" וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ". אתה רציני ? הגזמת !

[יהודהא]

א.
[ועל שלושה מילים בפסוק אחד בפרשה - שרבו הפירושים בהם , בעזהי בחלק ב]

ויקרא יט, יח. קדושים.
" וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" אתה רציני ? הגזמת !
כי לא תיתכן אפשרות כזו !

"כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו",
"כי הציווי "ואהבת" נאמר "בדרך הפלגה" [הגזמה].

זה לא אני אמרתי, אלו הדברים שאומר הרמבן.
היינו דבר זה נוגד את טבע האדם.

ובנוסף הוא מקשה - "ואהבת לרעך כמוך", והרי רבי עקיבא קבע בסוגיא בבבא מציעא בנדון ב' אנשים שהולכים בדרך ויש להם קיתון אחד, כי "חייך קודמין", היינו שלאדם עצמו יש עדיפות על חבירו ?
ומחמת קושיות אלו נקט הרמב"ן כי הציווי "ואהבת" נאמר "בדרך הפלגה" [הגזמה].

ב.
פסיבי או אקטיבי ?
הימנעות מרע - או להרבות בטובות, מה עדיף ?
מה השאלה בכלל ?
כל אחד מבין ויאמר שהמרבה לעשות טובות וחסדים עם זולתו הוא מעולה לאין ערוך על זה היושב בפינתו:
שאינו מעליב או פוגע -אבל גם איננו מיטיב ועוזר לזולתו.

וא"כ איך יתכן שהתורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך" לעשות לפעול לבצע ולגמול טוב עם ריעך.
את האהוב עליך עשה לחברך.
וע"כ באו חזל והמעיטו בערך המצווה והסתפקו בפאסיביות הימנעות מעשות רע "דעלך סני לחברך לא תעביד", וצמצמו את המובן של הפסוק רק על דרך השלילה,

איך החיובי הפך לשלילי ? ואיך הורידו את "זה כלל גדול בתורה"-
ואת "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור“ שינו מקיום מצוות בפועל - להימנעות מעבירות ?

ובניסוחו של המהרשא [שבת לא,א]
....ואמר דהלל למדו דעלך סני לחברך לא כו'. והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו'
ויש לעיין בזה .. אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו' דתרגום מלישנא דקרא הווה ליה למימר:
ותרחמיה לחברך כוותך כת"א ?

וי"ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בלא תעשה דגביה לא תקום ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו'.
אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת"י ע"ש ודו"ק: ע"כ.
היינו שלמהרשא הציווי ואהבת מתייחס כהסבר ללאווים שקדמו לו : לא תקום ולא תיטור, והוא בא לפרש אותה.

והמפרשים הבינו בכוונת המהרשא שכוונת הפסוק כאן באמת רק על דרך השלילה, אבל אין כאן חיוב להיטיב עימו בקום ועשה.[ וחיוב עשיית חסדים מפורשת בבמקומות רבים אחרים בתורה, ומ"מ חייך קודמין]. ונראה שגם החינוך סובר כך.

ג.
קום ועשה.
אבל ברמבם המצווה חיובית . שהמצוה כוללת גם חיוב להיטיב עם חבירו, ולא רק מניעת פגיעה בו.
הִלְכּוֹת אֵבֶל פֵּרֶק יד.
א מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלְּדִבְרֵיהֶם לְבַקַּר חוֹלִים, וּלְנַחַם אֲבֵלִים, וּלְהוֹצִיא הַמֵּת, וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה, וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים, וְלַעְסֹק בְּכָל צָרְכֵּי הַקְּבוּרָה, לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף, וְלֵילֵךְ לְפָנָיו, וְלִסְפֹּד, וְלַחְפֹּר, וְלִקְבֹּר; וְכֵן לְשַׂמַּח הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵּיהֶם. וְאֵלּוּ הֶן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ, שְׁאֵין לָהֶם שֵׁעוּר.

ב אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְווֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם, הֲרֵי הֶן בִּכְלַל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח). כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לָךְ אֲחֵרִים, עֲשֵׂה אוֹתָן אַתָּה לְאָחִיךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת.

