הבית נהרס - אך מחצית השקל שרד ! וגם:הקהילה שלחה - אבל המשלוח נתקע.

[יהודהא]

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל (שמות ל,יג,) כי תשא.

הבית נהרס - אך מחצית השקל שרד !
. .וגם:הקהילה שלחה - אבל המשלוח נתקע.

.א.
. .בפירוש המשנה לרמבם על ערכין "שקלים - הם אותם שאמר הכתוב עליהן "זה יתנו, כל העובר על הפקודים"(שמות ל, יג) וכו'."...
"כבר ידעת כי חובת כל אדם הוא מחצית השקל, והשקל הנזכר בתורה הוא שקורין אותו במשנה 'סלע', והסלע שני שקלים, והיו חצאי השקלים המבוקשים לצורך בני אדם אליהם, והיו נותנין בין השקל השלם ובין השני חצאין מעט מכסף והיו קורין אותו קלבון.,
......ופירוש 'משמיעין' - מכריזין עליהם כדי שיכין כל אחד ואחד שקלו כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה, רוצה לומר בראש חודש ניסן, כאשר היתה בתחילה רוצה לומר בימי המדבר שהיתה התרומה הראשונה בראש חודש ניסן,
. . במשנה מדובר גם על הוספת קלבון בפריטה- מכסף גדול לקטן, אבל בתוספתא כתוב שגם מקטן לגדול דהיינו אם נתן שני דינרין = כל אחד רבע שקל, חייב קלבון עבור הפריטה, והקלבון עצמו מה פירושו: קלבון - קל בון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפים על מחצית השקל.כך הרע"ב.

. .[לאור הערת מקדש מלך ואחרים ,מחקתי מספר משפטים בקשר לחישובים, הסיפור יפה אך המספרים והחישובים אינם מתאימים. ולכן אפשר שאכן היהודי\ם צברו ושלחו למקדש כסף למחצית השקל כדלהלן. בלי הקטע של החישובים וכו שציטטתי ממאמרים.]

ב.
הבית נהרס - אך המחצית השקל שרד
. .בחורבות היישוב היהודי בעין גדי מימי סוף בית שני (במדרון הצפוני של תל גורן), נתגלה בערימת אבנים של קיר שהתמוטט נר חרס הרודיאני חתום בפקק, ובתוכו מטמון של פרוטות ברונזה, לפי התיארוך שעל המטבעות נראה שהם הושמו שם כעשר שנים לפני החורבן .
, .ניכר היה שהאדם שאסף זאת הטמין את החיסכון לעת הצורך, ונראה שאסף וחסך מכספו מעת לעת, כנראה למטרה מסויימת. י, משורר טען שיש לראות באוסף המטכעות הכנה לצורך הבאת מחצית השקל למקדש.

. .תארו לכם את אותו יהודי האוגר וחוסך מכספו, פרוטה מצטרפת לפרוטה כולל את המס לפורטה . . .. היהודי שגר כאן , קיווה וציפה לעלות למקדש,למלא את חובתו אולם תקוותו נכזבה, והיישוב חרב, ומה קרה לו ? לאן נדד ?
.
ולבסוף שאלה בהלכה - האם הכסף הוא הקדש ? המטמון מוצג כיום במוזיאון ישראל.

ג.
ועוד סיפור
הקהילה שלחה - אבל המשלוח נתקע
. .בשנת תש"ך (1960) נתגלו בעוספייה שבכרמל, היא חוסייפה העתיקה, שני כדים מלאים מטבעות כסף עתיקות, בהרכב הבא:
כ- 3,400 שקלים צוריים.
כ- 1,000 חצאי שקלים צוריים.
160 דינרים רומיים (מימי הקיסרים אוגוסטוס וטיבריוס).
התאריכים שעל המטבעות הם מן התקופה שבין שנת 40 לפנה"ס לשנת 53 לספירה, דהיינו מעט לפני חורבן בית שני.

