פורום אוצר החכמה

רציתי לברר דעתכם אודות ענין שחשבתי עליו

כשעורכים כתבי ידות מלפני מאות שנים שאז היה הרגילות לכתוב בלי חסר ויתר לדוגמא מסכת מגלה והיום כותבים מגילה, עקר/עיקר, חרוף/חירוף, עלם/עולם, כלם/כולם, וכן על דרך זה דוגמאות למכביר [וכוונתי לא לכתיב מלא כמו שרגילים היום בעברית]
האם יכולים לשנות שיהיה דומה יותר ללשון שמשתמשים בו כעת, או שזה נקרא שמשנים מלשון המחבר, וכאילו מזייפים משהו

מה דעתכם שיש להשאיר ממש כמו שכתב המחבר לפי הדקדוק שלו, או שיכולים לציין בהקדמה שלא הקפידו על כתיב יתר וחסר במקום שלא משתנה הכוונה

הרבה מהדרים משנים לכתיב מקובל בלי להעיר כלל. לדעתי הערה או הוספת סוגריים מרובעים בכל מקום עלול להפריע ללימוד רצוף אבל עכ"פ יש לכתוב בהקדמת הספר כל שינויים שנעשו אע"פ שאינם משמעותיים לגבי התוכן.
אותו נידון שייך גם לגבי השלמת מילים שנכתבו בקיצור או פתיחת ראשי תיבות.

לדעתי אסור לשנות. משלש סיבות.

א' כיון שברגע שמתחילים לשנות לא תמיד ברור איפה צריך להעצר. אם משנים מלא וחסר, אולי גם נשנה איות, איתה-איתא, תימה-תימא, וכן הלאה, ואין לדבר סוף.

ב' לפעמים המחבר כותב בצורה מסויימת בדוקא, והמהדיר אינו ער לנושא, וכך משנה מדעת המחבר.

ג' מכיון שבדרך כלל ספרים שמהדירים מכתב יד מיועד לציבור הת"ח, הרי שהם רגילים לכתיב מלא דמלא וחסר דחסר באותה מידה, ולא תהיה להם שום תועלת משנוי זה.

כלל הזהב הוא לציין במבוא את דרך ההדרה וכל סוג של שינוי כזה.

הרבה צורות כתיב מיוחדות נשתמרו דווקא בכתה"י משום שהמדפיסים לדורותיהם "התאימו" לכתיב הרגיל אצלם. לדעתי יש חשיבות גם בהעברה של רוח לשון המחבר. כמו שלא יעלה על הדעת לסגנן מחדש את לשון המחבר ללשון בת זמננו, וחשוב להכניס את הלומד ל"אוירה" שבה חי וכתב המחבר, גם על ידי שימור הכתיב המיוחד שלו. [ידוע שהרבה "תיקונים" נעשו מכיוון שהלומד לא הכיר את המילה שהייתה בשימוש רגיל אצל המחבר, וראה למשל דוגמה בגמרא(!), עיין בדק"ס שבת ד, א אות ש:
http://www.otzar.org/aspcrops/105235_7_1695637728-322012.asp
ואע"פ שיש לחלק מהשאלה שבתחילת האשכול, נראה שעדיף לא לשנות בכלל].

כתבי יד, ולא כתבי ידות.

כתבי ידות זה בצורת הריבוי בה משתמשים בלשון המשנה כמו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שמרבים גם את הסומך וגם את הנסמך.

אוהב ספרים,
את מרבית הדוגמאות שהבאת ניתן לפטור בתוספת ניקוד קל (בד"כ חיריק). תנקד, אפוא, את המילה 'הבעייתית', אך תציין במבואך, שהניקוד שבספר הוא ממך.

גם אני הקטן סבור שאין לגעת כלל, מלבד בט"ס דמוכח.
וכך נהגתי כשההדרתי בזמנו, בס"ד.

השאלה היא מי המחבר.
בראשונים לא אמורים לנגוע בעצם דבריהם.
באחרונים רחוקים יותר אפשר יותר להקל על הקורא ולהוסיף כתיב חסר/כתיב מלא וכו' לפי הענין. וגם לתקן שגיאות ממש ברורות בגוף הטקסט.
בכל מקרה של ספק, ולו קל שבקלים, מוסיפים סוגריים עגולות למילה הקיימת, ואת התיקון מביאים בסוגריים מרובעות.
או לחילופין, מציינים בהערה, שצ"ל...

כך הכללים במכון ירושלים.
אך כמובן שכל ספר לגופו וקשה לקבוע מסמרות.
כשאתה עורך במכון עם עורכים מנוסים, תמיד מתקבלת החלטה ביחד עם צוות, וקובעים שיטה וקו אחיד לכל הספר.
במכון ירושלים ובעוד מכונים רבים, ישנה אחידות לאופן כתיבת כל מראי המקומות, בכל הספרים.
למשל: האם לכתוב רמב"ם שבת ג, יט, או: רמב"ם שבת פ"ג הי"ט, או: רמב"ם הלכות שבת פ"ג הי"ט, או: רמב"ם פ"ג דשבת הי"ט.