילתנו עשתה פירות, ואילו בבתרייתא קמר שע"ז אמר איוב ברכת אובד עלי תבוא, ואין נראה שהוא פלוגתא, ויעו"ש מה שיישב בזה.
ונראה לבאר בהקדם לשון פסיקתא זוטרתא כאן: א"ר חייא בפה היו מברכין, תדע לך שהרי לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק שלא יהא אומות העולם אומרים תפלתנו עושה פירות, ואעפ"כ ארז"ל ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך.
ובלשון המדרש נראה שהחילוק הוא בין תפילה לברכה, ונראה בביאורו לפי מה שכתב מהר"ל בספר באר הגולה (באר הרביעי פרק טו) בביאור ענין 'ברכת הדיוט', וז"ל,
דבר זה אין קשיא למבין עניין הברכה, כי הברכה בצד עצמה ראוי מצד הנמצאים, שעל ידי הנמצאים נמצא אל הנמצאים במדת הברכה. ודבר זה תוכל להבין, כי כל הברכות הם מן הזולת, כי יצחק ברך את יעקב ויעקב ברך את בניו ואין אחד שברך את עצמו. ואילו התפלה מתפלל האדם על עצמו. ויפה התפלה לאדם על עצמו מתפלת אחרים עליו, שכן אמרו ז"ל יפה תפלה לחולה על עצמו מן תפלת אחרים עליו. וזה כי הברכה כמו שאמרנו הוא תוספת, ולפיכך הברכה הוא שייך מן הזולת, אשר הוא תוספת על אשר מברכין אותו. לכך אותו שהוא תוספת, מביא תוספת והוא ברכה. ולא שייך ברכה מעצמו, שהוא בעצמו אינו תוספת. וזהו אמרם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך. כי הברכה שהיא מצד הזולת, ומצד הזה הברכה, ולפיכך אף ההדיוט מביא הברכה. אבל התפלה הוא בקשת צרכו במה שחסר לו, ויותר הוא נקרא צרכו מה שחסר אליו בעצמו ממה שמתפללים אחרים אליו. ולפיכך מצד הזולת ראויה הברכה יותר, כי הזולת הוא תוספת וברכה.
והיינו כי ענין תפילה זה בקשת צרכים מעומק הלב, וזה לא היה כאן, וכמו שמקדים המדרש ממש באותו הדיבור:
א"ר אייבו דווין ושפופין היו ולא היו מפרינין אלא בפה, אמנם ברכת הדיוט יש כאן, כי ענין ברכה זה תוספת וריבוי, וזה מתקיים על כל פנים.