וגם לרמבן.
וְטַעַם וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הַפַּלְגָּה כִּי לֹא יְקַבֵּל לֵב הָאָדָם שֶׁיֶּאֱהֹב אֶת חֲבֵרוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וְעוֹד שֶׁכְּבָר בָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד חַיֶּיךָ קָדְמֵן לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ (ב"מ סָב) אֶלָּא מִצְוֹת הַתּוֹרָה שֶׁיֹּאהַב חֲבֵרוֹ בְּכָל עִנְיָן כַּאֲשֶׁר יֹאהַב אֶת נַפְשׁוֹ בְּכָל הַטּוֹב...

...כִּי פְּעָמִים שֶׁיֹּאהַב אָדָם אֶת רֵעֵהוּ בִּדְבָרִים יְדוּעִים לַהֲטִיבוֹ בְּעֹשֶׁר וְלֹא בְּחָכְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְאִם יִהְיֶה אוֹהֲבוֹ בְּכָל יַחְפֹּץ שֶׁיִּזְכֶּה רֵעֵהוּ הָאָהוּב לוֹ בְּעֹשֶׁר וּבִנְכָסִים וְכָבוֹד וּבְדַעַת וּבַחָכְמָה וְלֹא שֶׁיִּשְׁוָה אֵלָיו אֲבָל יִהְיֶה חֵפֶץ בְּלִבּוֹ לְעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה הוּא יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל טוֹבָה. וִיצַוֶּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא תִּהְיֶה פְּחִיתוּת הַקִּנְאָה הַזֹּאת בְּלִבּוֹ אֲבָל יֹאהַב בְּרַבּוֹת הַטּוֹבָה לְחַבִּירוּ כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹשֶׂה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא יִתֵּן שִׁעוּרִין בְּאַהֲבָה

ולשיטתו - שהאדם צריד לחפוץ בכך שיהיו לחבירו כל סוגי הטובות, כדוגמת נכסים, כבוד, דעת וחכמה כמו שהוא חפץ שיהיו לו, כך יהיהו כל הטובות הללו לחבירו. זאת בניגוד למקרה המצוי, שהאדם הרוצה בטוכתו של חבירו רוצה מכל מקום שלו יהיה יותר טוב מחבירו,
ובשיטה זו נקטו גם מהר״ץ חיות, פרי מגדים, אשל אברהם .

ד.
כן -ולא, זה תלוי-
החתם סופר.
חידושו של החתם סופר "חייך קודמים היינו בענייני העולם הזה, אבל בחיי הנצחי דהיינו הלימוד התורה, חייב ללמד אחרים אפילו מבטל עצמו מלימודו.[ חבירו עדיף מעצמו].

אבל האגרות משה חולק ע"כ.
ולדעתו בלימוד התורה ודאי תורתו קודמת, כמפורש בסוגיא במסכת קידושין שתורתו קודמת גם ללימוד תורה לבנו.
עם זאת, כל תלמיד חכם אף שצריך ללמוד לעצמו, ודאי שגם מחוייב ללמוד קצת זמן גם עם אחרים, ואף אם בשל כך מתבטל מלימודו.

ולא תגור את הגר.
ומצאנו חידוש במפרשים לטעם שאמר הלל הזקן דין זה בלשון שלילה.
מפני שהוא אמר זאת לגר הבא להתגייר, וידע הלל שאין ביכולתו של הגר בתחילת דרכו להבין ולקיים-
את הצד החיובי של המצוה, דהיינו להיטיב לחבירו כפי שהוא רוצה שיטיבו עמו,

זה יפחיד וירתיע אותו. המהפך הנפשי איטי ארוך ומייגע כדברי חזל:
"גִּיּוֹרָא, עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי, לָא תִּבְזִּי אַרְמָאָה קַמֵּיה ". [ סנהדרין צד],
וקשה לקיימו ללא הרגשת שותפות ארוכה ועמוקה עם כלל ישראל.

לכן הדגיש הלל את צד השלילה שבמצוה - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, שהוא קל יותר לקיום
( עין יעקב שבת לא, א; אמרי דעת [לר"מ שפירא מלובלין].

[יהודהא]

תלק ב'.

לשון.
מספר מילים בפסוק אחד נקבצו - ועליהם קבעו הררי פירושים.
להלן אחת מהן.
ולבסוף -פירוש מוטעה -שהמציא מילה חדשה.

