פורום אוצר החכמה

בס"ד
תמיד הבנתי ש"לכה דודי" של קבלת שבת, הוא פני' להי"ת וית' "דוד" של שה"ש - "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים", עד שנזדמן לי ביאור שאדם אומר לחברו בא נא עמי נצא לקראת שבת הכלה.
ובין החברים התעורר ויכוח גדול, ויש האומרים שהוא מיוסד על קבלה של יחוד קוב"ה ושכינתיה.
חיפשתי באשכולות של לכה דודי ולא מצאתי דנים בזה.
אודה לעמיתי ואלופי הת"ח מקורות בנידון.
יישר כח.

בסו"ס שערי ציון ב של הר"צ בוארון יש ביאור ע"פ הקבלה לשיר [ולמילה זו].
וכן בדברי שלום לר"א עפגין סימן רסב.

וכן בסוף ספר ערגת הבשם על שה"ש מקדוש אחד מחכמי בראד.

מדאתא לידן, זה כמה שנים הוקשה לי על הסטיה החדה (לכאורה) שבנושאי הפיוט, שהרי הינו מיוסד על קבלת שבת, אולם מלבד שני הבתים הראשונים והבית האחרון העוסקים בזה, הרי שיתר ששת הבתים שביניהם עוסקים בכלל בעניני הגאולה ובנין ירושלים וביהמ"ק. האם יש הסבר לכך (ע"פ הפשט)?

אמנם אמרו בר"ה (לא, א) שלעתיד לבוא קרי יום שכולו שבת, אבל לפי מה שפרש"י שם אין לזה שום שייכות עם ביהמ"ק ובנין ירושלים.

ויה"ר ובמהרה והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך וכו' או"א כי"ר...

כאן כתב לפי שבזכות שמירת שבת תבוא הגאולה, כמ"ש חז"ל. וע"ש עוד טעם.

תודה רבה.

מה שייך לומר טעמים על פי פשט על פיוט שחזותו מוכחת עליו שמיוסד על אדני הקבלה. ועל פי קבלה מקדש מלך עיר מלוכה הוא בחי' המלכות כמו שבת המלכה.

לכאורה זו הסיבה למנהג הקדום שבשבתות הספירה ובין המצרים מנגנים שם ניגון עצב, כיון שעיקר ה"לכה דודי" הוא מיוסד על ציפיה לגאולה.

משולש כתב:לכאורה זו הסיבה למנהג הקדום שבשבתות הספירה ובין המצרים מנגנים שם ניגון עצב, כיון שעיקר ה"לכה דודי" הוא מיוסד על ציפיה לגאולה.

מה גילו של המנהג "הקדום" לשיר לכה דודי?

גילו של לכה דודי כגילו של ר"ש אלקבץ.
יש כאלו שהמושג "קדום" אצלם הכוונה משהו שלפני יותר משלושים שנה.

קבלתי מחבר.

ראה סידור ישועות ישראל - ובפשטות הכוונה לכנסת ישראל כמו בשהש"ר לכה דודי נצא השדה.
וכבר היה על זה אשכול בעבר. ושם עד כמה שזכור לי הובא מה שכתב בזה המהרש"א, בכל אופן בזוהר הק' מבואר שבשבת יש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא ועל זה ייסד ר"ש אלקבץ ז"ל לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה.

על לכה דודי בכלל: viewtopic.php?f=7&t=6272#p54758

בס"ד
במחילה מכבוד הת"ח שכאן. כל המקומות שראיתי (וחיפשתי) על הלכה דודי שהוא על דרך הקבלה הוא מהדורות לאחר שהתחבר הפייט, כי מאותו הדור משיע שזה קשור לחכמים ותלמידיהם שקוראים זה לזה, לקבל את השבת. בפרט שהפיוט הקדום יש בתים אחרים.

נשמע זר מאד לומר שה' יוצא לקראת השבת ומקבל אותה וקרוב להגשמה.

משולש כתב:גילו של לכה דודי כגילו של ר"ש אלקבץ.
יש כאלו שהמושג "קדום" אצלם הכוונה משהו שלפני יותר משלושים שנה.

אימתי החל המנהג לשורר "לכה דודי" בגלילות הריינוס? ומה המקור הספרותי הראשון למנהג הקדום שבשבתות הספירה ובין המצרים מנגנים שם ניגון עצב?

מלח הארץ כתב:נשמע זר מאד לומר שה' יוצא לקראת השבת ומקבל אותה וקרוב להגשמה.

