פורום אוצר החכמה

בתור עבודתי כמקליד, אני מקבל מדי פעם מכתבים מרבנים להקליד. לאחרונה קבלתי מכתב ברכה מרב אחד על ספר, והוא מלא בשיבושים קלים, עירבוב זכר נקבה, יחיד ורבים, ט"ס מכיון שהמקור שלפניו משובש היה ולא עלה בדעתו לתקן, ועוד דברים כאלה. יש בפני ג' אפשרויות, ובכל אחת מהם יש בעיה. אשמח לשמוע דעת החברים שליט"א:

א. להדפיס את המכתב ברכה כמות שהוא. הבעיה היא, שכל מי שבקי בלה"ק יראה שהרב טעה בדברים פשוטים.

ב. לתקן מבלי לומר כלום. הבעיה היא, שאתה נוגע בטקסט ללא רשות.

ג. להציע לרב נוסח מתוקן. הבעיה היא, שאתה כביכול אומר לרב שהוא טעה פה ושם, ואין זה ראוי לעם הארץ להעיר כך לרב חשוב.

האם שב ואל תעשה עדיף, או שיש לעשות מעשה, וא"כ, מהו?

אם הדבר אפשרי - להקליד באופן מתוקן, ולהגיש לרב "שיעבור על הדברים לראות האם הקלדתי נכון או שטעיתי בדברי כבודו" (וזה אפילו לא שקר...).

באופן כללי, אחת העצות בבין אדם לחבירו היא לעשות את עצמי כאילו טיפש וחסר ביטחון עצמי וכיו"ב - כדי לשמור על כבודו של הזולת.

עזריאל ברגר כתב:אם הדבר אפשרי - להקליד באופן מתוקן, ולהגיש לרב "שיעבור על הדברים לראות האם הקלדתי נכון או שטעיתי בדברי כבודו" (וזה אפילו לא שקר...).

באופן כללי, אחת העצות בבין אדם לחבירו היא לעשות את עצמי כאילו טיפש וחסר ביטחון עצמי וכיו"ב - כדי לשמור על כבודו של הזולת.

דברים נכונים כתבת. יישר כוחך!

תשובת רמ"א להשגת הרש"ל
שו"ת הרמ"א סימן ז
ומה שכתב לי אדוני ששגגתי באיזו מלות בדקדוק כאשר העלה מר על ספר, אומר אינני מכת המדברים בעלי הלשון כי כבד פה ולשון אנכי כי אנכי נזהר בענין המכוון ולא במלות, שאינו מעלה ולא מוריד לענין דינא ואני מודה ששותא דמר לא ידענא, אך אומר שזהו דקדוק עניות ושרי לי מרי. כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל כאשר מחשבתו משוטטת באיזה ענין שיפול טעות בדבריו, כ"ש שלא יוכל ליזהר בחסרות ויתירות כאשר העלה מר שכתבתי משולם מלא, כי אין זה ספר תורה ליפסל בזה. ואף כי לפעמים דברתי בדרך נכח ונסתר, בכוונה עשיתי זאת כי הוא נמצא במטבע הברכות ובמקראות, והוא דרך כבוד בנגלה ונסתר ומכל מקום איני מתפאר במה שאין בי כי מימי לא למדתי חכמת הדקדוק. אך באלו הדברים המבוארים לא נפל טעות מחמת מיעוט ידיעתי רק מחמת הנחוץ ויש דברים שכוונתי בהן לכתבן מלא כמלת אדוני להבדיל בין קדש לקדש וכן כל כיוצא בזה. וראה מה שכתב בעל העקידה סוף זאת הברכה על הרלב"ג שטעה להביא מקרא מפרשה שאינו שם, וכל זה גרם לו הנחוץ כ"ש שכזה יקרני ג"כ בעבור הנחוץ ומהירות הענין, כי אין לי סופר מהיר להעתיק לשוני וגם כבד עלי המשא להעתיקו שנית רק מה שעולה בלבי אני כותב בקולמסי. ולא כן אנכי עם מעלתו כי בכל ביתו דמר אני נאמן רוח מכסה דבר כי כשמצאתי בדעתי שגגה בדברי מר תליתי השגגה במעתיק לשונו ודנתי מר לכף זכות. ובאמת שהיא חכמה עמוקה ליתן להעתיק ולא ידעתי עד כה, ואף עכשיו טעה הסופר בכמה דברים בחכמת הדקדוק שמתפאר בו מר. כתב חוגרת שק ומתקוננת גם כתב נחרטתי מעיקרו כי צללתי, ודברים אלו מבוארים הטעות. גם מקרא מלא הוא ביואל חגורת שק וקראו למקוננות ובאמת כי לולא שראיתי דקדוקי דמר לא הרגשתי בזה כי הנחוץ גורם כל זה, רק כתבתי לפי שראיתי שמעלתו תפס עלי בדברים שאין בהם תפיסה, כמו שכתב עלי שכתבתי הייתי יוכל לתרץ, וכתב מר שזה טעות. וראה מעלתו מה שנאמר אנכי הולך, אשר אתה עושה לעם, אתה תומיך גורלי, הנני יוסיף להפליא וכל אלו דברים מבוארים יפה בספר לשון למודים.

לענ"ד יש לשאול את הרב באופן עדין ומכובד שאלה כללית, שהיות ומכורח עבודתו הוא מתמצא יותר בסגנון הכתיבה ובהבעה ללא טעויות האם הוא היה מעוניין שיתקן מדי פעם באם הוא רואה טעויות כתיב?
הוא גם יכול להדגיש לו שהוא שואל זאת לכל אחד מחמת ריבוי העבודה שמגיעה אליו והוא רואה את הצורך לתקן.

בודאי ובודאי שיש לומר לרב שאתם מתקנים את הטעון תיקון.
הרב מונח בסוגיות תלמודיות והלכתיות ולאו דווקא מונח בסוגיות דיקדוקיות
למשל אם תראה בדברי הרב שכתב שנפוליאון דיבר עם יהושע בן נון (גס מדי) מיד תזדעק ותאמר לו 'כבוד הרב בהיסטוריה אני מבין יותר מכם' (בעדינות כמובן)
כך יש לנהוג בדקדוק ואין בכך כל פגיעה ברב שאינו יודע דקדוק כמו שאינו יודע היסטוריה וכדו'.