בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.
אשרי יושבי ביתך כתב:ראה בפרדס יוסף עה"ת (בראשית ח, יא) שכתב בשם היעב"ץ בספרו מגדל עוז (ח"ג בסידור בית יעקב), דשמע שיש מופת גלוי על קדושת השבת ממה שהיונה אינה תולשת מן המחובר בשבת. וא"כ כפי החשבון המבואר, ההוא יומא, שבת קודש היה, וכל אותו היום לא שבה- ורק לעת ערב, במוצאי שב"ק- שבה אליו עם עלה זית בפיה. ולפי"ז א"ש כוונת הפייטן רבנו יהודה הלוי ז"ל בעל הכוזרי, בזמירות יום השבת "יונה מצאה בו מנוח- ביום שבתון", ודו"ק (עי' בפירוש מטה יהודה על הזמירות שם, ובדברי שאול לבעל שו"ת שואל ומשיב, פרשת נח, ד"ה ולא מצאה, ובעיון יעקב על עין יעקב בסוטה לח, ב ד"ה מכירין, ובפירוש 'פרחי שושנים' על הזמירות).
מה שנכון נכון כתב:יונה הכוונה עם ישראל, יונתי בחגוי הסלע, וכד' חז"ל למה נמשלו ליונה.
כ"ה בעוד הרבה משירי ריה"ל (יונה נשאתה על כנפי נשרים. ועוד ועוד) ומשוררים אחרים.
ובליל שבת אמר כל מקדש שביעי ומה ידידות מנוחתך, לפעמים מה יפית. לפעמים זמר אחר השייך לענינו של יום, כגון מעוז צור ישועתי בחנוכה. ובשבת שחרית ברוך ה' יום יום וברוך אל עליון ויום זה מכובד, ולפעמים זמר אחר מענינו של יום כגון יום שבתון לפ' נח.
נוטר הכרמים כתב:דאל"כ מה ענינו של זמר זה לפרשת נח?
עזריאל ברגר כתב:ראו גם viewtopic.php?p=108213#p108213
וכן מ"ש "אריה הכהן" - viewtopic.php?p=584224#p584224בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.
צופה_ומביט כתב:יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה [b]שבליל שבת[/b] מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).
שיף כתב:קשיא רישא לסיפא
לא הבנתי מה קשיא.
ובפסוק כ' שלא מצאה מנוח לכף רגלה כשהביאה העלה.
זה כתוב בשילוח הראשון, לא בשילוח השני שבו הביאה את העלה, ואדרבה, משמע להדיא שבשני כן מצאה מנוח.
ובענין ההפלאה זהו כמובן רק לשיטתו המחודשת
כמובן.
שיף כתב:אכן ולא מצאה מנוח הוא בשילוח הראשון, אמנם גם בשני לא כ' שמצאה מנוח, אלא שאחר שהסתובבה זמן מסוים באה חזרה עם העלה.
אם העלה והענף שאליו היה מחובר היו גלויים במידה שהיונה יכלה לטרוף אותו, מדוע שלא תוכל לעמוד על אותו הענף? אין שום סיבה שהתורה תכתוב להדיא כרוכלא שעכשיו מצאה מנוח, אין לזה סיבה, וגם אין בזה צורך.
וע"פ הזוהר דכ' על לעת ערב דא ערב שבת, זאת אומרת שאז היא כבר חזרה, ששלחה בשישי בבוקר וחזרה לעת ערב קודם השבת, עכ"פ את העלה ודאי תלשה או שמצאה תלוש לפני שבת וא"כ יורד גם הראיה דלעיל, ואולי הכוונה שמצאה מנוח בתיבה בשבת אחר שחזרה.
אני הבנתי שערב שבת וליל שבת חד הם, שהרי הזוהר קאי על לשון הכתוב "לעת ערב" והפסוק לא מדבר בלשוננו שליום ששי החל מהבוקר קוראים "ערב שבת". במקרא ערב הוא ההיפך של בוקר. ממילא הזוהר רק הסביר שמדובר בליל שבת ולא בלילה אחר.
לא ברירא לי מאי פשיטא לך שאת העלה ודאי תלשה לפני הערב. בפשטות מיד כשמצאה ותלשה - מיד חזרה. למה לה להתעכב עוד? ואם חזרה בלילה מאן יימר שתלשה ביום?
