פורום אוצר החכמה

כד,יא
ויקב בן האשה הישראלית את-השם ויקלל.

פירש"י: ויקב - כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.

והנה להלן פס' טז כתיב: ונקב שם ה' מות יומת. ופירש"י: ונקב לשון קללה כמו מה אקב. וצ"ב דלכאורה הוו שני פירושים שונים, וראה באב"ע שהביא זאת כמחלוקת בין הפירושים, ואי נימא בדעת רש"י דשניהם אמת, למה שינה ופירש בכל מקום באופן אחר, ועי' סנהדרין נו,א.

אולם נראה שרש"י דקדק היטב לפרש בכל פס' לפי ענינו, דהנה בקרא דידן מפורש שנקב את השם וקלל, ואי נימא דנקב זה לשון קללה, למה שנה הכתוב דקלל, וע"כ דהאי נקיבה משמעה שפירש להדיא את השם המיוחד. ואילו בקרא להלן לא נזכר כלל שמקלל, וע"כ דהאי נקב משמעו קללה, שהרי ודאי אינו מתחייב על הזכרת השם המפורש לחוד, וראה עוד בדברי הרד"ק בספר השרשים שורש נקב.

יישר כוח!
נראה פשט אמיתי. חזק ואמץ!

כתב הרא"ם (לקמן פסוק טז):

...ואף על פי שפירש (פסוק טו): "ונוקב - אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי" וכן פירש למעלה (פסוק יא): "ויקב - כתרגומו וּפָרֵישׁ, שנקב שם המיוחד וגדף", מכל מקום לשון קללה הוא, אלא שהיא קללה מפורשת. וכן כתב הרד"ק בשורש נקב "ונוקב שם ה', כלומר מפרשו ומקלל".

והיינו שלפי רש"י 'נוקב' כאן הוא לשון קללה מפורשת (עיין רש"י במדבר כב, יא), ובפסוק יא הזכיר רש"י את ענין הפירוש, ובפסוק טז את ענין הקללה. ויתכן לפרש זאת על פי דרך 'נוטר הכרמים', שבפסוק יא ראה רש"י לבאר את ענין ה'פירוש' שבקללה, ולא את ענין הקללה עצמה, כיון שענין הקללה מוזכר בפסוק 'ויקלל', ובפסוק טז ראה רש"י לבאר את ענין הקללה, כיון שלא מוזכר שם בפסוק [ויש לציין שבד"ר קטע זה ברש"י להלן פסוק טז ליתא כלל, וא"ש טפי].

ובגמרא (סנהדרין נו.) "אימא פרושי שמיה הוא, דכתיב (במדבר א, יז) 'ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות', ואזהרתיה מהכא (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא! - חדא - דבעינא שם בשם, וליכא. ועוד, הויא ליה אזהרת עשה, ואזהרת עשה לא שמה אזהרה. ואיבעית אימא, אמר קרא ויקב ויקלל, למימרא דנוקב קללה הוא (ולא לשון פירוש). ודילמא עד דעבד תרוייהו? - לא סלקא דעתך, דכתיב (פסוק יד) הוצא את המקלל, ולא כתיב הוצא את הנקב והמקלל - שמע מינה חדא היא". והיינו ש'ויקב... ויקלל' אין זה שני דברים נפרדים, אלא שניהם לשון קללה.

והטעם שהוצרך הכתוב לכפול ולומר גם 'ויקוב' וגם 'ויקלל', כתב בחידושי רבנו יונה (סנהדרין נו.):

"וכי תימא למה ליה למימר הכי, לימא בהדיא 'ויקלל' ולא צריך ניקוב. לאו אורח ארעא למימר הכי כלפי שכינה בלשון קללה. הלכך אמר ניקוב, והדר אמר לשון קללה, לאורויי דבקללה איירי. ואע"ג דאמר קרא קללה גבי 'כי יקלל אלקיו' (פסוק טו), שני לן בין שֵׁם המיוחד לכנוי, דבשם המיוחד לא בעי למימר לשון קללה. ו'את השם' דקרא היינו שם המיוחד, וחמיר טפי מ'אלקיו'. ואונקלוס תרגם 'ודיפרש' (=היינו בפסוק טז, 'ונוקב שם ה' מות יומת'), ואין סוגיא זו הולכת על אותו הדרך"

.

