מנהג מקצת צרפתים: החזן הולך אחורה בברכת כהנים כדי להיות לפניהם

[משכיל אל דל]

האם יש מקור למנהג זה? או שזה מנהג עמרצים?

[לבי במערב]

בפשטות, מנהג טעות הוא.

וכן מוכח מהאמור בשו"ע אדה"ז סי' קכח סל"ז (וש"נ): "וְעַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֵם אֲנוּסִים שֶׁטְּרוּדִין בִּמְלַאכְתָּם וְאֵינָם יְכוֹלִים לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, הֵם בִּכְלַל בְּרָכָה אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים; אֲבָל . . הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכֹתֶל מִזְרָחִי אֵינָם אֲנוּסִים . . [שהרי הם] יְכוֹלִים לֵילֵךְ לִמְקוֹם הַכֹּהֲנִים שֶׁהוּא פָּנוּי אוֹ לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת" (ויעו"ע בהמשך דבריו שם).
ומינה, דהש"ץ שאנוס הוא מלעקור רגליו [עד שי"א (שם סל"ג) שאף כשעובר בעשה אין לש"ץ כהן לעלות ל'דוכן', דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת] - אין בעמידתו על מקומו שום בית־מיחוש, ונכלל שפיר בברכתן של כהנים באהבה.

[לענין]

כפי הזכור לי, הגראי"ל זיע"א היה נוקט שאינו נראה אנוס כיון שמעיקרא יכל לעמוד במקום אחר, והגרח"ק שליט"א נוקט שגם זה אנוס הוא לענין זה.

[מקדש מלך]

לא ידעתי הטעות הגדולה בזה, שהרי מותר לענות אמן בימינו שאין חשש שיתבלבל (אם הוא אוחז לפני שים שלום, שליח ציבור תמיד כמובן אוחז כמובן שם, והוא הדין ליחיד המתפלל עם הש"צ) ואינו נחשב הפסק כיון שברכת כהנים צורך תפילה, ואם כן כל שכן הליכה שקילא מהפסק בדיבור כמבואר בפוסקים, והתירו לצרכי מצווה או תפילה (והצד שכתבו הפוסקים שאולי גם עקרו עשה, הוא רק בחשש טירוף שלא יוכל לחזור לתפילתו, ולא מצד הפסק, ופשוט).

והנה לגבי מתפלל יחיד חידש באגרות משה שמותר לו ללכת, ומשמע אפילו כשאינו אוחז בשים שלום (או"ח חלק ה סימן כ).

כג. החיוב לשמוע ברכת כהנים, ודין העומד בתפילתו בשעת נשיאת כפיים

וודאי דאיכא חיוב על כל אחד מישראל לשמוע ברכת כהנים, ולבוא כשהוא בעיר לביהכ"נ שיש שם כהנים, לשמוע הברכה. ורק הקילו בחול כשצריכין לעבוד בשדה, שאלו החשיבום לאניסי, כמפורש בתוס' סוטה דף ל"ח ע"ב ד"ה הא דאניסי, שמביאין מסוף ר"ה, דהני דקיימי במתא לא אניסי, שלכן אינם בכלל ברכה. ואצלינו שאין נשיאת כפיים אלא ביום טוב שכולן נמצאו בעיר, מחוייבין כל ישראל כשאינם חולים לבא לשמוע ברכת כהנים. ונשי שיש להן בנים קטנים, הן אניסי מלבוא וישנן בכלל הברכה. וכן המשמשין להחולים, הן אניסי, ופטורין מלבוא מטעם אניסי, וישנן בכלל הברכה. ונצטרך לומר בהא דברכות סוף דף ז' ע"ב, דר' יצחק אמר לר"נ, מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. שהשיב, לא יכילנא, וטריחא לי מלתא לכנופי בביתו עשרה, שהיה זה בתפלת המנחה שליכא נ"כ, או שלא היה כהן בעיר, או שגם אז במקומו של ר"נ לא עלו כהנים לדוכן אלא ביום טוב. ולכן מסתבר שמחוייבין אלו שעשו שלא כשורה, ועמדו להתפלל שמונה עשרה סמוך לבית הכנסת לשתוק בתוך תפילתם, ולשמוע ברכת כהנים אך האמן לא יענו כשאין בטוחין לחזור לתפלתן. ולעניין השתיקה לשמוע ברכת כהנים, הוא מילתא דפשיטא, דהא ליכא שום עניין הפסק, לא רק לרש"י שהביאו התוס' ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד, דמי ששומע מפי החזן קדיש או קדושה ישתוק וישמע. אלא אף לר"ת ולר"י החולקין עליו, וסוברין דכיוון דשומע כעונה הוא הפסקה, מכל מקום גם לדעתם נמי יכול לשמוע ברכת כהנים, דהא אינו צריך לענות כלום, אלא רק לשמוע, שגם לדידהו ליכא הפסקה. אבל מסתבר דאם הוא עומד בתפלתו אצל כותל מזרח שהוא אחורי הכהנים, הוא רשאי ומחוייב לילך משם ולעמוד בפני הכהנים, דהליכה לצורך הזה נמי אינו הפסק. ואף שלא ראיתי מפורש דין זה, מסתבר לע"ד כן בפשיטות.

