וצ"ב הלשון לא ירצו לכם, דטפי ה"ל למימר לא ירצו להם דהיינו לעכו"ם. ועוד שמעתי מהגרי"י קלמנוביץ שליט"א להעיר, דבפשוטו נראה דליכא ריצוי בקרבנות עכו"ם.
ואולי י"ל, דהנה בדברי רש"י כאן מבואר שהחידוש שאין מקריבין בע"מ משל בן נכר, שאף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה.
ובגיטין נו, א איתא: אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.
והנה הטעם דבע"מ אינו לרצון מבואר בדברי הנביאים משום דהקריבהו נא לפחתך, וא"כ י"ל דכיון דבקרבן העו"כ במום כזה אינו נחשב למום גבי העבודת כוכבים דיליה, שוב אין בזה שום פסול, ולכך אמר לא ירצו לכם, דאזלינן בתר המקריב שהוא ישראל, וכיון דבדידן הוי מום נמי לא ירצה. ושוב ראיתי מעין זה בספורנו .
ועוד יש לציין כאן דברי הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם (שכחת הלאוין המצוה השמינית), וז"ל,
ולפי דברי הרמב"ן מבואר ההדגשה דלא ירצה 'לכם' – היינו שפוסל גם את החלק של ישראל בתמידין.שנמנענו שלא נקבל שקלים מן הגוים ולא נצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור כגון התמידין והמוספין וזולתם. והוא אמרו ית' ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. וזה מקרא מחוייב הדרשה, שהיה די באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם, ולפיכך באנו הפירוש המקובל, כי לחם אלהיכם רומז לתמיד שנאמר בו (פנחס כח) את קרבני לחמי. ואמר ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלהיכם ומכל אלה כלומר ולא תקריבו אלה כי משחתם בהם מום בם. ואמר לכם ללמד שאם נקבל מהם שקלים יפסלו התמידין ולא יירצו לנו מפני שחלקם פסל את הכל.
ברם הגרי"י קלמנוביץ שליט"א העיר שדברי הרמב"ן לא אמורים בפשוטו של מקרא, וכפי שכתב הרמב"ן עצמו מהכרח יתור הלשון 'לא ירצו לכם'. ועוד, שהרי החיסרון בחלק עכו"ם בקרבנות אינו דווקא בבעל מום.
זאת ועוד, ביאורים אלו לא יאותו במה שפי' רש"י: לא ירצו לכם - לכפר עליכם, ומה ענין כפרה להכא.
ואולי י"ל דבאמת ענין פסול בע"מ הוא חיסרון בדין הכפרה, וס"ד דכיון דבעכו"ם לא שייך בקרבנותיו ענין כפרה, רק מביא נדרים ונדבות, ויוכשר אצלו בע"מ, ולזה אמר הכתוב דכיון דלא ירצו לכפר לכם, גם לא יעלו לעכו"ם לקרבן . וצ"ע.
ובספר נחלת יעקב כתב לפרש שהסיפא דהאי קרא 'כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם', לא נאמר על קרבן בן נכר דאיירי בפס' זה אלא על כלל הפרשה דמיירי בקרבנות בע"מ שלא ירצו לכפר על ישראל, ופשט זה מרווח טפי.
ושוב מצאתי ככל הדברים האלה בתוספת נופך בשו"ת תורת חיים (להגרי"ח זוננפלד, סימן קיג), וז"ל,
בפשוטו ל"ק, כי הגם שהותר להם לבני נח להקריב קרבן לשמים בבמה שלהם אפי' בעלי מומין כי רק מחוסרי אבר פסולים להם, אבל אם ירצו להקריב על המזבח אשר לישראל ולא ניתן רשות לקבל מהם בעל מום כי אם שיקריבו קרבן הראוי לנו בלי מום, לכך כתיב לא ירצו לכם כי הציווי לנו שלא נקבל מהם על אופן זה. ומאז אמרתי כי בכאן רמוז כל ענין החורבן שהיה ע"י ששלחו קרבן, ובאמת רצו להקריבו משום שלום מלכות, כי הם דקדקו לאחר שהיה ידוע להם שבאמת המלך שלח קרבן תמים אלא שנעשה בזדון ע"י המסור שמותר להקריבו, כי לא כתיב כי אם "מיד" בן נכר, אבל ר' זכרי' בן אבקולס דקדק "בן" נכר בן שנתנכר, ורמוז בכאן ענין קמצא ובר קמצא שהבן נתחלף, ובכל זאת לא תקריבו, כי אינו לכבוד שמים להקריב על מזבח שלנו קרבן בעל מום, וחשש לכבוד שמים יותר מכבוד המלכות.
והרב (ר' שלמה שפייער) השואל את הגריח"ז שם יישב וז"ל,
. (כל הההתכתבות בינו להגריח"ז זצ"ל ראתה אור לראשונה בקובץ מוריה גליון פו–פז סיון תשל"ח).ואפשר לבאר, ע"פ מה דאיתא במנחות ע"ג ב', נכרי שהתנדב להביא שלמים נתנן לישראל ישראל אוכלן לכהן כהן אוכלן, ומסקינן שם דה"ק, על מנת שיתכפר בהן ישראל ישראל אוכלן, ע"מ שיתכפר בהן כהן כהן אוכלן. ופירש"י כגון שהיה ישראל מחויב שלמים ונתנן נכרי להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו, עכ"ל. וא"כ אפשר די"ל דסיפא דקרא מיירי בכה"ג שנתן הנכרי הקרבן שהוא בעל מום לישראל כדי שיתכפר בהן ישראל, ועלה קאמר לא ירצו "לכם" וכפדרש"י לכפר עליכם