והנה מבואר שלפי אונקלוס לשון 'נוקב' כאן אינו לשון קללה כגמרא, אלא לשון פירוש. וכן מוכח, שהרי בגמרא מבואר שיש ב'נוקב' שני ביאורים: או לשון פירוש, וכלשון הפסוק 'אשר נקבו בשמות' (במדבר א, יז), או לשון קללה, וכמו 'מה אקוב לא קבה קל' (במדבר כג, ח).

והנה אונקלוס בפסוק 'אשר נקבו בשמות' תרגם בלשון 'פירוש', ואילו בפסוק 'מה אקוב לא קבה קל' תרגם בלשון 'לְוַט', ומוכח מזה כרבינו יונה, שמכך שלא תרגם כאן בלשון 'לְוַט', אלא בלשון 'פירוש', מוכח שלא פירש כאן 'ויקוב' לשון קללה, אלא לשון פירוש.

וקשה לפי"ז, איך כתב רש"י בפסוק יא 'כתרגומו', בזמן שהוא עצמו לא פירש כן, שהרי רש"י מפרש 'נוקב' לשון קללה [מפורשת], ולא לשון פירוש בעלמא כתרגום, וכמ"ש הרא"ם.

וכתב בספר 'מעט צרי' שרש"י הוציא מן התרגום רק שיש ב'נוקב' לשון פירוש, וביאר בזה לפי דרכו ש'נוקב' היא קללה מפורשת, אבל לא שרש"י מפרש לגמרי כתרגום ש'נוקב' הוא לשון פירוש בלבד. ודוחק.

מעט דבש כתב:כתב בחידושי רבנו יונה (סנהדרין נו.):
"וכי תימא למה ליה למימר הכי, לימא בהדיא 'ויקלל' ולא צריך ניקוב. לאו אורח ארעא למימר הכי כלפי שכינה בלשון קללה. הלכך אמר ניקוב, והדר אמר לשון קללה, לאורויי דבקללה איירי".

לפי זה הוא מן המקראות המפרשים את עצמם
ראה כאן.

עוד בענין זה (על תרגום רס"ג) ראה כאן.

נוטר הכרמים כתב:כד יא
ויקב בן האשה הישראלית את-השם ויקלל.
פירש"י: ויקב - כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.
ולהלן בפסוק 'ונֹקב שם-השם מות יומת' פירש"י: ונקב לשון קללה כמו מה אקב.
ונראה שרש"י דקדק לפרש בכל פס' לפי ענינו, דהנה בקרא דידן מפורש שנקב את השם וקלל, ואי נימא דנקב זה לשון קללה, למה שנה הכתוב דקלל, וע"כ דהאי נקיבה משמעה שפירש להדיא את השם המיוחד. ואילו בקרא להלן לא נזכר כלל שמקלל, וע"כ דהאי נקב משמעו קללה, שהרי ודאי אינו מתחייב על הזכרת השם המפורש לחוד.

שפתים ישק משיב דברים נכוחים!
אכן רש"י מפרש נקיבה דפרשה ראשונה ונקיבה דפרשה שניה בשני משמעים נבדלים:
תיבת 'וַיִּקֹּב' דפרשה ראשונה מפרש מענין פירוש ('נָקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף'), כתרגומו ולא כסוגיא דתלמודא דפרק ארבע מיתות.
ותיבות 'וְנֹקֵב' ו'בְּנָקְבוֹ' דפרשה שניה מפרש מענין קללה ('לְשׁוֹן קְלָלָה, כְּמוֹ מָה אֶקֹּב'), כסוגיא דתלמודא ולא כתרגומו.
והא דכתב רש"י: 'וְנֹקֵב שֵׁם, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם, וְלֹא הַמְקַלֵּל בְּכִנּוּי' - מ'שם יי' יליף לה, ולא מ'נוקב'.

