יל"פ עפי"ד הרמב"ן בויצא (לא לה, וכעי"ז ברמב"ם במורה ח"ג פרק מז) שהאומות הקדמוניות היו מרחקים את הנידה מאוד, והיה לה בית מיוחד בימי נדתה והיו נזהרים מלדבר עמה עיי"ש. ומובן שאף הם משקצים ומתעבים לטומאת הנדה. ויותר ממה שישראל משקצים לנדה. (ואמרו כל מצוה שהחזיקו בה כותים יותר נזהרים בה מישראל ויל"ע אם גם בגויים יש הענין הזה וודאי שאינו מצד מצוה אצל הגויים, רק מצד שיריאים מסכנה ועיין בספר בעי חיי על רבינו בחיי להגר"י שור בתוך ספר משנת יעקב שמביא מהרמב"ם שגינה אותם על ריחוק גדול זה )
ועד"ז יל"פ מש"כ באיכה א' ה' "על כן לנדה היתה",
ושם יז "היתה ירושלים לנדה ביניהם" , ו''ביניהם'' יל"פ כמו שהם הגויים מתייחסים ביניהם לטומאת הנדה.
(ופשוטו של מקרא נדרש נדה מל' נע ונד - גלות - וכ"כ ברבה שם, אמנם בתענית כ' א' נדרש כנדה וזה לברכה שיש לה היתר, והוא נפלא שהריחוק של הגלות אינו ריחוק רגיל, אלא לזמן, וכמו טומאת נידה שיודעים מעיקרא שהריחוק הוא לזמן.)
ועיין תיקו"ז קמג א' "ואע"ג דשכינתא איהי בגלותא לגבי בעלה כנדה"
ומהרה ניטהר לפניו ויזה עלינו מים טהורים לטהרנו ולקרבנו