מַטֶה - דיבור, מים ואמונה
פורסם: ה' יוני 30, 2022 12:00 am
המאמר הבא זה תובנות ראשוניות. אשמח לקבלת משוואות והארות.
המַטֶה - מלווה אותנו מתחילת ספר שמות, בהודעת משה רבנו לבני ישראל, על סיום גלות מצרים,
ממשיך לכל עשר המכות ביציאת מצרים, עד לנס קריעת ים סוף. וגם ממתיק את המים ברפידים.
ומגיע גם לספר במדבר. החל מפריחת מטה אהרן, אחר שהתלוננו על כיבוד משה ואהרן,
ומסיים בפרשתינו בנסיון הגדול של משה ואהרן, 'יען לא האמנתם בי להקדישני'.
בכל מאורעות אלו, אנו מוצאים את חיסרון ה'דיבור'. את ההכאה בו. והעיקר האמונה.
עוד במצרים משה רבנו, אומר להקב"ה 'והן לא יאמינו לי'. הוא תולה זאת גם בחיסרון ה'דיבור' שלו
-כי כבד פה אנכי- ותשובת הקב"ה -מה זה בידך- ויאמר לו להשליך המטה ארצה, ויהי לנחש. הנס הראשון.
וכשבאים לפרעה, משה רבנו צריך רק להפעיל 'דיבור'. וזה לא יועיל 'כי אני אקשה ליבו', ונעשה 'מופת' בהשלכת המטה.
וכשבאים למכת דם, הראשון בשרשרת המופתים והמכות במצרים, אומר הקב"ה למשה 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך'
הוא המטה אשר יהפך את יאור מצרים, העבודה זרה של מצרים לדם. מקור של היפך האמונה, התמוסס לו בדם.
יוצאים את מצרים, מהלכים שבעה ימים והנה באנו לצומת ים סוף. המים להם מכאן ומצרים רודפים אחריהם מכאן.
באים לנסיון של 'אמונה'. עם ישראל פותח ב'דיבור' - מתפלל וצועק. והקב"ה עונה 'ואתם תחרישון', אין מקום לדיבור.
אלא מבקש ממשה הרם את מטך ונטה ידך. מבאר הכלי יקר בפ' חוקת, יש לסלק את המטה, זה לא המקום למופתים
אלא הרם את ידך, היד החזקה היא שתבקע את ים סוף. [ויש להוסיף, כל הניסים במטה, נעשו במקומם. ים סוף, נעשה בכל העולם].
ובסיום נס קריעת ים סוף 'ויאמינו בה'.
נעבור לספר במדבר. שתי פרשות מלוות אותנו עם מַטֶה. פרשת קרח עם מטה אהרן, שנזקק למופת ואמונה כי הקב"ה בחר בו
ופרשת חוקת במֵי מריבה. פרשה נעלמת ונסתרת, שבה נענשו משה ואהרן, בגלל ה'דיבור' שלא היה.
אך מאידך נצטוו לקחת את המטה. את אותו מטה אהרן שהקב"ה ביקש שיונח למשמרת לבני מֶרי [כך מפרש הרשב"ם]
אותו מטה שכבר נעשה בו 'מופת'. אך כאן נענשו -יען לא 'האמנתם' בי להקדישני- שוב פעם אמונה.
מבאר כאן הכלי יקר, שהחיסרון בזה שלא יצרו אמונה בלב בני ישראל, כי עכשיו יאמרו שבקריעת ים סוף,
המטה הוא אשר בקע את הים, ושם הרי הצטווה 'הרם את מטך' - היינו לסלק את המטה אלא 'נטה ידך' ביד החזקה.
וכאן במי מריבה, עשו להיפך 'וירם משה את ידו' היינו סילק את כח היד החזקה, 'ויך את הסלע' - השתמש במטה להכאה
ואך כך, יחזרו בנ"י לטענתם בחיסרון האמונה בקריעת ים סוף, שהמטה הוא אשר בקע ולא היד החזקה.
ומה ההוראה מכך? הרמב"ם בסוף הלכות תשובה מלמד דרך בחינוך הילדים, איך להטעים בהם אהבת ה'
עודם בקטנותם, כדי לחנכם נזקקים למטה, עונשים וקצת הכאות 'חושך שבטו שונא בנו', אך כשיגדלו
מגלים להם 'רז זה' [לשון הרמב"ם], חינוך באהבה ע"י דיבור. אין נזקקים להכאה.
דומה לכך מבאר הכלי יקר, את חטא מי מריבה. וכי מאי איכפת לן בין הכאה לדיבור, שניהם זה ניסים ומופתים
אלא בגלות מצרים, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, בניישראל נמשלו לקטנים באמונה, הם זקוקים 'למטה אשר בידך'
אך אחר מתן תורה, כשכבר בגרו 'בני בכורי ישראל' נעשו לנערים, צריך רק דיבור. 'האמנתי כי אדבר' - אין זקוקים למופת.
בשולי הדברים, בדרך צחות שמעתי ביאור על כוחו של המטה בהרבות מופתים. משול הוא למשענתו של זקן.
מי נזקק לסיוע להילוך במטה? מי שהולך כבריא, זה מיותר. מי שכבר נאלם, לא יועיל. אלא 'ההולך ואינו הולך'
גם במופתים, מי נזקק להם? מי שמאמין, מיותר. מי שכופר, לא נזקק, אלא ה'מאמין ואינו מאמין'.
