שירת האזינו - פשרה ויעודה
פורסם: א' ספטמבר 23, 2018 2:58 pm
מתוך כתיבת הרב ישעיהו לוי שליט"א
אילו לא הכילה שירת האזינו יותר מחזרה על ההתראות שלאורך ספר דברים, גם אז היא הייתה נצרכת, שכן נחוץ לזכור את ההתראה ולשוותה נגדנו תמיד, ורק בצורת שיר מובטחנו "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא, כא). אבל עיקרה של השירה הוא תוכן אחר מיוחד רק לה.
נאמר כהסבר לצורך בשירה, "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (שם, יז). לדעת רמב"ן אמירת "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" היא התעוררות תשובה. "איננו וידוי גמור... אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם." ולולי דבריו אנחנו, ששמענו באזננו לא פעם את ההתרסה, "היכן היה האלוקים בשואה", יכולנו לפרש ש"אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי" היא מסקנה כפרנית שעלול העם להסיק מתוך ש"הָיָה לֶאֱכֹל", כאילו "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב). לפיכך ממשיך הכתוב מיד, "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים לא, יח), לשוב ולהדגיש שלא תהיה העלמות אלוקית אלא רק הסתרה. או שאחר השמעת "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי" עוד תגבר ההסתרה, "הַסְתֵּר אַסְתִּיר", על דרך שהביא רש"י בפירושו לשמות יז, ח, אודות היגד דומה: "תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן' (שם, ח)? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן, ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו."
"וְעַתָּה", אפוא, "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). השירה כולה באה כמענה לטענה ש"עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". היא צופה ומתווה את בגידתנו ואת ההסתר המשתלשל. "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן, וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי" (שם, כ). כך היא הופכת נסיבות שיכלו לשמש הוכחה מדומה להעדר האלוקים אל הוכחה על נוכחותו, ידיעתו, והשגחתו. "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם, כא).
וזהו סדרה (אמנם בנטיות מגדולי המפרשים):
מן "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" עד "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב, א-ג), פתיח ורשות.
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט; אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (שם, ד). מכאן מתפתח הטיעון שבשירה. חרף מחשבתכם, לא הוזנח "אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם" (חבקוק א, יד), במחשכים הרחק מֵעין שלמעלה, אלא הכל אורע בדין מדוקדק.
"שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם; דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (שם, ה). "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח). אם חל "שִׁחֵת" בבניו, קלקול מעשה או קלקול הגוף כתולדה ממנו, "מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם" (ויקרא כב, כה), ומה ילינו על ה'. בַתיאור "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" מתגלה תופעה שתלך ותאפיין את השירה: התעמתות לא נגד חוטאים אלא עם שוטים עקומי מדע. השירה קוראת פחות לתשובה מאשר לבִינה.
"הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם; הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים לב, ו). המכוּנה של "זֹאת" עמום לכאורה, כי לא שורר עדיין על פשע מסוים. אך לדרכנו מבואר ש"זֹאת" היא הליהוג "עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", הראוי ל"עַם נָבָל" שכן "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים יד, א), "וְלֹא חָכָם" מפני שטיפשות של ילד טיפש היא לשאול, 'היכן אבא'; "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". מעולם "היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית". והנמשל: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ; יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", כאילו אין לו בעולמו אלא אתכם. "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, ז-יב). כה קשור בכם וקרוב בתוככם היה ועודנו אלוקיכם שעליו אתם תוהים אם הוא נמצא.
אבל, "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי... וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מי אפוא יואשם בעזיבה ובנטישת מי. "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (שם, יג-יח). הכל כתחזית, "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי (שם לא, כ).
וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם; כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (שם לב, יט-כ), לקיים את הנאמר, "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת". "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים (שם, כא-כב). והנה "רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" מדודות מידה כנגד מידה, מעשה אלוקי מובהק ולא חס ושלום מחדל.
"אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת" מכל הרעות שבעולם; "חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" מבלי לחסוך זוועה שלא יחוו." זהו תשקיף קשה מכל קללות בחוקותי וכי תבוא, ובהכרח, שלא יאמרו, חורבן הבית ומסעי הצלב והאינקוויזיציה וגזרות ת"ח ות"ט, ניחא, עליהם הוזהרנו והוּעדנו שמיד ה' נלקה, אבל אושוויץ חורג ובלתי אפשרי אלמלא "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי". ולא היא: אף אושוויץ במשמע עם כל מכה שלא תבוא. "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה; גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם", עד השמדה גמורה לא אלינו ועד בכלל. את "אַפְאֵיהֶם" שמא יש לפרש כמו 'אפעיהם' (אאפעיהם) בחילוף ע"ין באל"ף, כלומר 'אאפסיהם', על פי ישעיהו מא, כד, "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע", מאֶפס. "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר, פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ (יתנכרו לאלוקים ולאמת); פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (שם, כג-כז), ועוד יהדהד הגידוף, "אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב א, ג), ומה הועיל ההרס.
"כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה" ישראל, עם "לֹא חָכָם", "וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה". כי "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה; אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, וַה' הִסְגִּירָם" (דברים לב, כח-ל). הצלחות מופלאות לרודפי ישראל ומכות משונות שלא נשמע כמותן "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם" (שם ד, לב), הן עצמן יעידו על השגחה אלוקית צמודה. "מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (איכה ב, יג). לשאלה, "היכן היה האלוקים בשואה", התשובה היא אפוא, עומד ומסגיר את היהודים לצורריהם.
"כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם," ואין לייחס את הנעשה לכוחם כי אם לכוחו. "וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים", כמו פלוּלים – נשפטים. על כל פציעה והצקה הפנקס פתוח והיד כותבת, ובו בשעה שצורנו מוסרנו לאויבים הוא רושם את כל רשעיותיהם ליום נקם. "כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט." "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה"; כוס ניצחונם עלינו סופה להיות להם כוס תרעלה, "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ; חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. הֲלֹא" כל זדונם "הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי (דברים לב, לא-לד).
מובן נוסף לפסוק שצוטט אחרון: שמא תאמר, האומנם וכיצד ראויה כל הרעה הזאת אל "יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה", או מתי קץ צרותינו ועת שילם לצרינו; אין הבורא זקוק להצטדק לברואיו. "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי." אבל דעו, "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם" של האויבים, "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ" (שם, לה).
"כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ", ישפוט משפטם מאויביהם כלשון רש"י בפירושו למילים הזהות בתהלים קלה, יד, וכמוכח מן ההקשר שם, וכמו "דָּן יָדִין עַמּוֹ" (בראשית מט, טז) ועוד. "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם", תהפוך דעתו כביכול לטוב עליהם. "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב, וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה" (דברים לב, לו-לח). הגאולה תתרגש כאשר ייסוב הגלגל, ותחת אשר אמרו ישראל "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי", יאמרו מעתה "אֵי אֱלֹהֵימוֹ" האחרים, ויבינו שאין עזר ומחסה באלילים ולא בשום משענת קנה רצוץ, אלא רק באלוקי אמת שהוא עמם בצרה.
"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא", וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי; אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (שם, לט). נמצא אני בעת צרה כמו בעת ישועה, ממני המוות וממני התחייה, ממני נמחצתם ובי תימצאו תרופה, ואל להתכחש לי או לחפש הצלה ממקום אחר.
מן "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם", עד "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם, מ-מג), חיתום בתקווה והבטחה לישראל, אגב הדגשה חוזרת של נצחיות האלוקים ונוכחותו ושאין בריחה ממשפטו.