על המשנה [ברכות א: ב] הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה כתב רבינו יונה [ה ע"א מדפי הרי"ף]
ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה וזה דבר פשוט הוא ותירץ הרב רבי שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמעינן שאע"פ שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה ושאר פסוקים אינו יכול לקרוא אפי' הכי ק"ש יכול לקרותה על פה ואף על פי שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ומזה הטעם התקינו לומר פרשת קרבנות על פה בכל יום מפני שהיא חובה כדאמרינן במדרש אמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות יתקיימו להם הבטחותיך אמר לו בזכות הקרבנות שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו' תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר יאמרו לפני פרשת הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו בנו בית המקדש והקריבו עליו קרבן מזה הטעם נמי אומרים בהרבה מקומות פרשת ברכת כהנים דכיון שחובה לומר בכל יום ברכת כהנים על פה בשעת נשיאות כפים יכול לאומרה אפילו שלא במקום חובה ומזה הטעם אמרו (יומא דף סח ב) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה דכיון שהוא מענין הקרבנות ומצינו שמצוה לומר פרשת קרבנות על פה כדאמרינן לעיל לא חששו בקריאת' אפילו כשאינו לחובה
וקשה, שהרי הכה"ג היה בזמן ביהמ"ק וכל ההיתר לומר פרשת הקרבנות לפי המדרש הוא רק בזמן שאין ביהמ"ק קיים.
ולכאורה צ"ל שבזמן בית שני שכבר היו בתי כנסת היו אומרים בהן את פרשת הקרבנות. או משום שכיוון שהותר [בחורבן בית ראשון] הותר, או משום שהיו רחוקים ממקום ההקרבה.
[וגם מהמשך המשנה ביומא מוכח דמיירי בבית שני, שכן מה שהיה גולל לאך בעשור מבואר בסוגיא [סט ב] דהיינו כדי שיפסיק התורגמן, ובבית ראשון לא היה תרגום. ואם נכונים הדברים יוצא, שבבית ראשון היה קורא רק אחרי מות, ולא היה גולל לאך בעשור, וגם לא היה קורא ע"פ בחומש הפקודים].
והנה תירוץ זה נוגע לשאלה הכללית אם בזמן בית שני היה דין של ונשלמה פרים שפתינו, שכן כך נראה ממה שאנשי כנה"ג תקנו לנו את התפילות כבר בזמן בית שני. אך מדוע באמת? והרי מקדש במקומו עומד?
ואבקש מחכמי הפורום שיחכימוני בנושא זה של בתי כנסת ותפילות בזמן בית שני שמסתמא נכתבו על כך מחקרים רבים, ואיני יודע איזהו מקומן.