הכוונה שקודשא בריך הוא הלוא הוא החתן כביכול יוצא לקראת הכלה, שהיא שכינתיה, וראה בהמשך, וכאשר נוצר הזיווג והייחוד אז פני שבת נוכל לקבל. שזהו בעצם עניין השבת שיש ייחוד אצלו כביכול. - זהו עניינו של שבת בראשית וזהו עניינו של עולם שכולם שבת לעתיד לבוא.
--
אבקש לציין, שלכה הכוונה בא וזהו גם הפירוש בשיהש"ר לכה דודי נצא השדה, בא דודי ונצא השדה.
---
ובעניין מה שכתבתי לפרש את לכה דודי.
הנה טרם עיינתי בקובץ שהעלה הרב משנ"נ אך לכאו' פשוט הדבר שהכוונה כמו שכתבתי שלכה דודי כוונתה, בא (לכה) קודשא בריך הוא, כלומר, כביכול החתן, להתייחד עם הכלה, כלומר, כביכול, לשכינתיה – וכאשר יהיה הזיווג והייחוד, נוכל לקבל פני שבת.
מהראוי לציין, שראיתי בסידור אחד, שמביא את הזוהר הקדוש בפרשת בראשית ובפרשת תרומה לאומרה בליל שבת, ושם מבואר שבשבת קודש ישנו יחוד וזיווג כביכול – ובבואו לפרש את כוונת הלכה דודי לא שת לבו לדברי הזוהר המובא שם.
---

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה - פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה
בין שני חלקי משפט אלה אפשר להציב יחס של סיבה ומסובב: הווה אומר, אם הדוד הולך אל הכלה שניהם יחד מהווים את פני השבת (פן הדוד ופן הכלה יחד יוצרים את השבת) ואזי אנו מקבלים את השבת. במלים אחרות: אם הדוד הולך אל הכלה אנו (קהל המאמינים המיוצג כאן בגוף ראשון רבים) מקבלים את פני השבת, כי השבת היא יחוד (=אחדות השנים), היא שיתוף שבין הדוד ובין הכלה. ואכן להתפתחות זו מוביל הבית הבא:

כאן http://www.piyut.org.il/articles/348.html
וראה גם כן http://www.ypt.co.il/show.asp?id=65220

בשיעור הקודם עסקנו בפסקה הראשונה המדברת על הסוד של ד' אחד ושמו אחד. ראינו כי האחדות שיוצרת השבת מביאה גם לאחדות בעליונים, ועל כן הקב"ה, כביכול, ממתין בצפיה להשראת האחדות בעולמות תחתונים על ידי כוחה של השבת, כדי שתשרה גם בעולמות עליונים.
בפסקה השניה מתייחס הזהר הקדוש להיבט נוסף וכך הוא אומר:
כשהשבת מתייחדת בסוד האחד (כפי שראינו בשיעור הקודם), היא זוכה בזמן התפילה של כניסת השבת שישרה עליה סוד האחד, שהוא סודו של כסא הכבוד, ואזי ניתקן שישרה על השבת המלך הקדוש העליון. בזמן זה, שנכנסת השבת, היא פורשת מן הסטרא אחרא, ומכל הדינים שסבבו אותה, והיא מתייחדת בייחוד האור הקדוש, ומתקשטת בכמה קישוטין לגבי המלך הקדוש.
כבר בהתבוננות ראשונה ניתן להתרשם שעולם הדימויים של פיסקה זו הוא עולם דימויים של חתן וכלה. ההתייחדות עם המלך הקדוש, שבביאתו מתקשטת השבת ולמענו היא פורשת מכל האחרים - הסטרא אחרא,[2] יוצרת דימוי של ליל כלולות, זהו הזמן שבו הכלה נכנסת לחופתה, וזהו רגע התפילה של כניסת השבת בו הכלה מוזמנת אל החופה: בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא.

בס"ד

לומד_בישיבה כתב:כאן http://www.piyut.org.il/articles/348.html
וראה גם כן http://www.ypt.co.il/show.asp?id=65220

ידידי, אם הנך לומד בישיבה, תמוה להביא כזה מקור קלוקל וטמא, על פיוט שעם ישראל קידש אותו בקדושת השבת.(כמובן שזו איזה מפגרת ללא שום מקור).
והמוקור הנוסף שהבאת הוא אמנם רעיונות מעניינים, אבל לא פירוש קדום ולא מוכרח בהיקש של האומר. בפרט שהשיר שימו לב את הנשמה שחיברו ר"ש אבן גבירול ודאי לא מיוסד עפ"י קבלה.

אלכסנדרוס כתב:

משולש כתב:גילו של לכה דודי כגילו של ר"ש אלקבץ.
יש כאלו שהמושג "קדום" אצלם הכוונה משהו שלפני יותר משלושים שנה.

אימתי החל המנהג לשורר "לכה דודי" בגלילות הריינוס? ומה המקור הספרותי הראשון למנהג הקדום שבשבתות הספירה ובין המצרים מנגנים שם ניגון עצב?