כג כא
חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. רמב"ן: וְהֻצְרַךְ לוֹמַר 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם' בְּאִסּוּר הֶחָדָשׁ וּבִשְׁבִיתַת חַג הַשָּׁבוּעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּלוּי בַּהֲנָפַת הָעֹמֶר וּבְמִנְחָה חֲדָשָׁה, לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי גְלוֹתָם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵין עֹמֶר וּמִנְחָה, יְצַוֶּה בָּהֶם.
ויש לשאול: האם אף במדבר, בטרם נהגו מצות הבאת העומר ומצות הבאת שתי הלחם, נצטוו ישראל בשביתת חג השבועות?

לתוספות מנחות מ"ה ב' (ד"ה קרבו) הקריבו במדבר אף הלחם [ולרש"י עכ"פ הכבשים הקריבו ומסתמא די בזה].

ביקורת תהיה כתב:כג כא
יש לשאול: האם במדבר, בטרם נהגו מצות הבאת העומר ומצות הבאת שתי הלחם, נצטוו ישראל בשביתת חג השבועות?

שבתי וראֹה בדברי הרמב"ן בראש הפרשה שכתב להדיא כי נהגו יום טוב אף במדבר:

לֹא הֶאֱרִיךְ לְבָאֵר הַמּוּסָפִין, שֶׁלֹּא רָצָה שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּהֶם בַּמִּדְבָּר. וְהִזְכִּיר כֶּבֶשׂ הָעֹמֶר וְכִבְשֵׂי הָעֲצֶרֶת, כִּי בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ אֶלָּא בָּאָרֶץ, שֶׁהֵם בָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם, שֶׁאָמַר בּוֹ 'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ' וְגוֹמֵר. אֲבָל הַיָּמִים עַצְמָם נוֹהֲגִין מִיָּד.

אליהו חיים כתב:כג כא
לתוספות מנחות מ"ה ב' (ד"ה קרבו) הקריבו במדבר אף הלחם [ולרש"י עכ"פ הכבשים הקריבו ומסתמא די בזה].

עדיפא הוה ליה למר לאיתויי, מדאמר רבי שמעון במתניתין שם: 'כָּל הָאָמוּר בְּחֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קָרַב בַּמִּדְבָּר'. הרי להדיא שהקריבו קרבן מוסף של חג השבועות במדבר.
ואגב אורחא, מכאן תמיהא לי על מה שכתב הרמב"ן בפרשת פינחס 'כי במדבר לא הקריבו המוספין, כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים' (צוטט למעלה).

כבשי עצרת וב' הלחם מקרבנות של תורת כהנים וזיל בתר רישא 'וכל האמור בתורת כהנים אינו קרב במדבר'.
ודברי רש"י ותוס' שהבאתי מעיקרא הם לפי בן ננס אבל הרמב"ן פוסק כר"ש ולכן מה שכתבתי מעיקרא לא קשה.

וּבַת-כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל-בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ

פירש״י וזרע אין לה. ממנו. צ״ע מה כוונתו לאפוקי?

בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה

פירש״י אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך. לא הבנתי, מדוע דוקא אצל מצוה זו צריך להדגיש ״דע מי גזר... ואל יקל״.

שמואל דוד כתב:פירש״י וזרע אין לה. ממנו. צ״ע מה כוונתו לאפוקי?

שאל־נא תינוקות של בית רבן ויגידוך.

ביקורת תהיה כתב:

שמואל דוד כתב:פירש״י וזרע אין לה. ממנו. צ״ע מה כוונתו לאפוקי?

שאל־נא תינוקות של בית רבן ויגידוך.

בימי הספירה יש "היתר" להתבטא בצורה נעימה יותר לאוזן.

לכאורה כוונתך שבא לאפוקי מבת כהן שיש לה זרע מכהן אחר.

האם כוונת רש״י שאין לה זרע ממנו ולכן היא יכולה לאכול מתרומה מכח אביה אבל אם יש לה בנים מזר או כהן אחר אין לה לאכול מכח אביה?

