רש"י בפרשת נח פ"ז ט"ז:
"ויסגור ה' בעדו" - הגין עליו שלא ישברוה הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם ופשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים וכן כל בעד שבמקרא ל' כנגד הוא (בראשית כ) בעד כל רחם (מ"ב ד) בעדך ובעד בניך (איוב ב) עור בעד עור (תהלים ג) מגן בעדי (ש"א יב) התפלל בעד עבדיך כנגד עבדיך
וכן כתב רש"י בפרשת וירא פ"כ י"ח:
"בעד כל רחם" - כנגד כל פתח
היינו שה' עצר כל נקבותיהם.
וכאן בפרשת וירא חלק הרמב"ן על רש"י, וכתב: כי "עצירת רחם" הוא שלא תהר כדרך וה' סגר רחמה (שמואל א א ה) אבל "עצירה בעד הרחם" הוא שלא תלד כלשון גדר בעדי ולא אצא (איכה ג ז).
עוד נחלקו בפסוק כי אמר אכפרה פניו במנחה (ל"ב כ"):
וז"ל רש"י:
"אכפרה פניו" - אבטל רוגזו וכן (ישעיהו כח) וכופר בריתכם את מות (שם מז) לא תוכלו כפרה ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמי הוא והרבה בגמרא וכפר ידיה בעי לכפורי ידיה בההוא גברא וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק
וברמב"ן שם:
ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש רק לשון ארמית וכן כפורי זהב שם המזרקים בבבל כי לעולם לא תבא כפרה בחטא אבל יאמר לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו) לכפר עליו ונסלח לו (במדבר טו כח) על נפשו ויאמר אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל) וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שם ל יב) שהוא פדיון
וראו זה פלא, שרש"י בפרשת כי תשא (לב ל) כתב:
"אכפרה בעד חטאתכם" - אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא
ויש לתמוה למה פירש רש"י כאן "אכפרה" כמו הרמב"ן "אשים כופר"?
אבל באמת מבואר לנו, שאי אפשר לפרש "וכיפר בעדו ובעד ביתו", "ויקנח כנגדו" כשיטת רש"י בפירוש שתי המילים אלו, כי אין לדברים אלו הבנה כלל, וכאן מוכרחים לומר כדעת הרמב"ן "ישים כופר כנגדם".
אם כן נאמר שדעת רש"י בעינה עומדת, ופירוש "כפרה" קינוח הוא, כמו שכתב גם בכי תשא, רק קינוח שייך רק כשיכפר על עצמו, אבל כשהכפרה נעשה ע"י זולתו, הרי זה שייך רק ע"י תשלום כופר, ובכך מקנח ומעביר את החטא מחברו.
הנה הבדיל רש"י בין כפרה העצמי ובין המכפר לזולתו. לכן בכל מקום שמכפר עבור חטאות אחרים, יסכים שכופרא כפרה, אלא שאין פדיון הלזה פירוש ל"כפרה" אלא הדרך אשר יכפר עליו ויקנח אותו, כי ישים כופר נפשם לכפר עליהם.
מבואר שככל אשר כתוב לשון כיפור ולשון בעד פירושו לדעת רש"י "שישים כופר כנגדו".