Re: תפילה ופשרה
פורסם: ב' פברואר 10, 2020 9:08 am
כתבתי בעבר הרבה. באותו אשכול שציין אליו הרב מגדל, ואני מתעצל לעבור שוב על הכל.
אנסה מכל מקום לחדד את שכתבתי בעבר.
על פי הקבלה, לכל דבר יש שורש אלוקי. בפרט לנשמה שהיא בעצם חלק אלוק.
משמעותן העמוקה של הדברים היא שכשהאדם מתפלל, ויותר מכך שכהוא הופך למצב 'מתפלל', הרי שפנימיותה של הפעולה עצמה גורמת את הפעולה האלוקית שנעשית ממנה.
אין מדובר בפעולת תפילה, שמושכת אחריה אורות אלוקיים שקשורים אליה בקביעה אלוקית שרירותית שאם אדם יתפלל ויאמר כך וכך, הרי שבעולם העליון יקרה כך וכך. אלא שהפעולות המתרחשות בעולם העליון הם אותן פעולות שעושה האדם, אלא שהם פנימיות להן.
וכמבואר בקונטרס אחרון לספר התניא: כשאדם מתפלל, הוא בעצם יוצר מצב של דבקות ותלות בו יתברך. הוא גם יוצר מצב של רגשות כלפי הקב"ה. המצב הזה בעצם מתקן את הניצוצות הקדושים שבנשמתו, שהיו שרויים בהסתר בתוך הטבע (כיון שהאישיות שלו היתה נפרדת מהקב"ה, וממילא גם שורשה הפנימי של אישיותו - בסוד גלות השכינה), וכעת יצאו משביין (כיון שכעת אישיותו של האדם מכירה בכך שאין עוד מלבדו, והא עושה הכל, ורק ממנו יש לבקש, ורק אליו יש לערוג).
הניצוצות הללו הן עצמן האלוקות, כי הן עצמן אצילות (בשורשם, שהוא חיותן הפנימית), וממילא הן פועלות את פעולתן בעולם האצילות, שהיא בעצם פעולתו של המתפלל. וכיון שיצאו הניצוצות מהסתרן בטבע (מיין נוקבין), נשפע השפע (מיין דכרין).
אלא שאין זו פעולתו של המתפלל אלא פעולתו של הקב"ה, כי כשאנו באים לבחון את פעולות האדם בשורשן שבאצילות, לא נוכל להתייחס לאדם כנברא. כי במקום הזה כבר אין נבראים. ואכן הנבראים קשורים בקשר בל ינתק למקום גבוה יותר, ששם הם אינם נבראים (וזהו אכן פרדוקס מסוים, הקשור לפרדוקס הבסיסי שבחסידות - וכן בנפש החיים להגר"ח מואלוז'ין - בנוגע ליחס שבין האלוקות והנבראים).
אולי יש שיראו בדבריי מינות. אך הדברים מיוסדים על עקרונות תורת החסידות, ומי שילמד אותה בהעמקה, יבין לאשורו שאין בכך שום סתירה לעיקרי האמונה.
ונמצא שאין סתירה בין התירוץ הפילוסופי למהלך הקבלי. רק ניתן להבין היטב שהשפע הנשפע הינו כפי בקשת המתפלל, כיון שכך קובעים החוקים העליונים.
אנסה מכל מקום לחדד את שכתבתי בעבר.
על פי הקבלה, לכל דבר יש שורש אלוקי. בפרט לנשמה שהיא בעצם חלק אלוק.
משמעותן העמוקה של הדברים היא שכשהאדם מתפלל, ויותר מכך שכהוא הופך למצב 'מתפלל', הרי שפנימיותה של הפעולה עצמה גורמת את הפעולה האלוקית שנעשית ממנה.
אין מדובר בפעולת תפילה, שמושכת אחריה אורות אלוקיים שקשורים אליה בקביעה אלוקית שרירותית שאם אדם יתפלל ויאמר כך וכך, הרי שבעולם העליון יקרה כך וכך. אלא שהפעולות המתרחשות בעולם העליון הם אותן פעולות שעושה האדם, אלא שהם פנימיות להן.
וכמבואר בקונטרס אחרון לספר התניא: כשאדם מתפלל, הוא בעצם יוצר מצב של דבקות ותלות בו יתברך. הוא גם יוצר מצב של רגשות כלפי הקב"ה. המצב הזה בעצם מתקן את הניצוצות הקדושים שבנשמתו, שהיו שרויים בהסתר בתוך הטבע (כיון שהאישיות שלו היתה נפרדת מהקב"ה, וממילא גם שורשה הפנימי של אישיותו - בסוד גלות השכינה), וכעת יצאו משביין (כיון שכעת אישיותו של האדם מכירה בכך שאין עוד מלבדו, והא עושה הכל, ורק ממנו יש לבקש, ורק אליו יש לערוג).
הניצוצות הללו הן עצמן האלוקות, כי הן עצמן אצילות (בשורשם, שהוא חיותן הפנימית), וממילא הן פועלות את פעולתן בעולם האצילות, שהיא בעצם פעולתו של המתפלל. וכיון שיצאו הניצוצות מהסתרן בטבע (מיין נוקבין), נשפע השפע (מיין דכרין).
אלא שאין זו פעולתו של המתפלל אלא פעולתו של הקב"ה, כי כשאנו באים לבחון את פעולות האדם בשורשן שבאצילות, לא נוכל להתייחס לאדם כנברא. כי במקום הזה כבר אין נבראים. ואכן הנבראים קשורים בקשר בל ינתק למקום גבוה יותר, ששם הם אינם נבראים (וזהו אכן פרדוקס מסוים, הקשור לפרדוקס הבסיסי שבחסידות - וכן בנפש החיים להגר"ח מואלוז'ין - בנוגע ליחס שבין האלוקות והנבראים).
אולי יש שיראו בדבריי מינות. אך הדברים מיוסדים על עקרונות תורת החסידות, ומי שילמד אותה בהעמקה, יבין לאשורו שאין בכך שום סתירה לעיקרי האמונה.
ונמצא שאין סתירה בין התירוץ הפילוסופי למהלך הקבלי. רק ניתן להבין היטב שהשפע הנשפע הינו כפי בקשת המתפלל, כיון שכך קובעים החוקים העליונים.