בתגובה לקושיא שנכתבה לעיל - הנה גם הרב שמחה מיימון נשאר בצ"ע בזה.

שמואל דוד כתב:האם כוונת רש״י שאין לה זרע ממנו ולכן היא יכולה לאכול מתרומה מכח אביה אבל אם יש לה בנים מזר או כהן אחר אין לה לאכול מכח אביה?

לכאורה כוונת רש"י להגיד שאם אין לה זרע ממנו - אז היא שבה לבית אביה.
אבל אם יש לה זרע מאחר - ייתכן שתמשיך לאכול וייתכן שלא. תלוי איזה זרע הוא.

ביקורת תהיה כתב:כג כא
מדאמר רבי שמעון 'כָּל הָאָמוּר בְּחֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קָרַב בַּמִּדְבָּר', תמיהא לי על מה שכתב הרמב"ן בפרשת פינחס 'כי במדבר לא הקריבו המוספין, כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים'.

כבר הקשה כן בספר 'פנים יפות' בפרשת אמור:

ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל, שהרי בפירוש אמרו במנחות: ר"ע אומר: מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר. פירש רש"י: אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן, דמוספין הן.
ועוד מפורש בזבחים: 'דרש' – זה שעיר של ר"ח; ושעיר של ר"ח הוא מן המוספין דפרשת פינחס.

הפטרת אמור

יחזקאל מד, כה וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ.

ולפלא שנזכרו כאן רק ששה קרובים, ואיה הקרוב השביעי שזה 'אשתו' דילפינן לה משארו.

ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קנד) כתב לפי דברי הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ב ה"א), אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה. הרי דסבר הרמב"ם שהאבילות על אשתו אינה אלא מדרבנן, וקרא ד'שארו' אסמכתא בעלמא.

והן אמנם דהכס"מ שם נדחק דאין כונת הרמב"ם מדרבנן ממש, אלא דכיון דאינו מפורש בתורה להדיא, דהרי אונקלוס תרגם לקריבי' דקריב לי', לכך קרי לי' דברי סופרים כדרכו של הרמב"ם ז"ל, יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז בתשובותיו (ח"ה סי' קעב).

אמנם פשטות דברי הרמב"ם כאן וכן להלן בהלכה ז' לא משמע כן. והר"א מזרחי בריש פר' אמור הבין ג"כ דעת הרמב"ם כפשוטם, וכ' דהרמב"ם ס"ל דדרשה דשארו אינו אלא אסמכתא כמו ערובי תבשילין ועי' באב"ע בתחילת הפרשה, וז"ל, וטעם בעל בעמיו, שלא יטמא הבעל באשתו. וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו, כי יטמא לאשתו, ושמו לשארו כדרך אסמכתא וכו'. [ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' ד, ובשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ד סימן שנו].

ובשם הצפנת פענח מטו לבאר, בהקדם הכתובים שנאמרו ליחזקאל שלא יתאבל על אשתו שתמות במגפה, (יחזקאל כד, טז-יז), בֶּן־אָדָ֕ם הִנְנִ֨י לֹקֵ֧חַ מִמְּךָ֛ אֶת־מַחְמַ֥ד עֵינֶ֖יךָ בְּמַגֵּפָ֑ה וְלֹ֤א תִסְפֹּד֙ וְלֹ֣א תִבְכֶּ֔ה וְל֥וֹא תָב֖וֹא דִּמְעָתֶֽךָ: הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל.

ופירש הרד"ק, מחמד עיניך זה אשתו כמו שמפרש ותמת אשתי בערב... ולא תספוד ולא תבכה - להיות למופת לישראל כי כן יעשו מרוב הצרות.

והנה הלכה היא שאשה שאינו מתאבל עליה אינו מיטמא לה, ועל כן כשנאמר ליחזקאל דין טומאת קרובים לא נזכרה אשתו.

עזריאל ברגר כתב:בתגובה לקושיא שנכתבה לעיל - הנה גם הרב שמחה מיימון נשאר בצ"ע בזה.

