בפרשת תולדות [כה, כא] עה"פ ויעתר יצחק, פירש"י: הרבה והפציר בתפילה. פירש האמרי אמת [בא' המסעות לארץ ישראל, בביקורו בת"ת 'עץ חיים'],
עד"מ, לילד המבקש מאביו מיני מתיקה, ואביו ממאן ליתן לו, מפני ההיזקים שיווצר לילד. אך כיון שהרבה והפציר, האב 'נשבר' ומביא לילד את מבוקשו אף שיודע שיזיק לו.
והנמשל הוא: הקב"ה המתין עם פקידת עקרותו של יצחק אבינו, עד שיושלמו מנין שנותיו של אברהם אבינו. אך כיון שהרבה והפציר ונולד עשיו, קיצר הקב"ה חמישה שנים מחיי אברהם, כך שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה.
כלומר, לאברהם אבינו נקצרו חייו, בגלל בנו יצחק.
בהמשך הפרשה [כז, א] עה"פ ותכהין עיניו מראות, אנו מוצאים ברש"י ג' פירושים. האחרון שבהם, 'כדי שיטול יעקב את הברכות'. דייק מכאן הרבי מליובאוויטאש,
שזאת אומרת, שיעקב אבינו גרם בעקיפין נזק לאביו, ע"י עיוורון של יצחק, עכ"ד.
מכאן דברי התלמיד:
ידוע ש'סומא' חשוב כמת. ויש כאן דמיון, כשם שזה קירב מיתת אביו, כך זה גרם מיתה [סומא] לאביו.
גם אצל יעקב אבינו מצינו בחייו, כמה עניינים המשולים למוות.
ידוע מאמר חז"ל [נדרים סד] ארבעה חשובים כמת. סומא, עני, מי שאין לו בנים ומצורע.
סומא - מובא בפרשת ויחי [מח, י] 'ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות'.
עני - ברדיפת אליפז אחריו, מצא עיצה לקיים ציווי אביו: 'טול מה שבידי ועני חשוב כמת'.
מי שאין לו בנים - רחל אמנו היתה בעיניו כעקרת הבית. ומובא בספרים שעד שנולד יוסף לא רצה לצאת מבית לבן.
וכביכול עד שנולדו הבנים ליעקב נחשב כמי שאין לו בנים [רחל אמרה 'מתה אנכי' - זו ראיית הגמ' בנדרים].
מצורע - היותו מוסגר ומוקצה ממחנה ישראל כ14 ימים, מזכיר את היותו כלוא בבית לבן, כשמתוכם 14 שנה כעֶבֱד עבור בנותיו.