– מי היו בעליו של המטמון?
– מה מלמד ההרכב שלו?
– מתי הוטמן, מה הסיבה להטמנתו, ומדוע במקום זה?

ד.
. .ועוד שאלה: לפי כל העדויות מאותה תקופה, השקלים הצוריים לא לא היו מטבע מקובל בארץ ישראל.(ראה להלן) אם כן – מה היה שימושם ?
. .כדי לענות על שאלה זו, נפנה לדברי הפסוק בפרשת שקלים: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש… לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמ' ל:יג).

, ואת מס מחצית השקל היו חייבים לשלם דווקא בשקלים צוריים.
. .עולה מן האמור, שהשימוש היחיד של השקלים וחצאי השקלים הצוריים היה באוכלוסייה היהודית, לצורך התשלומים שהתורה מצווה עליהם,
ובמיוחד לצורך מס מחצית השקל שהיה מיועד עבור בית המקדש.

. .מסתבר אפוא, שסכום גדול של שקלים כאלה, כמו זה שנמצא במטמון חוסייפה, לא יכול להיות רכושו של איש פרטי. סביר ביותר שהיה זה משלוח של תשלומי קהילה יהודית לבית המקדש בירושלים – כלומר התשלום השנתי של מס מחצית השקל, כדברי הרמב"ם: "בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים, משלחין אותן ביד שלוחים למקדש".
.
ה.
ועדיין עומדת בעינה השאלה: מה היה ייעודם של 160 הדינרים שנמצאו בו?
. . לפי הרמב"ם, כשהיו שני אנשים נותנים שקל שלם עבור שניהם יחד, היו חייבים לתת תוספת שנקראת קלבון. היה אפוא מרכיב נוסף במשלוח השקלים, והם הקלבונות. על שוויים של הקלבונות ואופן משלוחם כותב הרמב"ם: "כמה הוא שיעור הקָלְבּוֹן?… חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר. והקלבונות אינן כשקלים אלא מניחין אותן השולחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהן ההקדש".
.
מכאן נראה שאת הקלבונות לא המירו לשקלים, אלא שמרו אותם בנפרד. דברי הרמב"ם בשני המקורות שלעיל, שמהם עולה כי דווקא על שקלים שלמים היו חייבים בקלבון (אחד), וכן ששיעור הקלבון הוא 1/12 מדינר – מקורם בשתי משניות במסכת שקלים, ובשתיהן פוסק הרמב"ם כדברי חכמים.
.
אולם משתי משניות אלו, וכן על-פי אחת משתי הגרסאות שבתלמוד הירושלמי, יוצא שדעת ר' מאיר, בניגוד לדעת חכמים, היא שדווקא השוקל מחצית השקל חייב בקלבון, ובפירוש תפארת ישראל על המשנה מסיק מדברי רש"י על הגמרא, שזה מעיקר הדין, כדבריו: "עיקר דין קלבון היה רק בנותן חצי שקל". וכן לדעתו בעניין ערכו הממוני של הקלבון חלקו בתוספתא א, ח: "כמה הוא קלבון ? מעה כסף, אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חצי מעה....
.
. .ואפשר שרואים אנו שהמחלוקת בין חכמים ור מאיר היתה כבר ארבעה דורות לפניהם, (המשנה,, נערכה כארבעה דורות לאחר חורבן הבית,) ומכאן, אם נניח שמטבעות המטמון נאספו בקהילה שנהגה לפי ר' מאיר, דהיינו שרק הנותן חצי שקל מוסיף קלבון, כמו שהיה עיקר דין קלבון, וכן שערכו של הקלבון הוא מעה שלמה, אזי נקבל שתי תוצאות משמעותיות לענייננו:

א. חישוב הקלבונות ייעשה רק עבור חצאי השקלים.
ב. החישוב ייעשה לפי מעה שלמה, דהיינו: מעה = 1/6 מדינר ~ 16% מדינר.
עבור 1000 חצאי השקלים שבמשלוח, היו צריכים להתקבל: 1000 X 16% מדינר = 160 דינרים.
יש בחישובים אלו משום הסבר על מציאותם הנפרדת של 160 הדינרים שבמשלוח.[ גם כאן יש המערערים על נכונות החישוב].
.
ו.