לכידה.PNG

כתבתי להרב 'שמואל דוד' באישי
אחרי שכתב לי שהערה הנ"ל נמחק ולכן כנראה לא הצלחתי לשלוח תגובה]

אולי מחקו משום שבאמת רש"י כן כתב שם למעלה ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה, אמנם חשבתי דבכל זאת אתם מקשים למה רש"י לא מביא על זה שם הפסוק וגם לא הוסיף בסוף שאין לה רפואה, ועוד שינה הלשון וכתב שאחוזה בו ושם כתב שמלפפת והולכת.
ואכתוב מה שיתכן בזה לענ"ד.
המעיין ברמב"ם יראה דלענין מומי אדם לעבודת כהן לומד אזהרת מום עובר מריבוי מתוך פרשת מומין של פרשת אמור [בפ"ו מביאת מקדש ה"ב] אבל לענין מומי בהמה בפ"א מאיסורי מזבח ה"ה מבואר דנלמד מום עובר בבהמה בלאו דפ' שופטים לא תזבח וגו' כל מום רע וגו'.
ולפי זה מבואר הא דהרמב"ם הביא לענין מומי אדם 'ילפת' כמום קבוע בפ"ז מהל' ביאת מקדש סוף הלכה י', ופרק זה נאמר הן על מומי אדם והן על מומי בהמה, אך בנוסף לזה בפ"ו שם הלכה ד' מוזכר כמום עובר, משא"כ לענין בהמה לא מצינו אלא ילפת קבוע [וכנ"ל בפ"ז שם] אבל מום עובר יש רק חזזית שאינו ילפת בפ"ב מאיסורי מזבח ה"ז
ולהנ"ל היינו דבאדם הפרשה גם בקבוע וגם בעובר ובבהמה רק במום קבוע.
ועכשיו אם נימא דגם רש"י סובר כן יתיישב הדקדוק הנ"ל יפה דבבהמה דנאמר רק על קבוע מבאר רש"י מקור הדבר שאחוזה בו ומוחלט כך שאין לו רפואה אבל באדם דנכלל גם מה דלפעמים עובר לא כתב רש"י שאין לו רפואה דלפעמים יש רפואה וגם לא אחוזה בו בהכרח עד סוף ימיו ורק מעטף והולך עמו ולפעמים לא דבוק בו ופוטר א"ע ממנו.
רק יתכן דשי' רש"י אינו לתלות לאו דמום עובר בהא דפ' שופטים דשם סתם רש"י ולא מפרש כך אלא דמרמז דחז"ל דרשו הרבה דרשות ואחד מהם הרי הוא למום עובר, ולכן קצת סתום עדיין להחליט כן בשי' רש"י אבל כאן מתפרש יפה.

נפלא ביותר. יישר כח גדול.

אליהו חיים כתב:באדם נכלל גם מה דלפעמים עובר.

דעת שפתי הרמב"ם ברור מללו (בפ"ז שם), כי 'חזזית' האמורה בתורה (להבדיל מ'חזזית' האמורה במשנה) – חזזית המצרית היא ומום קבוע היא, ואתבר חצביה דמר.

שותיה דמר לא ידענא, הלא מה שהבאתם הן הן דברי הרמב"ם שהבאנו אך יש לו 'אח גם יחד' בפרק ו' [שגם זה הבאנו] ושם כתב 'מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד ומום עובר כגון גרב או ילפת והיא החזזית' וברור שכוונתו למום האמור בתורה כשאר המומים שהביא עד כאן, דהא ממשיך תיכף 'ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפוסלין בכהנים אלא כל המומין הנראין בגוף שנאמר כל אשר בו מום',
וברור דשתי דרגות יש בילפת החמור והקל ושניהם באדם נכללין ב'ילפת' כיון דהפרשה לענין אדם מדבר הן בקבוע והן בעובר, אבל בפרשת בהמה שמדובר רק בקבוע דמום עובר נאמר בפרשה אחרת לגמרי לכן ילפת דכתיב בו היינו רק הקבוע, ולכן בבהמה נכלל הקבוע בכלל דברי הרמב"ם בפ"ז דמיירי במומים ששוים באדם ובבהמה וכמו שמקדים בתחילת הפרק, והארעי בבהמה אינה ילפת ואינו בכלל ילפת דפרשתינו אלא חזזית שאינה מצרית ובכלל מום רע דפרשת שופטים היא.

