פורום אוצר החכמה

הפנה אותי ידיד למעינה של תורה במענה לשאלה שהתקשיתי בה, עמש"כ רש"י פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו - ודבר של עגמת נפש הוא זה, דלכאו' מדובר שמת במלחמה ואין לך עגמת נפש יותר מכך שנהרג במלחמה, א"כ מה לנו כי לא יחנוך את ביתו, וכי לא דבר שולי הוא זה, כלפי מותו במלחמה??
ודברי האמרי אמת נפלאים מאוד, אך רציתי לשמוע אולי יש לציבור תשובות גם על דרך הפשט.

אינני מבין השאלה,
עגמת נפש הכונה לא לצער פרטי של משפחה, אלא לטרגדיה שנחרטת היטב בתודעת העם, וגם יש לה קיום בדמות הבית הנחנך, וזהו דבר המרפה אכן את רוח העם ומנציח בזכרון את המלחמה כעגמת נפש וטראגיות.

סופר כתב:אינני מבין השאלה

אכן, אז אסביר יותר.
תאר לך שהלך חייל למלחמה ולא חזר, ובמקרה הוא בנה בית ונטע כרם ולא חנכו או חללו, כמה אחוז מהצער יהיה על שלא הספיק מה שהיה צריך, וכמה אחוז יהיה על כך שמת, אין ספק שרובו ככולו של הצער יהיה על שמת, נמצא אם כן שעל 99 אחוז צער, איננו פוטרים אותו מהמלחמה, אך על אחוז אחד של צער [ואפי' יותר מאחוז, אך פחות מחמישים אחוז ודאי], על זה פוטרים אותו מהמלחמה שלא יהיה צער??? תמוה עד מאוד.

בפשט השאלה לא מובנת בכלל, חשש המיתה הוא על כל היוצאים למלחמה וכיוון שצריך שייצאו למלחמה אי אפשר שייפטרו כולם וזה עניין המלחמה שיש בו סיכון מיתה. אבל מי שיש בו עוד איזה תוספת עניין פטרתו תורה.

אוצר החכמה כתב:בפשט השאלה לא מובנת בכלל, חשש המיתה הוא על כל היוצאים למלחמה וכיוון שצריך שייצאו למלחמה אי אפשר שייפטרו כולם וזה עניין המלחמה שיש בו סיכון מיתה. אבל מי שיש בו עוד איזה תוספת עניין פטרתו תורה.

בקיצור, אתה אומר שבשביל הצער המועט, למרות שמתגמד לעומת המות, עכ"ז עדיין ניכר כאן צער אשר מהווה סיבה לפטרו מהמלחמה.

עלה בדעתי רעיון בזה בשבת (בעניין השאלה הראשונה).
קודם שנדון בפירוש רש"י יש לנו להתבונן, מה עצם הטעם שפטרה תורה ממלחמת הרשות כל מי שנטע כרם ולא חיללו ובנה בית ולא חנכו וקידש אשה ולא לקחה? הנה אחר הפטורים הללו מוסיפה התורה גם את הירא ורך הלבב שגם הוא כמותם "ילך וישוב לביתו" כדי שלא ימס את לבב אחיו כלבבו. ומעתה נ"ל בפשטות, שסיבת הפטור לראשונים הוא מפני שירדה תורה לסוף דעתם שלא יוכלו או לא ירצו להילחם כראוי, מפני שנפשם טרודה במשימת חייהם שנקטעה לפני סיומה, והם עצמם חושבים בראשם "פן אמות במלחמה ואיש אחר יקחנה". עליהם עצמם מוסבות מילים אלה, ולא כשיקול מצד הנהגת העם (ובירא ורך הלבב יש רבותא שלא רק הוא עצמו לא ילחם כראוי, אלא הוא גם עלול לפגוע בלחימתם של אחרים).
ומעתה נבין גם את דברי רש"י, "ודבר של עגמת נפש הוא זה" - בא להסבירנו מה נגרעה מחשבתו של אותו אדם לעומת סתם חיילים בקרב החוששים למות. שכאמור אדם כזה שבנה בית ולא הספיק לחנכו, יהיה כולו טרוד במחשבה זו שמא ימות ומישהו אחר ירש את עמלו במקומו, וזוהי מחשבה של עוגמת נפש רבה וע"כ הוא טרוד עד שאינו יכול להילחם כשאר האדם.