ואנו אין לנו על מי 'להישען' - אלא על אבינו שבשמים
המַטֶה - מלווה אותנו מתחילת ספר שמות, בהודעת משה רבנו לבני ישראל, על סיום גלות מצרים,
ממשיך לכל עשר המכות ביציאת מצרים, עד לנס קריעת ים סוף. וגם ממתיק את המים ברפידים.
ומגיע גם לספר במדבר. החל מפריחת מטה אהרן, אחר שהתלוננו על כיבוד משה ואהרן,
ומסיים בפרשתינו בנסיון הגדול של משה ואהרן, 'יען לא האמנתם בי להקדישני'.
בכל מאורעות אלו, אנו מוצאים את חיסרון ה'דיבור'. את ההכאה בו. והעיקר האמונה.
עוד במצרים משה רבנו, אומר להקב"ה 'והן לא יאמינו לי'. הוא תולה זאת גם בחיסרון ה'דיבור' שלו
-כי כבד פה אנכי- ותשובת הקב"ה -מה זה בידך- ויאמר לו להשליך המטה ארצה, ויהי לנחש. הנס הראשון.
וכשבאים לפרעה, משה רבנו צריך רק להפעיל 'דיבור'. וזה לא יועיל 'כי אני אקשה ליבו', ונעשה 'מופת' בהשלכת המטה.
וכשבאים למכת דם, הראשון בשרשרת המופתים והמכות במצרים, אומר הקב"ה למשה 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך'
הוא המטה אשר יהפך את יאור מצרים, העבודה זרה של מצרים לדם. מקור של היפך האמונה, התמוסס לו בדם.
יוצאים את מצרים, מהלכים שבעה ימים והנה באנו לצומת ים סוף. המים להם מכאן ומצרים רודפים אחריהם מכאן.
באים לנסיון של 'אמונה'. עם ישראל פותח ב'דיבור' - מתפלל וצועק. והקב"ה עונה 'ואתם תחרישון', אין מקום לדיבור.
אלא מבקש ממשה הרם את מטך ונטה ידך. מבאר הכלי יקר בפ' חוקת, יש לסלק את המטה, זה לא המקום למופתים
אלא הרם את ידך, היד החזקה היא שתבקע את ים סוף. [ויש להוסיף, כל הניסים במטה, נעשו במקומם. ים סוף, נעשה בכל העולם].
ובסיום נס קריעת ים סוף 'ויאמינו בה'.
נעבור לספר במדבר. שתי פרשות מלוות אותנו עם מַטֶה. פרשת קרח עם מטה אהרן, שנזקק למופת ואמונה כי הקב"ה בחר בו
ופרשת חוקת במֵי מריבה. פרשה נעלמת ונסתרת, שבה נענשו משה ואהרן, בגלל ה'דיבור' שלא היה.
אך מאידך נצטוו לקחת את המטה. את אותו מטה אהרן שהקב"ה ביקש שיונח למשמרת לבני מֶרי [כך מפרש הרשב"ם]
אותו מטה שכבר נעשה בו 'מופת'. אך כאן נענשו -יען לא 'האמנתם' בי להקדישני- שוב פעם אמונה.
מבאר כאן הכלי יקר, שהחיסרון בזה שלא יצרו אמונה בלב בני ישראל, כי עכשיו יאמרו שבקריעת ים סוף,
המטה הוא אשר בקע את הים, ושם הרי הצטווה 'הרם את מטך' - היינו לסלק את המטה אלא 'נטה ידך' ביד החזקה.
וכאן במי מריבה, עשו להיפך 'וירם משה את ידו' היינו סילק את כח היד החזקה, 'ויך את הסלע' - השתמש במטה להכאה
ואך כך, יחזרו בנ"י לטענתם בחיסרון האמונה בקריעת ים סוף, שהמטה הוא אשר בקע ולא היד החזקה.
ומה ההוראה מכך? הרמב"ם בסוף הלכות תשובה מלמד דרך בחינוך הילדים, איך להטעים בהם אהבת ה'
עודם בקטנותם, כדי לחנכם נזקקים למטה, עונשים וקצת הכאות 'חושך שבטו שונא בנו', אך כשיגדלו
מגלים להם 'רז זה' [לשון הרמב"ם], חינוך באהבה ע"י דיבור. אין נזקקים להכאה.
דומה לכך מבאר הכלי יקר, את חטא מי מריבה. וכי מאי איכפת לן בין הכאה לדיבור, שניהם זה ניסים ומופתים
אלא בגלות מצרים, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, בניישראל נמשלו לקטנים באמונה, הם זקוקים 'למטה אשר בידך'
אך אחר מתן תורה, כשכבר בגרו 'בני בכורי ישראל' נעשו לנערים, צריך רק דיבור. 'האמנתי כי אדבר' - אין זקוקים למופת.
בשולי הדברים, בדרך צחות שמעתי ביאור על כוחו של המטה בהרבות מופתים. משול הוא למשענתו של זקן.
מי נזקק לסיוע להילוך במטה? מי שהולך כבריא, זה מיותר. מי שכבר נאלם, לא יועיל. אלא 'ההולך ואינו הולך'
גם במופתים, מי נזקק להם? מי שמאמין, מיותר. מי שכופר, לא נזקק, אלא ה'מאמין ואינו מאמין'.
ואנו אין לנו על מי 'להישען' - אלא על אבינו שבשמים