**
יש להקדים ולומר שכל המהומה נובעת מכך ש"נחרפת" היא מילה יחידאית בתנך , ואז מתחילין לנסות לפענח את שורשה את מובנה את הדומה והשונה מאחיותיה וכדומה.
ובהמשך מהן האותיות השייכות לשורש? אילו אותיות רק משמשות \נופלות ממנה ? האם היא כן מילה שמופיעה בתנך אלא שיש בה חילופי אותיות ? וא"כ אלו מהאותיות הוחלפו ? האם יש בה מהדמיון והקירבה לשפות הקרובות ? וכך הלאה והלאה ובמשך בירורים אלו הררי הפירושים רבו וגבהו.
**

ויקרא יט, כ
וְ֠...וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהׇפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃

א.
1. אין דמיון.
נֶחֱרֶ֣פֶת -רשי נחרפת לאיש – מיועדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. מילה יחידאית.ללא דמיון ומוצא ממילה אחרת. * [וי״מ בדומה 'מזומנת'.]

2. שינוי.
א״ר יצחק, לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש, ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא (שנשתנית מברייתה) דכתיב (ש״ב, יז, יט) ותשטח עליו הריפות (דבר שנשתנה ע״י כתישה, וכאן נמי ..(כריתות יא.)

וכך גם במהרל-
לשון נופל על הלשון,
..., מפני שהכתוב מדבר בשפחה שנשתנה מבתולה לבעולה, ומפני זה כתב ׳חרופה׳, שהוא לשון נופל על לשון, שהדבר הנשתנה נקרא בלשון דומה לזה, שהרי הריפות שנשתנה נקרא ׳ריפות׳, לכך כתב על שפחה זאת שנשתנה – ״חרופה״, אף על גב שאינם שוים לגמרי בלשון, אין בכך כלום, דלזה שיהיה לשון נופל על לשון הוי שפיר, אף על גב שאין הלשון שוה:

3. "מסורה" .
וי״מ "מסורה" . מלשון זבולן עם חרף נפשו פי׳ מסר נפשו כך שפחה נחרפת מסורה ומיוחדת לאיש. רשבם.

4.הרמבן- בצעירותה.
בגיל מוקדם. היינו "בנעוריה". מלשון " כאשר הייתי בימי חרפי (איוב כ״ט:ד׳) – בימי נעורי. שקורא לימי הנעורים ימי חורף שהם ראשית הימים כמו החורף שהוא ראשית השנה וימי הזקנה כנגד ימי הקיץ ופי׳ הכתוב שפחה נערה לאיש...

5. יש חֶרְפָּה.
ור׳ אברהם כתב שהוא מלשון חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואיננה מאורשה:

7. הפוך. המלבים.
החרפה - הוסרה.
ולדעתי הוא מענין ״אסף חרפתנו״
והיא שפחה נחרפת לאיש -היא מופקרת לכל וכשהיא נשואה לאיש הוסר חרפתה,
והוא מן השרשים המשמשים דבר והפוכו. [מעניין מה לדעתו גורם להיפוך- אותיות או ניקוד שונה?]

הנה לחז״ל הה׳ והח׳ מתחלפים, , וה״א של ״הריפות״ הוא לדעתם משורש המלה ושרשו ״הרף״. שהה׳ נתחלפה בח׳: ״נחרפת״ כמו ״נהרפת״. וכמ״ש בסוטה (דף מג:) ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשים אותה כהריפות.
מבואר שהה׳ היא שרשית ונתחלפה בח׳ – ״נחרפת״ כמו ״נהרפת״. על שם דישות הבעילות בדרך גנאי (ועי׳ קדושין דף ו).

8. לרדק -נסיגה.
וכן יש לפרש שהיא מענין נסיגת אחור, וכך פירש בשורש ״חרף״ שהיא נסוגה מכל העולם לאיש מיוחד. כמו "לא יחרף לבבי" (איוב כ״ז),פירושו- לבבי לא יסוג אחור.

9. לרשרה..אסורה וקפואה. [ומופרדת].
נראה אפוא שהרעיון הבסיסי של ״חרף״ \ ״חָרֵב״ [יבש] הוא ״להיות קפוא [במובן שהנוזלים הפכו למוצק]״;
לאבד את הלחות \ניתוק מכל חיבורים ויצירתיות. כך גם ה״חֶרֶב״, החדה והמפרידה\מנתקת.
והנה, אם ״חרף״ מורה על קיפאון [הפוך מנוזל ומתפשט] הרי ש״נחרף ל⁠־״ X, פירושו:
שמהפך מצב, ומקבע את מעמדו של האדם להיותו מחובר לאדם אחד בלבד, ובכך קפא מעמדו[ונאסר] כלפי כל האחרים. זוהי בדיוק תוצאת האירוסין לגבי האישה המאורסת\ נחרפת.
[ומכאן גם 'מְחָרֵף' = מגדף ליובש הפרדה וחורבן.]