בפרק ו מדבר הרמב"ם מגרב וילפת האמורים במשנה, שהם מומים עוברים; ובפרק ז מדבר הרמב"ם מגרב וילפת האמורים בתורה, שהם מומים קבועים: 'וזה הוא הגרב האמור בתורה', 'וזו היא ילפת האמורה בתורה' – זהו הגרב וזו היא הילפת האמורים בתורה, ואין גרב וילפת זולתם אמורים בתורה.

ביקורת תהיה כתב:בפרק ו מדבר הרמב"ם מגרב וילפת האמורים במשנה, שהם מומים עוברים; ובפרק ז מדבר הרמב"ם מגרב וילפת האמורים בתורה, שהם מומים קבועים: 'וזה הוא הגרב האמור בתורה', 'וזו היא ילפת האמורה בתורה' – זהו הגרב וזו היא הילפת האמורים בתורה, ואין גרב וילפת זולתם אמורים בתורה.

לא עניתם על לשון הרמב"ם שבפרק ו' שהעתקנו לעיל

בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ז שם כותב מום עובר של ילפת [חזזית שאינה מצרית] בפני עצמו, אמנם באדם הוא בכלל ילפת דכתיב בפ' אמור דנכלל בהרחבת שם מום שבפרשה גם מום עובר שבהם וכדנתרבה בתוך הפרשה, ובבהמה אינו בכלל ילפת שבפ' אמור כיון דמום עובר אינו בכלל הפרשה כלל וכדכתבנו.
ומכוון לכך השינויים שבדברי רש"י וכמו שכתבנו, כן נלע"ד
אך לא עיינתי במפרשים כלל הן ברמב"ם והן ברש"י ורק כתבתי לפום ריהטא (ספונטני) לענין השאלה שנשאלה כאן, ואולי יש צורך לעיין בלחם משנה על הרמב"ם שהזכרתי כאן.

אליהו חיים כתב:הרמב"ם בפרק ו' כתב 'מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד ומום עובר כגון גרב או ילפת והיא החזזית' וברור שכוונתו למום האמור בתורה כשאר המומים שהביא עד כאן, דהא ממשיך תיכף 'ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפוסלין בכהנים אלא כל המומין הנראין בגוף שנאמר כל אשר בו מום'.

לאמר, אלמלי נאמר 'כל איש אשר בו מום לא יקרב' לרבות בעל מום עובר, ולא נאמר 'כל אשר בו מום' לרבות שאר מומין, הייתי אומר: המומין הכתובין בתורה פוסלין בכהנים בין קבועין בין עוברין, אבל מומין שאינם כתובים אין פוסלין אפילו קבועים. ומינה, שהמומין שניקבו בשמות – קבועין ושאינן קבועין במשמע.
נשמע.

כד, ה

'ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת" (פרשת אמור, ויש אומרים פרשה זו בכל שבת לאחר מוסף).

ונשאלתי - איך מתיישב ביחד 'יהיה' עם 'האחת'?

והיה צריך לומר 'תהיה החלה האחת'!

וראיתי שבמשך חכמה מדבר ע"ז. אך אני מחפש אם יש לזה הסבר ברמת הפשט הפשוט

'יהיה' - פועל סתמי המורה על העתיד ואינו מתייחס ישירות אל הנושא שבמשפט (דוגמת המלה 'והיה': 'והיה העלמה היוצאת', 'והיה כי תבאו אל הארץ').
כיוצא בזה: 'ומוראכם וחתכם יהיה', 'איפת צדק והין צדק יהיה לכם', ועוד הרבה לאין מספר.

באם לבינה להג' יעב"ץ כתב על שני עשרונים יהיה "הסולת של החלה".

טעמו, כי 'עשרון' מדת השפיך הוא ולא מדת הקשיח, ובהכרח 'שני עשרונים יהיה' מתייחס אל הסולת ולא אל החלה. אך מבחינת המין לא נשתנה דבר, כי גם 'סלת' מין נקבה היא.