דברי תוך כדי דיבור נכונים מאד.
ואלו דברי החזקוני "ילך וישב לביתו פן ימות - שהרי כל לבו ותאותו לגמור את מה שהתחיל ואין לבו למלחמה לכן ינוס ויניס אחרים".
ובגור אריה "ודבר של עגמת נפש הוא וכו'. דאם לא כן, למה כתב "ואיש אחר יחנכנו". ואם תאמר, די בזה שמא ימות במלחמה, ומאי נפקא מיניה אם אחר יחנכנו או לא יחנכנו. ויראה, משום שיש אדם בשביל שאחר יקח את שלו חלש דעתו עליו, כמו שפירש רש"י 'ודבר של עגמת נפש הוא', ובשביל חלש דעתו עליו אתרע ליה מזליה ומת במלחמה, ודבר זה גורם המיתה. ולפיכך תלה הכתוב ב"איש אחר יחנכנו", כי זהו גרמת המיתה".
ולכאו' כל הדברים ההם הם דברי השוטרים אלא העם, היינו שאמרו להם, "פן ימות במלחמה ואיש אחר וכו''", שעצם הזכרת הענין לאדם שהוא לא גמר ענינו, זה יגרום לו עגמת נפש וחוסר ריכוז במלחמה.

אולם יעויין בתרגום יונתן, שהוא מבאר שהם חטאים שיכולים לגרום מיתה לאדם, כי אם בנה בית ולא קבע מזוזה, או נטע כרם ועדיין לא חללו, או אירס אשה ולא שמח עמה כדינו, חטאים אלו יגרמו לו למות במלחמה. כעין מה שאמרו שהשח בין תפילה לתפילה עבירה היא וחזור עליה מעורכי המלחמה. אמנם ודאי אין זה דרכו של רש"י, אלא שיל"ע מדוע נקטה התורה דייקא חטאים אלה, הלא גם בחטאים קלים יותר חוזרים. שמא רצו לעוררו על המקומות ששם יכל להכשל? ויל"ע.

אחרי כל הנ"ל שייך לשאול, וכי אין עוד מקרים של טרדה ועוגמת נפש?! וכי אלה הם המקרים הבודדים?! וצ"ע

עשוי לנחת כתב:ומידי דברי בו, אזכיר כאן הערה בפסוקים אלו, שהנה ישנם כמה שחוזרים מעורכי המלחמה; מי שבנה בית ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חללו, מי שאירס אשה ולא לקחה, ומוסיפה התורה על כ"א מהדברים פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו, ואיש אחר יחללנו, ואיש אחר יקחנה, ומבאר רש"י פן ימות במלחמה - ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות עכ"ל.
ויש להעיר כאן שרש"י מפרש זאת רק על הדין האחרון של מי שאירס אשה, ולכאורה היה לו לפרש זאת כבר קודם במי שבנה בית או נטע כרם, ומדוע השאיר זאת רש"י לדין האחרון.
ובדרשת שבת אופרוף, אמרתי ע"ד דרוש להדרכת החתן [...] שחומר הענין שלא לשמוע לדברי הכהן, אינו כ"כ חמור בבנין בית ונטיעת כרם, כי ההפסד כולו של האדם עצמו, אך בענייני 'אירס אשה', עניינים כאלו אתה לא הבעה"ב על הדברים, אתה חייב לשמוע לכהן, בדברים אלו חייבים לשמוע לאלו שמבינים, לבעלי חכמת חיים...

וכעת שמעתי שהג"ר מרדכי דרוק זצ"ל אמר יסוד זה פעמים רבות, שעל חשבון השני זה הכי גרוע, ולכן באירס אשה זה הכי חמור, והוסיף שכשאמר וורט זה לרבי שלום שבדרון הוא קפץ מהתלהבות והוציא לו 100$ על הוורט הזה.