10. רלבג.
נחרפת = כריעה ונפילה.
או יהיה מענין כריעה ונפילה; וכזה נקראת ״חורף״ התקופה שישפל בה השמש תכלית השפלות במקומות מהארץ ..

וכן אמר ׳לא יחרף לבבי מימי׳ (איוב כז, ו) - רוצה לומר לא יפול ולא יכנע להודות לדבריכם;
ומזה הענין נקרא ״חרפות״ הדברים אשר יאמרו כנגד איש או אשה להשפיל מדרגתם;

ולזה יהיה אומרו ׳נחרפת לאיש׳ — נכרעת ונופלת לבעל להיות עימה.
והנה לא אמרה התורה ״בעולת בעל״, מפני החסרון שיש בזאת הבעילה לפי הנימוס התוריי.

11. מהרל- התחלה.
אמנם לי נראה שכל דבר שהותחל נקרא חריף, כמו שנקראו ימי בחרות כאשר האדם בימי חורפו.
וכן יקרא התחלת האישות, שהיא ארוסה, ׳חרופתי׳. וכן בלשון הגמרא ׳הא בחרפי הא באפילא׳,
שנקרא התחלת הדבר בלשון חריף, שהתחלה לעולם מכונה בלשון זה על שם תוקפו, כך נראה לי:

12. הכוה"ק.
קוראין לארוסה חרופה,

חריפות וזריזות, עזות וחוצפא.
וקראו רז״ל ... צנון בצלים ושומים בשם חריף, ונאמר על המעיז ומקשה עצמו לכנס בסכנת נפשות עם חרף נפשו למות.(שופטים ה׳), ואמרו (קדושין ו׳) ביהודא קוראין לארוסה חרופה, ויפול ע״ז לשון חריף והוא ג״כ לשון חריפות עזות וחוצפא, כי ביהודה לבו גס בה מיד אחר אירוסין והיא מפקרת עצמה אליו מיד אל הבעילה,

ומזה אמר כאן שפחה נחרפת לאיש, כי האשה בושה בטבעה להנשא לאיש, וכשנשאת יפול עלי׳ לשון חרף
כלומר שחרפה נפשה ונתנה לעצמה חריפות וזריזות להכנס אל האישות ..

13. נסיגה -מלשון ערבית.
ורבותינו שאמרו ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין, יראה שהוא נכלל בלשון נחרפת שענינו נסיגת אחור כמו שפי׳ הרי קמחי לא יחרף לבבי (איוב כ״ז), לבבי לא יסוג אחור,

והוא לקוח מלשון ערבי, ולהיותה חציה שפחה וחציה ב״ח שאינה ראויה להנשא לא לעבד כנעני מצד חירות שבה ולא לב״ח מצד שפחות שבה, והיא תסוג אחור מלהנשא לכל אדם , שפיר יפול עליה לשון נחרפת.
.. ובלשון ערבי ׳מנחרף׳ הדבר שיסיג אחור מענינו הראשון.

גם לעיל ראינו ברדק שהוא מלשון נסיגה, אלא ששם משאר האדם ולא מהבעל והוא מלשה"ק.
ואילו כאן היא אסורה לכולם - ומלשון ערבית.

נ.ב.
1.
אין שום קשר לביטוי 'הִתְחַרְפֵן' = אבדו עשתונותיו, יצא מדעתו.[ סלנג].
ונראה שמקורו מהמילה הערבית خرف - סנילי, מבולבל. על פי מילון אילון שנער خَرَف [שורש: خرف]או שִׁטָּיוֹן, خرفان .

2.
ועוד שיבוש " חֵרֶף" = למרות.
לא נכון.
מילה שהומצאה מקריאה שלא כדין של ”יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם, וְיוֹשִׁיעֵנִי, חֵרֵף שֹׁאֲפִי“ (תהלים נז,ד):
בפסוק חֵרֵף הוא פועל במשמע 'גידף, קילל', ומשמע הכתוב "שאלוקים ישלח משמיים, יושיע אותי על ידי
שהוא יחרף\ יקלל את שונאי". רס"ג.
יש פירושים נוספים - אך לכולם הוא מלשון "חרפה" .