ברש"י עה"פ ורגמו אותו כל העדה - במעמד כל העדה מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
בביאור דברי רש"י יש להאריך הרבה, ועי' גליון הש"ס קידושין מ"א ע"ב (אפשר לקבל באישי מה שכתבתי ע"ז).

ראיתי בחומשי עוז והדר ששמו בסוגריים תיבת 'מכאן'. חיפשתי בהרבה דפוסים ישנים ברש"י ובכולן התיבה פתוח.
מאד מעניין לדעת מהיכן לקחו גירסא זו.

----

ידוע לכל דרשת חז"ל (גיטין נ"ט ע"ב ועוד) עה"פ וקדשתו, נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. אולם ברש"י עה"ת הובא דרשה זו על סיפי' דקרא 'קדוש יהיה לך'. ועל רישי' דקרא 'וקדשתו' הביא דרשה אחרינא (בע"כ, שאם נשא באיסור מלקין אותו עד שמגרש).
אכן ראיתי ברש"י גיטין שם שהוסיף 'וגו'', נראה שרצה לרמז דאכן נדרש מסיפי' דקרא.

אף ב'הכתר' נמצאת תיבה זו, וכ"ה בכת"י רש"י שראיתי.

רק צריך להעיר שכל הקטע 'מכאן ששלוחו של אדם כמותו' לא נמצא בתו"כ, ואכמ"ל.

עכשיו מצאתי בס' דגל יהודה [לחותן השפ"א] שכבר נזכר גירסא זו (ואולי מישהו יועיל בטיבו להעלות תמונה ממהדורה החדשה של ספר הנ"ל בעריכתו הנפלאה של הג"מ משה דוד פרלמן שליט"א ולא נמצא ב'אוצר', מן הסתם מביא ע"ז מקורות).

ראה 'ספר הגור' (שנדפס לאחרונה מכת"י) סוף פרשת אמור, ובהנסמן שם.

דרומי כתב:ראה 'ספר הגור' (שנדפס לאחרונה מכת"י) סוף פרשת אמור, ובהנסמן שם.

כבר ראיתי (זה נדפס כבר לפני ארביסר שנין בקובץ נזר התורה) אולם הוא מביא סיפי' דרש"י לחוד. ובהנסמן שם הביאו דברי תלמיד טועה אשר אינן ראויין להיעלות על שולחן מלכים.

ברש"י, לא יקרחו קרחה. על מת, והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (קידושין לו. מכות כ) בין עיניכם, (דברים יד, א.) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. קידושין לו. מכות כ.): ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז.), יכול לקטו במלקט ורהיטני, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת'

א. מה הענין שהשלמת ביאור המצוה נאמרה בכהנים, ולא נאמרה בישראל.
ב. כשהישראל קרח בשאר הראש (לא בין העינים), והתרו בו בלאו הכתוב בישראל, לכ' הרי התרו בו רק בחצי מהלאו, כיון שבחלק הלאו המשלים הכתוב בכהן לא התרו בו. האם אעפ"כ יהיה חייב, ומדוע?

בהפטרת פרשתנו בנבואת יחזקאל מבואר בפירוש את תפקידו של כהני הא-ל יתברך להורות הוראות באו"ה ובח"מ, כמ"ש ואת עמי יורו וגו' .
התפקיד הזה נכלל עם כל הזכויות והחובות של הכהנים והדינים השייכים להם, עבודה במקדש, "ראשית כל ביכורי כל וכל תרומת כל וגו'".

מעניינת העובדה שבתורה (בניגוד לנביאים), תפקיד ההוראה של הכהן נאמר רק בסוף ובדרך אגב (בפ' שופטים "כי יפלא ממך דבר וגו' " ובפ' ברכה "יורו משפטיך וגו' ") ולא נכתב ונכלל עם הדינים השייכים לו (לא בפ' אמור, ולא בפ' ביכורים, ולא בפ' חלה ולא בפ' תרומה)...