הוקפץ שוב כדי לשמוע תשובה לשאלה דלהלן

עשוי לנחת כתב:ומידי דברי בו, אזכיר כאן הערה בפסוקים אלו, שהנה ישנם כמה שחוזרים מעורכי המלחמה; מי שבנה בית ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חללו, מי שאירס אשה ולא לקחה, ומוסיפה התורה על כ"א מהדברים פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו, ואיש אחר יחללנו, ואיש אחר יקחנה, ומבאר רש"י פן ימות במלחמה - ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות עכ"ל.
ויש להעיר כאן שרש"י מפרש זאת רק על הדין האחרון של מי שאירס אשה, ולכאורה היה לו לפרש זאת כבר קודם במי שבנה בית או נטע כרם, ומדוע השאיר זאת רש"י לדין האחרון.
[ובדרשת שבת אופרוף, אמרתי ע"ד דרוש להדרכת החתן [...] שחומר הענין שלא לשמוע לדברי הכהן, אינו כ"כ חמור בבנין בית ונטיעת כרם, כי ההפסד כולו של האדם עצמו, אך בענייני 'אירס אשה', עניינים כאלו אתה לא הבעה"ב על הדברים, אתה חייב לשמוע לכהן, בדברים אלו חייבים לשמוע לאלו שמבינים, לבעלי חכמת חיים...]
והשאלה ע"ד הפשט קשה מאד, ואשמח לשמוע דעת החברים.

לכאורה זה הסיום וקאי על כל מה שנכתב גם למעלה. ורש"י המתין עד כאן כדי לסיים כל פרט במקומו.

משכיל אל דל כתב:לכאורה זה הסיום וקאי על כל מה שנכתב גם למעלה. ורש"י המתין עד כאן כדי לסיים כל פרט במקומו.

אין זה דרכו של רש"י
כידוע רש"י לעולם לא משאיר את הלומד עם פה פתוח, [אולי לכן אפילו במשנה הוא יחזור ויאמר תמיד "מפרש בגמרא" וכדו']
אין שום סיבה שרש"י לא יפרש את זה על הפרט הראשון וישאיר לנו להקיש משם לשאר הפרטים וכמו בכל מקום בפירושו.

עשוי לנחת כתב:

סופר כתב:אינני מבין השאלה

אכן, אז אסביר יותר.
תאר לך שהלך חייל למלחמה ולא חזר, ובמקרה הוא בנה בית ונטע כרם ולא חנכו או חללו, כמה אחוז מהצער יהיה על שלא הספיק מה שהיה צריך, וכמה אחוז יהיה על כך שמת, אין ספק שרובו ככולו של הצער יהיה על שמת, נמצא אם כן שעל 99 אחוז צער, איננו פוטרים אותו מהמלחמה, אך על אחוז אחד של צער [ואפי' יותר מאחוז, אך פחות מחמישים אחוז ודאי], על זה פוטרים אותו מהמלחמה שלא יהיה צער??? תמוה עד מאוד.

כמדומה שהסבר תמיהתו של הרב ה'סופר' הוא בהמשך דבריו:

סופר כתב:עגמת נפש הכונה לא לצער פרטי של משפחה, אלא לטרגדיה שנחרטת היטב בתודעת העם, וגם יש לה קיום בדמות הבית הנחנך, וזהו דבר המרפה אכן את רוח העם ומנציח בזכרון את המלחמה כעגמת נפש וטראגיות.

אדם שמת במלחמה - זה דבר שאנשים מקבלים, כי הוא דרך העולם, אבל אם הוא נפל רגע לפני מימוש מפעל חייו, כגון ארס אשה ולא לקחה, אזי הצער גדול טפי. גם שאר הדוגמאות שמובאות בפסוק, הם דברים משמעותיים בחייו של אדם שאיננו חי בתרבות המודרנית, כפי שרואים בייבום את החשיבות שנחלת המת תקרא על שמו ואכמ"ל.

שלשה דברים חוזרים עליהם מעורכי המלחמה: ארס אשה, בנה בית, נטע כרם.
השוה עם הגמ' סוטה ב ע"א: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני.

כדברי תכד"ד כ"ה גם ברמב"ן ועוד הרבה ראשונים.