בכל אופן נראה שעדיין לא מצאנו מקור לשירו של ריה"ל ממישהו שהיה לפניו, אלא רק הסברים מפי האחרונים על משמעות כונתו, ועל שהוא המקור הראשון לזה שהיה בשבת [אם באמת זהו כונתו, ולא כפי שכתבו שהשתמש רק במליצה על עם ישראל ולא התכון כלל לרמז את מה שהאחרונים הבינו בדבריו]
שיף כתב:וע"פ הזוהר דכ' על לעת ערב דא ערב שבת, זאת אומרת שאז היא כבר חזרה, ששלחה בשישי בבוקר וחזרה לעת ערב קודם השבת, עכ"פ את העלה ודאי תלשה או שמצאה תלוש לפני שבת וא"כ יורד גם הראיה דלעיל, ואולי הכוונה שמצאה מנוח בתיבה בשבת אחר שחזרה.
צופה_ומביט כתב:אני הבנתי שערב שבת וליל שבת חד הם, שהרי הזוהר קאי על לשון הכתוב "לעת ערב" והפסוק לא מדבר בלשוננו שליום ששי החל מהבוקר קוראים "ערב שבת". במקרא ערב הוא ההיפך של בוקר. ממילא הזוהר רק הסביר שמדובר בליל שבת ולא בלילה אחר.
בחפשי כותב כתב:ראה ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות ז"ל (פרשת נח, ח ח) שנח שלח את היונה ביום 'שבעה עשר בתמוז'. ובשו"ע (או"ח סימן תכח, סעיף א) נפסק: דשבעה עשר בתמוז אינו חל אלא בימי אגה"ז, ולא בימי בד"ו.
צופה_ומביט כתב:בחפשי כותב כתב:ראה ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות ז"ל (פרשת נח, ח ח) שנח שלח את היונה ביום 'שבעה עשר בתמוז'. ובשו"ע (או"ח סימן תכח, סעיף א) נפסק: דשבעה עשר בתמוז אינו חל אלא בימי אגה"ז, ולא בימי בד"ו.
רק כשהקביעות היא על פי הלוח [שכך נסדר], ולא בקידוש על פי ראיה.
צופה_ומביט כתב:כמדומה שהלשון בחז"ל ובמפרשים שבשנת המבול לא שימשו המזלות, אבל המאורות - לשיטה אחת [מתוך 2] בחז"ל צוהר תעשה לתיבה היינו חלון שמשם תיכנס האורה. והרי שלפחות השמש כן שימשה [רק יתכן שלא היתה התחלפות יום ולילה אלא יום תמידי, (ולכן נאמר אחרי המבול "ויום ולילה לא ישבותו" כפי ששבתה התחלפותם בימי המבול). יש כמה חשבונות שתלויים בזה ואכמ"ל].
ואם נאמר שהיתה התחלפות יום ולילה במבול ואורם של השמש והירח הגיע לארץ, לא צריך יותר מזה כדי לקדש חודשים. [וראו דרך החלון כנ"ל. ונמצא שעכ"פ לשיטה זו אין הכרח].
גם אם בימי המבול קידשו לפי חשבון - מי אמר שכבר אז התחשבו בהכרחים של מתיא וירקיא שמחמתם לא אד"ו ראש, או חשבונות של פסח בזמנו וכיו"ב? עשו חשבון, אולי ממוצע ימים לחודש, וקידשו על פיו. יש שיטה גם בתנאים [נדמה לי רבי מאיר / אחרים] שהחודשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר תמיד. אולי כך נהג נח כשלא [אם לא] יכול לקדש על פי ראיה. [התחלפות יום ולילה (כדי לדעת מתי עוברים כו"כ ימים) יכלו לדעת בתיבה על ידי אור המרגלית שבוהק יותר בלילה, כדאיתא במדרש, או ע"י טבע החיות שיש שאוכלות ומבקשות את מזונן ביום ויש בלילה].
יש גם להוסיף לדיון הנ"ל את השיטה [ספורנו, אבל נדמה לי שאינו היחיד] שעד המבול היה אורך היום והלילה שוה תמיד ולא היו עונות מתחלפות בשנה, אלא אביב תמידי. [ויל"ע מתי בדיוק השתנה ד"ז, בתחילת המבול, באמצע, בסוף?]