היות ומגבית מחצית השקל החלה בראש חודש אדר, היו בני ארץ ישראל יכולים להספיק להביא את שקליהם עד סוף חודש אדר, ואילו עבור הרחוקים יותר תרמו את הלשכה בשני מועדים מאוחרים יותר, כדי שיספיקו גם הם לשלוח את שקליהם למקדש, לקניית קרבנות הציבור.
. . לכן נקבע במשנה: "תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, ושניה לשום כרכים המוקפין לה (המקומות הקרובים לארץ ישראל), והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות". בני מדינות הסמוכות לארץ ישראל, כגון פיניקיה בצפון, מצרים בדרום, עמון ומואב במזרח, שמשלוח שקליהם היה יכול להגיע עד למחצית השנייה של חודש אייר, עבורם תרמו שוב את הלשכה לקראת סוף אייר, ועבור בני המדינות הרחוקות, כגון בבל ומדי, תרמו שוב את הלשכה בסוף אלול.

. .האם המצב המדיני בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית שני, השפיע על אפשרות משלוח השקלים?
עד שנת ג' אלפים תתכ"ו (שנת 66 לספירה) לא נראה שהייתה סיבה לעיכוב בהגעת המשלוחים לירושלים. המרד הגדול ברומאים פרץ בקיץ של אותה שנה, וכשבא נציב סוריה קסטיוס גלוס לדכא את המרד, הוא ספג מפלה ניצחת בחשוון תתכ"ז (נובמבר 66), והארץ השתחררה מעול הרומאים עד בואו של אספסיינוס עם צבאו, בניסן תתכ"ז (אפריל 67).
. .סביר אם כן להניח, שעד אז הצליחו המשלוחים להגיע לבית המקדש, וזה כולל את מסי אנשי הגליל, שהיו צריכים להגיע לירושלים עד סוף חודש אדר ב' שנת תתכ"ז.

אספסיינוס, שהגיע מאנטיוכיה שבצפון, התחיל את כיבושיו בגליל. שליחי המס של יהודי פיניקיה וסוריה, שהיו צריכים להגיע לירושלים לקראת סוף אייר, דהיינו להגיע לגבול הצפוני של ארץ ישראל – לגליל – בתחילת אייר, מצאו כבר את הגליל כבוש על ידי חילותיו של אספסיינוס, והדרך הראשית מהגליל לירושלים, שעברה במגידו, ומשם לשומרון ולירושלים, הייתה כבר חסומה.
.
. . במצב זה סביר להניח שהשליחים החליטו לנסות לעבור בדרכים נסתרות מעין הרומאים, בשבילים בין הרי הכרמל שמהם יוכלו לעבור לשומרון, ולכן טיפסו לכיוון חוסייפה – הישוב היהודי הראשון במעלה הכרמל. אך משהגיעו לכרמל, מצאו שגם צפון השומרון נכבש כבר על-ידי הרומאים. הם החליטו לקבור את כספי המשלוח בחוסייפה, בהנחה שגורל צבאותיו של אספסיינוס לא יהיה שונה מגורל צבאו של קסטיוס גלוס. כשיבוא הניצחון – חשבו – יוכלו להוציא את כספי המשלוח ולהמשיך בשליחותם.