בנוגע לדברי רש"י על פן ימות במלחמה, עי' ברש"י דפו"ר ועוד דפוסים שנמצא אחר פסוק ח' וכנראה מי ש'החזירו למקומו' לא החזיר למקום הנכון.
ועי' בספרי שנמצא רק על בית וכרם ולא על אשה.

אליהוא כתב:כדברי תכד"ד כ"ה גם ברמב"ן ועוד הרבה ראשונים.

וכך הסביר המהר"ל בגור אריה את דברי רש"י.

עשוי לנחת כתב:הפנה אותי ידיד למעינה של תורה במענה לשאלה שהתקשיתי בה, עמש"כ רש"י פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו - ודבר של עגמת נפש הוא זה, דלכאו' מדובר שמת במלחמה ואין לך עגמת נפש יותר מכך שנהרג במלחמה, א"כ מה לנו כי לא יחנוך את ביתו, וכי לא דבר שולי הוא זה, כלפי מותו במלחמה??
ודברי האמרי אמת נפלאים מאוד, אך רציתי לשמוע אולי יש לציבור תשובות גם על דרך הפשט.

על דרך הפשט נראה לומר כך:
כאשר אדם נפטר לא עלינו זה צער גדול מאוד אבל יש נחמה פורטה אם משאיר בעולם הזה זכר לעצמו
וזכר זה יכול להיות בית שחנכו או כרם או אשה
וע''י שהמת נזכר בעולם הזה יש לו עילוי נשמה כי לומדים ממעשיו ומספרים צידקותיו וכדומה
וגם עצם הדברים שהשאיר מביאים טובה לבריות וזה לזכותו
אבל כאשר אדם הלך למלחמה ולא חזר וגם לא השאיר לעצמו זכר העוגמת נפש על פטירתו גדלה
א''כ נמצא שאין זו עוגמת נפש על אי חילול הכרם וכו' אלא זו תוספת בעוגמת נפש על מיתתו גופא.

רחמים כתב:על דרך הפשט נראה לומר כך:
כאשר אדם נפטר לא עלינו זה צער גדול מאוד אבל יש נחמה פורטה אם משאיר בעולם הזה זכר לעצמו
וזכר זה יכול להיות בית שחנכו או כרם או אשה
וע''י שהמת נזכר בעולם הזה יש לו עילוי נשמה כי לומדים ממעשיו ומספרים צידקותיו וכדומה
וגם עצם הדברים שהשאיר מביאים טובה לבריות וזה לזכותו
אבל כאשר אדם הלך למלחמה ולא חזר וגם לא השאיר לעצמו זכר העוגמת נפש על פטירתו גדלה
א''כ נמצא שאין זו עוגמת נפש על אי חילול הכרם וכו' אלא זו תוספת בעוגמת נפש על מיתתו גופא.

יפה מאוד

תודה
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!

יורשה לי להעיר על דברי הרב רחמים, שבפשט הכתוב קשה להכניס את דבריו, שלפי מה שתירץ היו צריכים להחזיר מעורכי המלחמה את כל מי שהוא רווק וכן מי שאין לו בית או שדה, שהרי אין לו זכר בעולם, ואילו אנו רואים שמחזירים רק את מי שכבר אירס אשה אלא שלא לקחה, או מי שבנה בית, אלא שלא חנכו וכו', אבל מי שלעולם לא התארס או שלא בנה בית או שלא לקח שדה אינו חוזר, ומאי שנא?

בזכרוני כמדומה שמביאים ששאלו את החזו"א את מי עדיף לשלוח למלחמה בחור או נשוי, והשיב שעדיף נשוי שיש לו שם ושארית.
אודה למעמידני על הדיוק בזה.

עיין בחשוקי חמד גיטין דף לג עמוד א נידון דומה וז''ל:
שאלה. שני חולים שבאו לבית חולים ויש תרופה רק לאחד מהם למי יתננה, לאלמן או לאדם נשוי, מדובר שלשניהם יש ילדים ושניהם ת"ח, אלא שאחד מהם אלמן והשני נשוי, ואם ימות תתאבל עליו אשתו מאד והצער שלה יהיה רב? ... אם כן אולי נלמד גם לעניננו שיש לרחם יותר על הנשוי, ולתת לו את התרופה, כי אחרת תתאבל עליו אשתו ולא תזדווג ותתעגן. עכ''ל.