צופה_ומביט כתב:יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה שבליל שבת מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).
עזריאל ברגר כתב:ראו גם viewtopic.php?p=108213#p108213
וכן מ"ש "אריה הכהן" - viewtopic.php?p=584224#p584224בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'.
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה...
ויהי ביום השביעי וגו', רבי יוסי אומר יום השבת היתה מלחמתה של יריחו...
אפרים מעוז ראשי, אם יאמר לך אדם למה חילל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה, שנאמר ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו (יהושע ו ב), וכתיב וסבותם את העיר וגו', כה תעשה ששת ימים ושבעה כהנים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות (שם שם /יהושע ו'/ ג ד), ומנין שהיתה שבת, שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת, ועוד דבר אחר עשה יהושע מדעתו, מה שלא נאמר בו, כיון שנכבשה יריחו שבת היה, אמר השבת כולה קודש, וכל מה שכבשנו בשבת יהא קודש לה', שנאמר וכל כסף וזהב [וכלי] נחושת וברזל קודש הוא לה' וגו'... אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וכך עשית הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
ד"א אפרים מעוז ראשי, מדבר בנשיא אפרים, שהקריב קרבנו לחנוכת המזבח ביום השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', מנין שיום השבת היה, לפי שכבר אמרנו אותו יום שהתחילו הנשיאים יום ראשון היה, מכאן את למד שיום ז' להקרבה שבת היה, שלא תאמר היאך חלל את השבת, והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש ברוך הוא, לא על פיו עשה, שאני אמרתי למשה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריב את קרבנו לחנוכת המזבח, בלא הפסק יקריבו זה אחר זה, הוי אפרים מעוז ראשי, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו'.
ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו'. שלשה דברים יש בקרבן הנשיאים מה שאין כן בקרבן יחיד... היחיד אין קרבנו דוחה שבת, וקרבן נשיא אפרים דחה השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואותו יום שבת היה, שיום ראשון שהקריבו הנשיאים היה יום אחד בשבת, ובזכות שהיה יוסף משמר את השבת עד שלא ניתנה, דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ"ג ט"ז), ואין דרך מלכים [להכן] מיום לחבירו, אלא זה בשביל השבת, דכתיב והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז ה'), אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך שאני עושה לבן בנך מקריב ביום השבת, דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואתן ביד בן בנך יהושע [את] יריחו בשבת:
אפרים מעוז ראשי, כל מה שעשה יהושע, שהוא משבט אפרים, בשבילי עשה, שנא' וביום השביעי תסבו וגו'. תני שבת היתה, ואין שבעה בלא שבת, שלא תאמר יהושע צדיק היה והוא מחלל את השבת, אמ' הקדוש ברוך הוא אפרים מעוז ראשי, אני הוא שאמרתי לו והתרתי לו.
ורק שבסד"ע אמר סתם שכיבוש יריחו היה בשבת מבלי כל ראיה. ונראה שהיה הדבר מקובל אצלם... והמקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, ועל יסוד שסתם ששת ימים הוא ששת ימי המעשה, וסתם יום השביעי הוא שבת...
בחפשי כותב כתב:צופה_ומביט כתב:יש להעיר שבתיקוני זוהר (תיקון כא דף נד, ב) איתא 'ותבוא אליו היונה לעת ערב, דא ערב שבת' (וכך ממש איתא בזוהר חיי שרה קפא, ב ושם במדרש הנעלם קכז, ב לגבי אליעזר), והיינו ש'יונה מצאה בו מנוח' הכוונה שבליל שבת מצאה היונה מנוח לכף רגלה על עץ הזית שממנו הביאה את העלה, וא"כ נח שלח אותה ביום ששי, והיא תלשה מן העץ דוקא בליל שבת (ואולי כי שבת הוא "יום מנוח" כמו שביאר הדברי שאול שצוין באחד הקישורים).
מה שהעתיק והבין מע"כ את דברי התיקוני זוהר "דא ערב שבת" היינו בליל שבת. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובזוה"ק פרשת פנחס (דף רמב ע"ב) ביאר 'ותבא אליו היונה לעת ערב' בזמן תפילת מנחה. זאת אומרת שהיונה באה ביום ששי.
חזור אל “עיון תפילה וחקר פיוט”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 8 אורחים