ואם כן כל שכן בשליח ציבור שאוחז בשים שלום, ומותר לו לענות אפילו אמן שהוא הפסק חמור.

אלא שיש לדון לחשש טירוף, כמו שאסרו לשליח ציבור שאינו בקי לענות אמן, ואולי בהליכה יש חשש טירוף גם בזמנינו.
וכמו כן יש לדון שהתירו רק עניית אמן, ולא הליכה דיש מקום להקל ולחושבו כאנוס, שהרי על כל פנים אינו עושה כן מחמת עצלות וחוסר חשיבות, מה שאין כן עניית אמן (וסברא זו היא דלא כדעת אג"מ כמובן, וגם הסברא הקודמת, אא"כ נחלק בין יחיד לשליח ציבור שיש בו חשש טירוף יותר). או שעניית אמן שהיא דיבור חשיבא כחלק מנוסח התפילה ויש להקל בה טפי מפעולת הליכה.
ובכל מקרה, כיון שמנהגינו שלא ללכת, לכאורה אין לשליח ציבור לחוש, שהרי אנוס הוא על ידי המנהג, שודאי אינו מחויב לעשות דבר מוזר שאין נוהגין כן.

[שומע ומשמיע]

בבתי כנסת שהחזן צמוד לכותל אני ככהן משתדל לדחוק עצמי להיות קצת לפניו. ואפשר גם שהאפשרות הזאת עושה שבלי זה אינו נחשב אנוס.

[שומע ומשמיע]

האם יש מקור למנהג זה? או שזה מנהג עמרצים?

מאיפה הציטוט?

[אראל]

בבתי כנסת שהחזן צמוד לכותל אני ככהן משתדל לדחוק עצמי להיות קצת לפניו. ואפשר גם שהאפשרות הזאת עושה שבלי זה אינו נחשב אנוס.

גם אני דקדקתי כן מעולם, כשאני עולה לנשי"כ, שאעמוד משהו לפנים מן החזן, כדי שלא יהי' החזן בכלל עם שאחורי הכהנים, אך לא זכור לי כרגע איפוא ראיתי זאת [אך כאשר יש עוד כהנים, לכאורה סגי במה שרק כהן אחד עומד לפנים ואי"צ שכל הכהנים יהי' עומדים בפני החזן]

[שומע ומשמיע]

בבתי כנסת שהחזן צמוד לכותל אני ככהן משתדל לדחוק עצמי להיות קצת לפניו. ואפשר גם שהאפשרות הזאת עושה שבלי זה אינו נחשב אנוס.

גם אני דקדקתי כן מעולם, כשאני עולה לנשי"כ, שאעמוד משהו לפנים מן החזן, כדי שלא יהי' החזן בכלל עם שאחורי הכהנים, אך לא זכור לי כרגע איפוא ראיתי זאת [אך כאשר יש עוד כהנים, לכאורה סגי במה שרק כהן אחד עומד לפנים ואי"צ שכל הכהנים יהי' עומדים בפני החזן]

א. לא הבנתי מה כוונתך שאינך זוכר איפה ראית, מההלכה שצריך להיות פנים כנגד פנים. את המתכון שריאת פעם באיזה ספר לעשות כן?
ב. לענ"ד מסברא הוא תלוי בכל כהן, כי כך הוא צורת הברכה.

[חיימקה]

והנה לגבי מתפלל יחיד חידש באגרות משה שמותר לו ללכת, ומשמע אפילו כשאינו אוחז בשים שלום (או"ח חלק ה סימן כ).
כג. החיוב לשמוע ברכת כהנים, ודין העומד בתפילתו בשעת נשיאת כפיים