אליהוא כתב:בזכרוני כמדומה שמביאים ששאלו את החזו"א את מי עדיף לשלוח למלחמה בחור או נשוי, והשיב שעדיף נשוי שיש לו שם ושארית.
אודה למעמידני על הדיוק בזה.

החפץ חיים זצ"ל האריך בזה בספר מחנה ישראל

.

שמעתי פעם תירוץ מהרה"ג רבי שאול אלתר שליט"א (ע"ד דרש), דהנה היוצאים למלחמה היו צדיקים גמורים שאין להם להתיירא מעבירות שבידם, א"כ אדם כזה ודאי יקים את ביתו באופן שיהיה בית לה', וזיווגו יהי' באופן דזכו שכינה שרוי' ביניהם וכו', ויטע את כרמו באופן ד'בכל דרכיך דעהו'. וע"כ חוץ מהצער על מיתתו יש נפש עגמת נפש לכלל ישראל שהפסידו בית או זיווג או כרם באופן הראוי, שהוא דבר שאינו מצוי.
אך יש להקשות על דבריו, דאם הוא צדיק אזי יש אבידה לכלל ישראל חוץ מביתו, זיווגו וכרמו, והדרא קושי' לדוכתה. אלא שהוא לא אמר כן אלא כדי לשבח חתן בדברים, ואני מסופק אם נתכוון באמת לתרץ כן.

עשוי לנחת כתב:

משכיל אל דל כתב:לכאורה זה הסיום וקאי על כל מה שנכתב גם למעלה. ורש"י המתין עד כאן כדי לסיים כל פרט במקומו.

אין זה דרכו של רש"י
כידוע רש"י לעולם לא משאיר את הלומד עם פה פתוח, [אולי לכן אפילו במשנה הוא יחזור ויאמר תמיד "מפרש בגמרא" וכדו']
אין שום סיבה שרש"י לא יפרש את זה על הפרט הראשון וישאיר לנו להקיש משם לשאר הפרטים וכמו בכל מקום בפירושו.

כסייעתא לדבריכם, עיין באבני נזר (או"ח סי' שנה אות ח) שהקשה כן על רש"י בדף היומי של היום (פסחים מה), מדוע המתין מלפרש עד הפעם השני' שפירושו היה נצרך.

אז מה למעשה,
שני חולים לפנינו הנוטים למות, ואפשר בידינו להציל אחד מהם, את מי עדיף:
את מי שיש לו כרם ובית אשה ועשרה ילדים,
או את מי שנטע כרם ולא חיללו.

לא נראה לי שאפשר להוציא מזה בכלל מסקנות מעשיות כגון זו. אבל לעניין הצער יש גם בגמרא עה"פ אל תבכו למת בכו בכה להולך, להולך בלא בנים.

בקשר לדברי האמרי אמת המובאים בפתיחת האשכול.
כדברים האלו ממש אמר הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל כשחזר מהשבי שכעת הוא מבין מה היסורים הגדולים של מוות בצמא - "אדם יודע שהוא הולך למות והדבר היחיד שהוא מצליח לחשוב עליו זה כוס מים".

עושה חדשות כתב:אז מה למעשה,
שני חולים לפנינו הנוטים למות, ואפשר בידינו להציל אחד מהם, את מי עדיף:
את מי שיש לו כרם ובית אשה ועשרה ילדים,
או את מי שנטע כרם ולא חיללו.

לפי ביאורו של „סופר“ בתחילת האשכול, שהוא לענ״ד הפשט הפשוט האמיתי, אי״ז נוגע כלל לשאלתך.

חייו של מי שלא חלל את כרמו אינם יותר חשובים. אבל מותו במלחמה תשבור את רוח הלחימה בעם לעתיד. אסור לשלם מחיר שהוא מדי יקר לעמוד בו.
אבל כ״ז אינו שייך למחלה שבא בלי החלטה מראש.

