פורום אוצר החכמה

כלל ישראל במסורת החינוך, מידי שבוע מעביר זה דורות 'טייטש' לילדי ישראל.
במקורו הוא בשפת היידיש. מילה במילה, בניגון ערב שתמיד כיף לערוג אליו.

בפרשתינו מקובל לפרש כשעשיו ביקש 'הלעיטני נא', שהוא אכל 'ללא ברכה'.
בעבר שמעתי, שצדיקים הקפידו על מלמד תשב"ר, שהעלים מן הילדים תוספת זו.

וע"כ באתי לחקור מקור ה'טייטש', ע"י מי ומתי חובר?

הטייטש כעיקרון אכן קדום מאוד. ראה על כך עבודה של אריה גאליה, מסורת הטייטש של החומש, ירושלים תשכ"ט. הוא דן במיוחד על הטייטש לפסוק זה של עשיו בחלק: מסורת הטייטש, פרק ג, עמ' 14-7.

כיום, שילדים דוברי עברית מבינים את רוב מילות החומש בלי עזרת ה'טייטש', מה הענין לדקלם זאת עם הילדים? האם לא עדיף לנצל את כח הזכרון שלהם לשינון הפסוקים עצמם, ולבאר להם רק את המילים הקשות?

בדיחה מספרת, על אבא ששאל את בנו מה פירוש 'ויאמר ה' אל משה לאמר'; ענה לו הבן: 'און גאט האט גערעט צו משה אזוי צו זאגן'; דפדף האב לפרשה הבאה, שאותה הבן עדיין לא למד, הצביע לו על פסוק נוסף בו כתוב 'ויאמר ה' אל משה לאמר', ושאל אותו: 'ומה הפירוש כאן'? ענה לו הבן: 'את זה הרב'ה עדיין לא למד איתנו'...