וודאי דאיכא חיוב על כל אחד מישראל לשמוע ברכת כהנים, ולבוא כשהוא בעיר לביהכ"נ שיש שם כהנים, לשמוע הברכה. ורק הקילו בחול כשצריכין לעבוד בשדה, שאלו החשיבום לאניסי, כמפורש בתוס' סוטה דף ל"ח ע"ב ד"ה הא דאניסי, שמביאין מסוף ר"ה, דהני דקיימי במתא לא אניסי, שלכן אינם בכלל ברכה. ואצלינו שאין נשיאת כפיים אלא ביום טוב שכולן נמצאו בעיר, מחוייבין כל ישראל כשאינם חולים לבא לשמוע ברכת כהנים. ונשי שיש להן בנים קטנים, הן אניסי מלבוא וישנן בכלל הברכה. וכן המשמשין להחולים, הן אניסי, ופטורין מלבוא מטעם אניסי, וישנן בכלל הברכה. ונצטרך לומר בהא דברכות סוף דף ז' ע"ב, דר' יצחק אמר לר"נ, מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. שהשיב, לא יכילנא, וטריחא לי מלתא לכנופי בביתו עשרה, שהיה זה בתפלת המנחה שליכא נ"כ, או שלא היה כהן בעיר, או שגם אז במקומו של ר"נ לא עלו כהנים לדוכן אלא ביום טוב. ולכן מסתבר שמחוייבין אלו שעשו שלא כשורה, ועמדו להתפלל שמונה עשרה סמוך לבית הכנסת לשתוק בתוך תפילתם, ולשמוע ברכת כהנים אך האמן לא יענו כשאין בטוחין לחזור לתפלתן. ולעניין השתיקה לשמוע ברכת כהנים, הוא מילתא דפשיטא, דהא ליכא שום עניין הפסק, לא רק לרש"י שהביאו התוס' ברכות דף כ"א ע"ב ד"ה עד, דמי ששומע מפי החזן קדיש או קדושה ישתוק וישמע. אלא אף לר"ת ולר"י החולקין עליו, וסוברין דכיוון דשומע כעונה הוא הפסקה, מכל מקום גם לדעתם נמי יכול לשמוע ברכת כהנים, דהא אינו צריך לענות כלום, אלא רק לשמוע, שגם לדידהו ליכא הפסקה. [b]אבל מסתבר דאם הוא עומד בתפלתו אצל כותל מזרח שהוא אחורי הכהנים, הוא רשאי ומחוייב לילך משם ולעמוד בפני הכהנים, דהליכה לצורך הזה נמי אינו הפסק. ואף שלא ראיתי מפורש דין זה, מסתבר לע"ד כן בפשיטות.

לעו"ז בחלק ד סימן כא כתב וז"ל:
אבל כשהוא באמצע שמ"ע אף שיש לו להפסיק ולשמוע ברכת כהנים אינו יכול לענות אמן, וגם אינו רשאי לזוז ממקומו ולבא נגד הכהנים, וממילא פשוט שאסור לשום אדם להתחיל להתפלל שמ"ע כשלא יוכל לגמור קודם נ"כ.

וכעת אין לנו אלא רק להתפלמס ולפלפל האם החלק שיצא לאחר פטירתו גובר על מה שהוציא בחייו!!!

[מקדש מלך]

אכן פלא הסתירה (ושערי חזרה לא ננעלו). אולם פשיטא שעיקר דבריי לעיל אינם נדחים, שכן האגרות משה בשני המקומות אינו מדבר כשעומד לפני שים שלום. מה שאין כן כשאוחז לפני שים שלום, הרי קל וחומר הוא ממה שמותר לענות אמן וכנ"ל.

ובגוף הסתירה, יתכן קצת ליישב שבחלק ד' איירי לעניין לכתחילה, שאסור לו לגרום הפסק שיהיה חייב לזוז ממקומו, ובחלק ה' איירי לעניין דיעבד (וכפי שכתב להדיא שמדבר על אלו שעשו שלא כשורה והתחילו שמונה עשרה). או שנאמר שלא קאי במקרה שהוא אחורי הכהנים, אלא שאינו רשאי לזוז ולהיות נגד פניהם ממש, כדברי התשובות והנהגות (כרך ד סימן לט):

יש מדקדקין שמעתיקים מקומם בנשיאת כפים לעמוד מול הכהנים ממש דוקא, וטעם הדבר נראה דאף דמייתינן בסוטה (לט א) מנתכוון להזות פניו והזה על הצדדין שבפניו הזאתו כשרה, והביאו התוס' הירושלמי דמינה ילפינן גם בנשיאת כפים הדין כן שצדדין שלפניו כלפניו, מ"מ האי כשרה היינו בדיעבד ולא מוכח שלכתחילה כן, וע"כ משתדלים שיהא לפניו דוקא, וכן ראיתי בהנהגות ה"חתם סופר" זצ"ל שהידר בנשיאת כפים להיות לפניו ממש, אף שכשר גם מן הצדדין וכמ"ש. וכן כתב בבן איש חי פר' תצוה דהיכא דאפשר יעמדו כנגד הכהנים.

וכל זה אינו שווה.

אגב, נראה לי שנפל טעות בנוסח התשובה בחלק ה':

ולכן מסתבר שמחוייבין אלו שעשו שלא כשורה, ועמדו להתפלל שמונה עשרה סמוך לבית הכנסת

ומה עניין סמוך לבית הכנסת כאן? אלא במקור היה ר"ת של "ברכת כהנים" (או ב"כ, או בר"כ, או בה"כ מלשון 'ברכת הכהנים') ופיענחוהו בטעות כ"בית הכנסת", ובאמת כוונתו לדין שכתב בכרך ד' שאסור להתחיל שמונה עשרה סמוך לברכת כהנים.