אך הטועים קראו: "יושיעני חרף שונאי" כמו "יושיעני למרות שונאי", ומשם חרף = למרות, כמילת חיבור (במקום פועל).
ןבכך השיבוש הוליד מילה חדשה - שהשתחלה בטבעיות לרבדי השפה כאילו נולדה שם. ואולי י"ל כיוון שנטמעה נטמעה.

[תלמיד-חכמים]

ייש"כ על הדברים
לגבי נחרפת - להוסיף פירושו של הרמב"ם במו"נ ח"א פל"ט (מלשון נטייה):
"לא יחרף לבבי מימי, עניינו לא נטתה דעתי ולא סרה מן הדבר הזה, כי תחילת הלשון: בצדקתי החזקתי ולא ארפה לא יחרף לבבי מימי. ומעניין יחרף לדעתי אמרו: שפחה נחרפת לאיש, דומה לערבי: "מנחרפה" (נטויה - הרב קאפח) כלומר: נטתה מקנין העבדות לקנין האישות".
וכוונתו שהיא חצי שפחה וחצי בת חורין ונטתה אל קנין האישות אבל לא הגיעה אליו לגמרי.
ולפ"ז יתבאר גם מ"ש קורין לארוסה חרופה, שנטתה אל הנישואין אבל עדיין לא הגיעה אליהם.

[יעקל]

מה ההבדל המהותי בין ואהבת לריעך וגו' מצד אחד,ו כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים מצד שני ?

[יהודהא]

ייש"כ על הדברים
לגבי נחרפת - להוסיף פירושו של הרמב"ם במו"נ ח"א פל"ט (מלשון נטייה):
"לא יחרף לבבי מימי, עניינו לא נטתה דעתי ולא סרה מן הדבר הזה, כי תחילת הלשון: בצדקתי החזקתי ולא ארפה לא יחרף לבבי מימי. ומעניין יחרף לדעתי אמרו: שפחה נחרפת לאיש, דומה לערבי: "מנחרפה" (נטויה - הרב קאפח) כלומר: נטתה מקנין העבדות לקנין האישות"..

---------------------
ישכח.
מענין שאותה מילה בערבית "מנחרפה" תורגמה לשתי מילים שונות, אך קרובות\זהות במשמעותן.
הרדק תרגמה [ ראה 13]- נסיגה, ומתרגם הרמבם הבין שזה נטייה.
ואפשר ששתיהן כלולות במובן המילה, ורבים כאלה.

[יהודהא]

השלמות לשון.
חלק ג'

א.
ויקרא יט, כ
וְ֠...וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהׇפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃
המילה ביקורת כהופעתה כאן היא יחידאית בתנך -
ואולי ללמדנו בא שיש לנהוג בה במידת הצמצום,בניגוד להפרזה וההגזמה הנוהגת היום בשימוש בה.

אז מה פירושה ? הנה :
* 1 -ביקורת - לבקר לחקור ולברר.
* 2 -ביקורת - הבקר= הפקר.
*3 - ביקורת- קריאה [בקריאה] דברי תוכחה.
*4 -ביקורת -פילגש .
*5 - ביקורת -[שפחות] יקרות .
*6 - בקר -בהמה גסה.
*7 -בוקר - יום בניגוד לערב.
ויש גם ביקור במובן : לחזות בנועם ה 'ולבקר' בהיכלו. וכדומה -אך לא כאן .

ב.
מקורות
1. חקירה ובירור.
רב אשי אמר בבקור תהיה (שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדין אותה בבקור ובמחשבה), כדתנן, אין אומדין אותו אלא במכות הראוין.. ובת"י ״פִּשְׁפּוּשׁ".
2. הפקר.
פירוש רמב״ן מוּפְקֶרֶת .
כי בקורת תהיה לו, כלומר מופקרת תחשב אצלו, ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש, כי לא חופשה להיות אשתו גמורה, כי בכל מקום במשנה הבקר במקום הפקר . ועל פירושו של רשי הוא אומר" ואינו מתוק בעיני".