יוסףחיים כתב:דברי תוך כדי דיבור נכונים מאד.
ואלו דברי החזקוני "ילך וישב לביתו פן ימות - שהרי כל לבו ותאותו לגמור את מה שהתחיל ואין לבו למלחמה לכן ינוס ויניס אחרים".
ובגור אריה "ודבר של עגמת נפש הוא וכו'. דאם לא כן, למה כתב "ואיש אחר יחנכנו". ואם תאמר, די בזה שמא ימות במלחמה, ומאי נפקא מיניה אם אחר יחנכנו או לא יחנכנו. ויראה, משום שיש אדם בשביל שאחר יקח את שלו חלש דעתו עליו, כמו שפירש רש"י 'ודבר של עגמת נפש הוא', ובשביל חלש דעתו עליו אתרע ליה מזליה ומת במלחמה, ודבר זה גורם המיתה. ולפיכך תלה הכתוב ב"איש אחר יחנכנו", כי זהו גרמת המיתה".

שמעתי הוספה חסידית על דברי הגור אריה: אדם שבעודו חי יש לו עגמת נפש מזה שאיש אחר יחנוך את ביתו לאחר מותו; אינו ראוי לשרת בצבא ה׳ וילך וישוב לביתו.

אגב, לש' הפס' בשופטים פ"ז -

וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי:
וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ:

האם יש ללמוד מכאן שענין החזרה מהמלחמה וכו' המצווה בתורה הוא "פן יתפאר"? (האם זה הובא בטעמי המצוות למיניהם?)

עושה חדשות כתב:אגב, לש' הפס' בשופטים פ"ז -

וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי:
וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ:

האם יש ללמוד מכאן שענין החזרה מהמלחמה וכו' המצווה בתורה הוא "פן יתפאר"? (האם זה הובא בטעמי המצוות למיניהם?)

לכאורה שם זה בכלל היה מלחמת מצוה, ועל כורחנו שכל ההוראה הזאת היא הוראה מיוחדת בנבואה

ברור שאין שום קשר.

בענין אחר,
השח בין ישתבח ליוצר למ"ד חוזר מעורכי המלחמה, האם ה"ה שח קודם ישתבח?
כך לכאו' נקט הב"ח בסי' תרצב, ז"ל -
ובעל העיטור כתב וכו'. איכא למידק אף לדעתו שאין השיחה הפסק מכל מקום יש לגעור בו כדי שיכוין למצוה דאפילו במצוה שאין מברכין לאחריה כגון תקיעת שופר ובדיקת חמץ וכיוצא בהן יש ליזהר שלא להשיח באמצע המצוה כל שכן מגילה שנקראת איגרת (אסתר ט כט) שצריך לקרות כולה כאחד בלי הפסק ואין היתר אלא כדי נשימה בלחוד כמו שכתוב בהגהות מיימוניות (פ"ב ה"א אות א) ונראה דדעת בעל העיטור דאין ברכה זו לאחר מגילה כברכת ישתבח לאחר פסוקי דזמרה וכיהללוך אחר הלל וכברכות קריאת שמע שהשח בהם עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה (לעיל סי' נא עמ' קנ) ולזה אמר אין לגעור וכו' כלומר אין לגעור בו שהוא עבריין והיינו גערה דידהו דנידוי הוא מיהו ודאי יש לגעור בו מצד זה כדי שיכוין לבו למצוה וכדכתב הרשב"א בתשובה (ח"א) בסימן רמ"ד וכן לעיל בסימן תל"ב (עמ' ט) גבי בדיקת חמץ בדברי הרא"ש

בענין "ואיש אחר" וכו', אעתיק הרשום אצלי על פ' בראשית, בענין דומה/מקביל.