. .למרבה הצער, לא כך היו פני הדברים. הארץ, וירושלים בתוכה, נכבשה, בית המקדש הוחרב, השליחים כנראה נהרגו או נשבו, ולא זכו להוציא את המטמון ולהביאו ליעדו. כך נשאר המטמון באדמה עד לחשיפתו האקראית, עדות ודרישת שלום מימי הבית השני.
.
ז .
. . העולה מן האמור, שהשימוש היחיד של השקלים וחצאי השקלים הצוריים היה באוכלוסייה היהודית, לצורך התשלומים שהתורה מצווה עליהם, ובמיוחד לצורך מס מחצית השקל שהיה מיועד עבור בית המקדש, אולם לשקלים הצוריים שנמצאו כאן היו קווי אפיון שלא היה מצויים ב"כסף הצורי" המקורי. עליהן היו מוטבעות האותיות היוניות המצביעות על כך שהם נעשו ברשות המטבעה המקורית - במקרה שלנו המטבעה בצור. אבל איכותן נפלה מה"כסף הצורי" המקורי.
.
. . ונראה כי הורדוס הוא שטבע מטבעות כסף, אמנם ללא ציון שמו כדי לספק את צרכי הדת של העולים לרגל ואלו היו מוכרים כמטבעות מאוחרות של העיר צור (שכן מטבעת צור הטביעה רק עד 19 לפנה"ס). באותה שנה, כאשר הוא לקח תחת חסותו את המטבעה בעיר צור. הוא עשה כן בשל העובדה כי מטבעות צור שימשו כאמצעי בלעדי לתשלום מיסים לבית המקדש, כפי שנאמר במסכת כתובות: "רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי" . הבסיס לקביעה זו היה שהכסף הצורי היו מצוי בשוק והיה מכסף טהור.
.
מאז עד שנת 65 לספירה המטבעות שנמצאו בעיקר בסביבות ירושלים. משערים כי הם" הוטבעו בירושלים בחסות הורדוס.זאת, לאחר שהמטבעה בצור חדלה להנפיק מטבעות "מהודרים" , כאשר המשקל היה מדוייק כפי שנדרש בהלכה, . מכאן גם תובן דברי התוספתא: " כסף שדברה בו תורה בכ"מ זה כסף צורי. איזה כסף צורי ? זה כסף ירושלמי". כלומר יש כסף צורי שהוטבע בירושלים. כלומר, הוא הנפיק מטבעות כסף משלו, אלא רק מטבעות צוריים כדי לסייע בצרכים הדתיים של מחצית השקל ועוד.
מכאן ההשערה כי הן נעשו על-ידי הורדוס רק לצרכי המקדש. כאשר המטבעה בצור חדלה ליצר אותן - מסיבות כלכליות - היה צריך למצוא תחליף ל"מחצית השקל" שהיה צריך להיות מכסף טהור במשקל קבוע. הורדוס, כנראה, מילא חסרון זה.

נ.ב
החומר מתוך מספר מאמרים.
לא נכנסתי לפרטי ההלכות: מי מתי כמה מה השווי וכו , אולי בהמשך.

[יהודהא]

תמונות של המטמונים מעין גדי ומעוספייא.

[מקדש מלך]

דינר הוא קצ"ב פרוטות.
האם מדובר בפרוטות אחרות מהמוזכרות בגמרא ?

[יהודהא]

דינר הוא קצ"ב פרוטות.
האם מדובר בפרוטות אחרות מהמוזכרות בגמרא ?

----------------------------
היטבת להקשות -ולכאורה יש לבטל חלק מהדברים לעיל.
ולאור כך ראיתי לנכון למחוק לעיל מספר משפטים .
אקווה להתפנות ולחזור למקור ולבדוק את הנכתב.
ועד אז תודה על הערתך , ותמיהני עלי - שלא שמתי לב לדברים מפורשים.
תודה.

[יהודהא]

128 פרוטות מעין גדי א.jpg (145.11 KiB) נצפה 638 פעמים

דינר הוא קצ"ב פרוטות.
האם מדובר בפרוטות אחרות מהמוזכרות בגמרא ?

