לבי במערב כתב:דחיתי הראי' מצלפחד וחבריו [ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - על מי שבנות היו לו, ונותרו בחיים].
הבה נעשה סדר:
מצלפחד הבאתי
ראיה לכך - ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - לפחות על מי שעליו גם
נכתב שהוא הותיר בנות חיות, והלא את הראיה הזאת - אתה לא הצלחת לדחות - וכנראה גם לא התכוונת לדחות, שהלא גם אתה מודה ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות. היעלה על הדעת שאתה רוצה לדחות דבר שמוסכם גם עליך?
אבל את מה שכתבתי על ראייתך מהפסוק על נדב ואביהו, לא כתבתי בדרך של הבאת
ראיה מצידי, אלא בדרך של
דחיית כל ראיה לכך שהם לא הותירו בנות חיות. אפרט: למעשה, אחרי שהוכחתי בראיה מצלפחד - ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - לפחות על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות, מייד נפלה ראייתך מהפסוק "ובנים לא היו להם" - שאותה הבאת לכך שנדב ואביהו לא הותירו בנות חיות, משום שאני טוען (לא מוכיח אלא טוען) כי
שמא שייך לכתוב "ובנים לא היו לו" -
לא רק על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות -
אלא גם על מי
שבפועל הותיר בנות חיות גם
מבלי שכך נכתב עליו. את זה אני כותב בדרך של שמא - כלומר של השערה - לא של ראיה.
שים לב, שבכותרת ביקשתי ראיה ("מוכח מהכתובים"), דהיינו ראיה כזאת אשר - כל השערות-"שמא" אשר ינסו לדחותה - יתגלו לבסוף כהשערות בלתי אפשריות.
לבי במערב כתב:השערה ושמא דבר אחד הם; על-כן, א"ש לומר "מעמיד את השערתך על "שמא גרידא" - כי ה"שמא" יוצר את ההשערה, וההשערה היא-היא ה"שמא". וד"ב.
אכן השערה ושמא חד הם, אבל השערה היא לא הוכחה, בעוד שאני ביקשתי שיהיה "מוכח" (מהכתובים), כלומר אני ביקשתי ראיה (אשר כל השערות-"שמא" - אשר ינסו לדחותה - יתגלו לבסוף כהשערות בלתי אפשריות).
לבי במערב כתב:כיון שידוע לנו שלנדב ואביהוא לא היו בנות.
ידוע? לי זה לא ידוע.
לבי במערב כתב:ולשון הכתוב מוכיחה כן...דמוכח מהכתובים שערירים מתו.
את ההוכחה (כלומר הראיה) שאותה אתה מנסה להביא מלשון הכתוב, כבר דחיתי בדרך-שמא (לא בדרך של ראיה/הוכחה).
לבי במערב כתב:והקושי מצלפחד (וחבריו) יש ליישבו בקל.
מצלפחד אין שום קושי על שיטתך, ולכן לא היית צריך לטרוח ליישב קושי שמלכתחילה לא היה קיים.
מצלפחד יש רק ראיה (ודאית וחותכת) לכך, ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - לפחות על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות. כל זה מאפשר להעלות השערה - בדרך של שמא (לא של ראיה), לכך שאולי שייך לכתוב "ובנים לא היו לו" -
לא רק על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות -
אלא גם על מי
שבפועל הותיר בנות חיות גם
מבלי שכך נכתב עליו.
לבי במערב כתב:כנ"ל, דחיתי ראיית כת"ר מצלפחד וחבריו - וע"ז כתבתי ש"אין ראי' " מהם.
הבה נעשה סדר:
מצלפחד הבאתי ראיה לכך - ששייך לומר "ובנים לא היו לו" - לפחות על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות, ואת הראיה הזאת - אתה לא הצלחת לדחות (וכנראה גם לא התכוונת לדחות).
אבל את ההשערה שלי (לאפוקי ראיה), שמשערת
שאולי שייך לכתוב "ובנים לא היו לו" -
לא רק על מי שעליו
נכתב שהוא הותיר בנות חיות -
אלא גם על מי
שבפועל הותיר בנות חיות גם
מבלי שכך נכתב עליו, לא מספיק לדחות - בדרך-שמא (דהיינו בדרך של השערה מנוגדת) - כפי שעשית, משום שכדי לדחות השערה - צריך להביא ראיה/הוכחה לכך שההשערה לא נכונה, והלא אף ראיה/הוכחה כזאת - עדין לא הובאה על ידיך. מה שכן הובא על ידיך, זאת השערה (בדרך-שמא) שמנוגדת להשערה שלי (שאף היא נאמרת בדרך-שמא), אבל לא די בהשערתך כדי להפיל את השערתי - כשם שכמובן גם לא די בהשערתי כדי להפיל את השערתך.
מה בין השערה לבין ראיה/הוכחה? ובכן ההשערה - שכאמור נאמרת רק בדרך-שמא - תישאר על עומדה (כהשערה-גרידא) גם אחרי שמולה תוצג השערה נגדית (שאף היא נאמרת אפוא בדרך-שמא), בעוד שהאופן היחיד להפיל השערה - הוא ע"י שמולה מציגים ראיה/הוכחה נגדית - שלמעשה תמיד נאמרת כמשהו ודאי וחותך. מה שאין כן לגבי האופן להפיל ראיה/הוכחה פלונית - שכאמור תמיד נאמרת כמשהו ודאי וחותך: היא נופלת (לפחות זמנית) מייד כשמולה מוצגת השערה נגדית - שנאמרת בדרך-שמא - כלומר שנחשבת (לפחות זמנית) כהשערה אפשרית, בעוד שהאופן היחיד להשאיר את אותה ראיה/הוכחה פלונית על עומדה הוא להוכיח (באופן ודאי וחותך) - שהשערת ה"שמא" ההיא שהוצגה מול אותה ראיה/הוכחה פלונית - היא השערה בלתי אפשרית.
לבי במערב כתב:לטעמי, אין תכלית בדיוני-הסרק של מי אמר ומי יוכיח.
אמור נא, האם שמעת פעם את האימרה: "המקשה - מקשה בכח, והדוחה [קושיא] - דוחה בקש"? והוא הדין: "המוכיח - מוכיח בכח, והדוחה [הוכחה] - דוחה בקש"?
עכ"פ, אני בא רק: א. להוכיח (באופן ודאי וחותך) את מה שממילא מוסכם גם עליך. ב. לדחות (בדרך-שמא) את ההוכחה שאותה התיימרת להביא (באופן ודאי וחותך) מהפסוק על נדב ואביהו.
לפי האימרה הנ"ל יוצא, שכדי לדחות את הוכחתך - אני לא צריך להביא הוכחה נגדית - מספיק לי להביא קש (השערת שמא).
עכ"פ, בכותרת, אני ביקשתי הוכחה, כלומר ראיה חותכת אשר - לא רק שאותה אי אפשר להפיל ע"י שום הוכחות חותכות נגדיות אלא גם - כל קש נגדי שינסה לדחותה (בדרך-שמא) יתגלה לבסוף כקש בלתי אפשרי.
לבי במערב כתב:ולכשתמצי, הרי לכה"ג כוונת שאלתי דלעיל: למאי נפק"מ דשאלה זו?
ועל שאלתך כבר עניתיך, ממטרד, וממי זהב, ומתמנע וכו'.