בראשית ג-ו. ותתן גם לאישה עמה. וברש"י שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת. וצ"ע מה איכפ"ל שהוא יחיה ומה שישא אחרת. שו"ר בעמר נקא שכ' "קשה למה נתכונה להרוג את אישה כדי שלא ישא אשה אחרת הרי היא מוספת על חטאתה פשע ללא תועלת י"ל שהיתה סבורה לומר אם יאכל גם הוא ונהיה שנינו מסוכנין למות לא ירצה הקב"ה למחות המין האנושי מעל פני האדמה וישא לפשע שנינו ולא נמות אבל אם אוכל לבד מן העץ. הנה אדם יתקיים וישא אחרת שימציאהו הקב"ה אשה אחרת כשם שהמציא אותה ויתקיים המין האנושי בלעדי ואני אמות לכך האכילה גם לאישה אולי ירוחמו מן השמים לסבה שאמרנו". ובחיזקוני כ' באופן דומה, ז"ל "כלומר הקב"ה אמר לנו פרו ורבו ומי שיאכל מעץ הדעת כמוני אם בבעלי תתקיים ברכת פרו ורבו גם בי תתקיים". והמקור לרש"י הוא מאדר"נ פ"א דאי' שם "וי"א כיון שאכלה חוה מפירותיו של אילן ראתה מלאך המות שבא כנגדה אמרה דומה אני כאילו שאני מסתלקת מן העולם וסוף לבראות אחרת לאדם הראשון תחתי מה אני עושה גורמת אני לו שיאכל עמי שנאמר ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". וכן בפדר"א פי"ג אי' "ראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה אוי לי שנגעתי עכשיו אנכי מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם אלא אנכי גורמת לו שיאכל עמי, אם אמות נמות שנינו ואם אחיה נחיה שנינו". אבל במדר"ר אי' "ר' שמלאי אמר בישוב הדעת באת עליו, אמרה ליה מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך (קהלת א) אין כל חדש תחת השמש, או שמא אני מתה ואת יושב לך הטליס, (ישעיה מה) לא תוהו בראה לשבת יצרה".

בנוגע למש"כ בשם הב"ח סי' תרצב ע"ע כאן.

===

בנוגע לירא מעבירות שבידו, מבו' בסוג' בסוטה דהיינו כל עבריין אפי' אם אינו יירא, שהרי הק' על מי שגזל בית או ארס אשה האסורה דיש עבירות בידו, ותי' שעשה תשובה וכו' ולא תי' דאינו ירא, ומוכרח דלעולם פטור. ונפק"מ לקו' המובאת כאן.

===

יש מחלוקת תנאים על עבירות דרבנן, וכן מבו' בגמ' דמהני תשובה, (ומשונה לכאו' שפוטרים את העבריין ואין כופין אותו לשוב בתשובה כפי שהוא מחוייב), וכו'. אבל עדיין לא מבורר לי בדיוק, מה זה עבירות שבידו, האם כשנכשל פעם אחת, או בקביעות, מזיד או שוגג, להכעיס או לתיאבון, וכן הלאה.

===

מבו' שיש ב' דרגות, ארש ולא לקחה או בנה ולא חנך וכו' אינו יוצא למלחמה אבל יוצא מביתו לספק מזון לנלחמים, ואילו ארש ולקחה בנה וחנכו נטע וחללו, אינו יוצא כל השנה מביתו כלל. מה פשר הדין הזה, בשלימא אשה יש דין ושימח, אבל מה הוא אמור לעשות בביתו במשך שנה? והאם יש ל'שנה ראשונה' בבית משמעות נוספת מלבד הפטור מהמלחמה?

===

איך זה מתיישב שמצד אחד הכהן מכריז אל תערצו כי ה' נלחם לכם וכו', ומאידך הוא חושש לעגמת נפש פן ימות במלחמה וכו'? האם הביאור הוא שהכלל מובטח אבל היחיד בסכנה?

===

בסוטה מב. ואמר אליהם שמע ישראל מאי שנא שמע ישראל אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם. האם זה מתאים עם מ"ד זה הירא מעבירות שבידו?

===

תודה למסייעים.

עושה חדשות כתב: איך זה מתיישב שמצד אחד הכהן מכריז אל תערצו כי ה' נלחם לכם וכו', ומאידך הוא חושש לעגמת נפש פן ימות במלחמה וכו'? האם הביאור הוא שהכלל מובטח אבל היחיד בסכנה?

זה ההסבר שאני תמיד שמעתי (ויעויין בתיאור המפעים של רחה"ס בספר תיאום כוונות)

כעת ראיתי משכ"ב בקה"י סוטה סי' ו. לכאו' נשמע משכנע יותר.