----------------------------------------------------------------------------------
א.
. .בבדיקה נוספת מצאתי את המקור לתיאור כפי שהיה בתחילה, עכ ששהמטמון של 128 מטבעות היה בשווי של מחצית השקל. [ושלא שגיתי בהבאת התיאור- כפי שחשבתי ],ונמצא לעיל.

. ומקדש מלך העלה השערה שאולי זו לא ה"פרוטה" של הגמרא, אלא אחת המהמטבעות בעלות הערך מעט יותר גבוה, מאלו המתוארים בהרחבה בקדושין דף יב. השם קוונדרסין (או משהו כזה...) יכול לעורר אסוציאציה ל"קונטרונקין", או מטבע אחר מהרשימה המובאת שם.

ב.
. .אולם - במחצית השקל יש 2 דינרין = 384 פרוטות . שהם 128 שהם פי 3 . דהיינו עלינו לבדוק אם יש מטבע רומאית ששוה 3 פרוטות, ובבדיקת ערכי המטבעות לא ראיתי שיש דבר כזה.

. ולכן עדיין לא סרה תמיהתו של מקדש מלך. ואולי אחד מהקוראים ימצא הסבר -איך 128 מטבעות המקבילות לקוודרנסים רומיים שווים מחצית השקל , כדברי י משורר שהיה בר סמכא מובהק לעניין זה.[הציטוט מהספר מטבעות עתיקים 1979 הוצאת כתר.]

ג.
. מצד שני היות שהתיאור "שבעין גדי נמצא מטמון של מחצית השקל" אינו מופיע בעוד מקומות נוספים !
ואולי כי זה התברר כמשגה ?
---------------------
להלן התיאור המקורי מהמאמר הראשי לאחר שההשמטות הוחזרו למקומם.

הבית נהרס - אך המחצית השקל שרד
. בחורבות היישוב היהודי בעין גדי מימי סוף בית שני (במדרון הצפוני של תל גורן), נתגלה בערימת אבנים של קיר שהתמוטט נר חרס הרודיאני חתום בפקק, ובתוכו מטמון של 139 פרוטות ברונזה, לפי התיארוך שעל המטבעות נראה שהם הושמו שם כעשר שנים לפני החורבן .
, ניכר היה שהאדם שאסף זאת הטמין את החיסכון לעת הצורך, ונראה שאסף וחסך מכספו מעת לעת, כנראה למטרה מסויימת, י,משורר בדק ומצא לאחר שנספרו שיש בו מעל מחצית השקל , שכן חצי שקל = שתי דינרי כסף= 128 פרוטות , אבל כאן יש הרי 139 פרוטות ?, והנה הגיעה ההפתעה :הרי זה בדיוק הסכום של מחצית השקל + הקלבון שיש למביא כסף קטן לשלם לשולחני \הקדש עבור הפריטה,
כמפורש בשקלים א, שחייב להוסיף קלבון למחצית השקל = 11 פרוטות, והרי זה בדיוק הסכום הנמצא 128 + 11 =139 !

. תארו לכם את אותו יהודי האוגר וחוסך מכספו, פרוטה מצטרפת לפרוטה כולל את המס לפורטה . . .. היהודי שגר כאן , קיווה וציפה לעלות למקדש,למלא את חובתו אולם תקוותו נכזבה, והיישוב חרב, ומה קרה לו ? לאן נדד ?
. ואמנם במשנה מדובר על הוספת קלבון בפריטה- מכסף גדול לקטן, אבל בתוספתא כתוב שגם מקטן לגדול דהיינו אם נתן שני דינרין = כל אחד רבע שקל, חייב קלבון עבור הפריטה, והקלבון עצמו מה פירושו :קלבון - קל בון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפים על מחצית השקל.כך הרע"ב. (לא ברור לי החשבון של 11 פרוטות והאחוזים , ראה בקטע הבא).

ולבסוף שאלה בהלכה - האם הכסף הוא הקדש ? המטמון מוצג כיום במוזיאון ישראל.