לעמל יולד כתב:ונ"ל שהזכיר רבינו "ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם", שלא נטעה שכוונתו להסכים עם טעם הרמב"ם, כי הרמב"ם נתן טעם לעניין הקרבת הקרבנות, (עיין ויקרא א ט שרבינו מביא את הרמב"ם וחולק עליו בחריפות), ורבינו נתן טעם למניעת צורה מסויים של הקרבה שדומה להם, ויש בזה חילוק גדול, אבל עכ"פ רבינו הדגיש את דעתו בעניין הקרבנות שלא תטעה ותדמה את טעמו לטעם הרמב"ם.
הרמב"ן לא היה צריך לאפוקי שלא נטעה, כי א"א כלל לטעות ולחשוב שכונתו לדברי הרמב"ם (אפי' לא היה חולק עליהם במקו"א, וכ"ש כשחלק).
מה שהוסיף זאת כאן הרמב"ן הוא לפי ענינו ודרכו, ונצרך לגוף דבריו.
ור"ל שבאמת עע"ז נהגו בכל הדברים הנזכרים בשווה, והיינו מצבה אשרה ומזבח.
ומה שחלקם אסרה תורה (מצבה ואשרה) וחלקם התירה (מזבח) הוא לפי שענין הקרבנות על המזבח קדם לעבודת ע"ז ולא הם חידשוהו, משא"כ דרכי העבודה האחרים.
זכר לדבר: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי" (ע"ז מד, ב).
[וכשנאסרה המצבה נאסרה לגמרי - גם לצורך קרבנות].