אפרקסתא דעניא כתב:פעם פירשתי ע"פ המשנה בנדרים: הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור בנימולי הגויים, כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, אך נחשבים נימולים. ממילא כבר מבטן נחשבים לנימולים.
ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים עמוד קלה) מבאר, וז"ל,
ובהתחלה מביא עומר לה' לומר דכל מעשה בהמיית של אדם מישראל כוונתו לשמים, וקצירתו גם כן דוחה שבת שגם הוא מכלל ההקרבה עצמה הגם שאינו מקריב עדיין לה' רק מכין ומכשיר להקרבה. כי אף על פי שמצד ההשתדלות בבחירת אדם עיקר ההשתדלות הוא בכפיית נפש הבהמית דבה שורש הרע מכל מקום מצד שורש נשמת ישראל הוא בהיפך, שהרי מצות מילה הוא מורה על קדושת אותה תאוה והוא נימול לשמונה טרם ידע כלל מאוס ברע ובחור בטוב וכמו שאמר הפייטן מבטן לשמך המה נימולים, ולא עוד אלא אפילו ערלי ישראל נקראים מולים.
באופן שונה אך דומה ביסודו, כתב הגה"ק מקוז'יגלוב זצ"ל הי"ד בספרו ארץ צבי (ח"ב דרשות ע' שסג):
אומרים בפייט (יום ליבשה): ומבטן לשמך המה נימולים, נראה לבאר, כי מצות מילה היא יותר לשמה מכל המצוות, דהנה מצות מילה היא לגוף הרך הנימול, כמו שהביא באבני נזר (יו"ד סי' של"ט ס"ק ט') דאינו חפץ מצוה לבד רק עצם מצוה וראי' מדאיתא במדרש (שיר השירים רבה פרשה א, ה) אברהם נצטווה על המילה, יצחק חנכה לשמונה ע"כ. וקשה הא אברהם מל את יצחק, וע"כ דמילת יצחק מתיחסת ליצחק עצמו עי"ש, והנה ברמב"ם פ"ב מהל' גירושין הלכה כ' לענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כתב (וכנ"ל) דאף שצווח שאינו רוצה, מ"מ מהני, משום דפנימיות של כל איש ישראל היא שרוצה לעשות רצון קונו, אך בחיצוניות אינו רוצה, ע"כ סגי באומר רוצה אני.
והנה רצון זה הפנימי, הוא רצון נעלם לגמרי, אפילו מהאדם עצמו, דהרי אדרבא הוא צווח שאינו רוצה, ומ"מ אנו אומרים דבפנימיות רוצה, (והיינו כדאי' דיש עשר עמקים בלב, ויש עומק דאפילו האדם אינו יודע ומכיר אותו), וא"כ שייך זה גם בקטן, דאף שאין לו דעת מ"מ בפנימיות רוצה, אך בגדול שייכים פניות ומחשבות זרות המקלקלים זרות כלל, נשאר על אמיתות הפנימיות שהוא כולו כליל לה', ע"כ כתוב על זה: מבטן "לשמך" הם נימולים.