3. קריאה תוכחה.
מנין דהדין בקורת לישנא דמלקות הוא, א״ר יצחק תהא בקראי (תהא בקריאה, שהן קורין עליה והפלא ה׳ את מכותיך, שכן קורין על הלוקין).
4. פילגש.
והאב"ע דחה את הפירוש כמו פילגש מלשון בנות מלכים ב[י] קרותיך.
5. יקר.
וכתב ר׳ אברהם.. לשון יקר פי׳ בנות מלכים היקרות יהיו לכם לשפחות:

6. רצועת בקר.
ואמרי לה בקורת, ברצועות של בקר, כדתנן ורצועה של עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבעה ושתי רצועות עולות ויורדות בה.
7. בוקר = בירור והבחנה.
משורש ״בקר״ נגזר ״בֹּקֶר״, והדבר מבהיר את משמעות השורש. בבוקר ניתן להכיר כל דבר מסוים בתכונותיו הייחודיות, ומבחינה זו, ״בקר״ הוא ההיפך מ״ערב״ בו הכל מעורבב אנדרלמוסיה. כך: ״לא יבקר בין טוב ורע״ (להלן כז, לג) – לא יעשה כל הבחנה והבדלה. ובעצםהכוונה היא כמו רשי תרגום יונתן- אבל למילמה עצמה מובן אחר.

** מעניין להיווכת בחילופי האות ההופכים את המובן בין לבִּכֵּר.
המבטאים יחסים הפכיים: בִּקֵּר = מסתייג ומתנכר, לביןבִּכֵּר =מעדיף ומקרב.

ג.
רשר"ה
העונש לעבריין ולא לעבירה.
עונש מלקות מכונה כאן ״בקרת״, והוא נועד לתקן את האדם הנענש. הדבר מביא לידי ביטוי את אופיו המיוחד של עונש זה. מלקות הוא העונש היחיד שיש בו תוכחה מייסרת; כל שאר העונשים בפסוקים אלו הם עונשי מיתה. ״בקרת״ היא אפוא שם מדויק לעונש זה.

כל ההלכות המובאות בקשר לקיום עונש זה –
טיב הרצועה שמכים בה,
תכונות האיש המכה (רק חסירי כוח ויתירי מדע),
מספר המכות הגדול ביותר שנותנים בדרך כלל,
בדיקת מצבו הגופני של האדם הנענש,
וכל שאר ההלכות המובאות במסכת מכות (כב: והלאה) –
כולן מעידות על אופי ה״בקרת״ של העונש, שמטרתו לתקן ולחנך.

ד.
שתיים מהלכות אלה מובלטות במסכת כריתות (יא.):
א. ״תהא בקראי״.
בשעת קיום העונש, עליה לשמוע קריאה מהתוכחה.
גדול הדיינין קורא לה ״אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלקיך והפלא ה׳ את מכתך״ וגו׳. המכות הבאות מבית דין של מטה אינן אלא תזכורת למכות הבאות מבית דין של מעלה.

ב. ״בביקור תהיה״.
כמות העונש תלויה בהערכת מצבה הגופני. כל שאר העונשים קבועים ומוגדרים; הם מתאימים לעבירה, לא לעבריין. אולם במלקות, כמות העונש נקבעת באופן מיוחד לכל אדם ואדם. הדבר מבטא את אופי התוכחה המייסרת שבעונש זה.

ה.
מדוע כופר נקרא אפיקורוס ? .
הכוה"ק.
ויהיה לפי״ז שם בקורת כטעם אפיקורס[= הפקר] דמוזכר בתלמוד לרוב. וכמ״ש הרמב״ם (בפי׳ למשנה דפ׳ חלק), כי מלת אפיקורס הרגיל בדבריהם היא מלה ארמית וענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדי׳, ולפיכך קורין בשם זה כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי שמבזה החכמים איזה ת״ח שיהיה, או המבזה רבו ,

ולא ניחא להרמב״ם לומר כי שם אפיקורס ע״ש הפילסוף שהיה בזמן דריוש האחרון שנת תמ״ד לאלף הרביעי
שהיה כופר [רק] בהשגחה והשארת הנפש,
כי באמת לדעת רבותינו גם מי שמפקיר ומבזה דברים אחרים מן השמעיות מתואר בשם זה הנבזה. (ובזה סרה תלונות המשיגים על הרמב״ם בזה).

ו.
אבל איך אומרים ביקורת באידיש? כך - " מוטהווילליגערווייזע".
מילה בת 19 אותיות .יערב להם . אבל איך מבטאים זאת.
געוואלד - הצילו..