שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכ' במכות ויצעק משה ויעתר כו'. הוא כי ע"י עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה כו'. והוא כענין הנ"ל שהדיבור היה בגלות והי' צריך תיקון. לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כי ע"י יצ"מ נפתח פיהן של ישראל. וז"ש א' שפתי תפתח. וקבעוהו בין גאולה לתפלה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בנ"י. לכן איתא דבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כי השבת עצמו הוא בחי' הגאולה ונפתח בו פיהם של בנ"י כי שבת סהדותא איקרי.
ועוד נוסף בזה בשפת אמת (וארא [תרמ"ג]), וז"ל,
וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מה שכ' בהמכות אח"כ ויעתר משה. ויצעק כו'. כי ע"י המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה. וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים הי' כדי לבוא לבחי' התפלה. כמ"ש חז"ל שהי' חביב צעקתם לפניו ית' במרום. לכן חזרו על הים כדי שיצעקו ע"ש במד' השמיעיני את קולך. וכמו כן יש יצ"מ בכל יום והיא הכנה לתפלה. לכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר. וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל שע"י יצ"מ נפתח הפה.
ונראה לבאר הענין על דרך הפשט, שהמושג של תפילה אינו כאשר פוקדת את האדם צרה ומצוקה והוא נאנח על מצבו הקשה, אלא יסוד ענין התפילה הוא האמונה והבטחון בד', שאדם פונה אל ד' וקורא אליו שיצילהו מן הצרה. ובמצרים היו כלל ישראל שרויים במצב של יאוש וחוסר תקוה, ואף שבודאי היה בהם ניצוץ של אמונה כמו דכתיב ויאמן העם, ולא נתייאשו לגמרי מן הגאולה, מ"מ זה היה ניצוץ קטן מאוד, וכמו שמעיד הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.
ואותם העשרה מכות שהיו גילויים אדירים של אמונה זה היה הארת פנים מיוחדת בתוך חשכת הגלות לגאול ולגלות את הכח של תפילה, ומאלו העשרה מכות נפתחו עשרה לשונות ושערים שונים של תפילה.