אני מכיר בעיקר את מנהג פרנקפורט. שם היה נהוג לפני 400 שנה לפחות לומר כל סדר קבלת שבת בשירה ובזמרה, כמבואר בספר "יוסף אומץ" (חי בין השנים ש"ל שצ"ז),
"סדר קבלת שבת שנהוגין בו פה מחדשים מקרוב באו הוא מנהג יפה וטוב, ומי שיאריך לו הזמן לקבלו בקהל בנעימות שיר הלא יוכל להקדים עצמו זמן קטן ללכת לבית הכנסת ולומר המזמורים והשיר בבית הכנסת ביחיד".
אמנם עד זמן הרש"ר הירש לא נהגו להפסיק בקבלת שבת בין מנחה לערבית, אלא אלו שהיו מעוניינים לומר קבלת שבת באו לבית הכנסת לפני מנחה, התפללו לעצמם מנחה וקבלת שבת, וכשסיימו קבלת שבת, אז התחיל המניין המרכזי של מנחה שלאחריה מיד ערבית.
על כל פנים לפני מאתיים שנה לפחות כבר היה מקובל בפרנקפורט שלכה דודי נאמר בניגון עצב בשבתות הספירה ובין המצרים. (דברי קהלת).

משולש כתב:אני מכיר בעיקר את מנהג פרנקפורט. שם היה נהוג לפני 400 שנה לפחות לומר כל סדר קבלת שבת בשירה ובזמרה, כמבואר בספר "יוסף אומץ" (חי בין השנים ש"ל שצ"ז),
"סדר קבלת שבת שנהוגין בו פה מחדשים מקרוב באו הוא מנהג יפה וטוב, ומי שיאריך לו הזמן לקבלו בקהל בנעימות שיר הלא יוכל להקדים עצמו זמן קטן ללכת לבית הכנסת ולומר המזמורים והשיר בבית הכנסת ביחיד".

לא הצלחתי לרדת לעומק כוונת בעל יוסף אומץ. את המזמורים אמרו בקהל או ביחיד? מכל מקום, לא נזכר כאן "לכה דודי" אלא סדר קבלת שבת, שהוא שבעת המזמורים.

משולש כתב:אמנם עד זמן הרש"ר הירש לא נהגו להפסיק בקבלת שבת בין מנחה לערבית, אלא אלו שהיו מעוניינים לומר קבלת שבת באו לבית הכנסת לפני מנחה, התפללו לעצמם מנחה וקבלת שבת, וכשסיימו קבלת שבת, אז התחיל המניין המרכזי של מנחה שלאחריה מיד ערבית.
על כל פנים לפני מאתיים שנה לפחות כבר היה מקובל בפרנקפורט שלכה דודי נאמר בניגון עצב בשבתות הספירה ובין המצרים. (דברי קהלת).

על פי הידוע לי, בקושי עברו 125 שנה מפטירת הרש"ר הירש, כך שדבריך סותרים את עצמם.
מכל מקום, למנהג שנהג בין חמישים למאה וחמישים שנה מגוחך לקרוא המנהג הקדום.

אלכסנדרוס כתב:

משולש כתב:אני מכיר בעיקר את מנהג פרנקפורט. שם היה נהוג לפני 400 שנה לפחות לומר כל סדר קבלת שבת בשירה ובזמרה, כמבואר בספר "יוסף אומץ" (חי בין השנים ש"ל שצ"ז),
"סדר קבלת שבת שנהוגין בו פה מחדשים מקרוב באו הוא מנהג יפה וטוב, ומי שיאריך לו הזמן לקבלו בקהל בנעימות שיר הלא יוכל להקדים עצמו זמן קטן ללכת לבית הכנסת ולומר המזמורים והשיר בבית הכנסת ביחיד".

לא הצלחתי לרדת לעומק כוונת בעל יוסף אומץ. את המזמורים אמרו בקהל או ביחיד? מכל מקום, לא נזכר כאן "לכה דודי" אלא סדר קבלת שבת, שהוא שבעת המזמורים.

משולש כתב:אמנם עד זמן הרש"ר הירש לא נהגו להפסיק בקבלת שבת בין מנחה לערבית, אלא אלו שהיו מעוניינים לומר קבלת שבת באו לבית הכנסת לפני מנחה, התפללו לעצמם מנחה וקבלת שבת, וכשסיימו קבלת שבת, אז התחיל המניין המרכזי של מנחה שלאחריה מיד ערבית.
על כל פנים לפני מאתיים שנה לפחות כבר היה מקובל בפרנקפורט שלכה דודי נאמר בניגון עצב בשבתות הספירה ובין המצרים. (דברי קהלת).

על פי הידוע לי, בקושי עברו 125 שנה מפטירת הרש"ר הירש, כך שדבריך סותרים את עצמם.
מכל מקום, למנהג שנהג בין חמישים למאה וחמישים שנה מגוחך לקרוא המנהג הקדום.

אפרט יותר, אולי תבין:
א. ביוסף אומץ כתוב שהתחדש מקרוב מנהג שאומרים קבלת שבת בציבור, (ברור שאין הכוונה לכלל הציבור, אלא לקבוצה שעשו כך לעצמם). והוא מציע לכל יר"ש להצטרף לזה ואפי' מי שזה מידי ארוך לו להתפלל יחד עם הציבור, יוכל לכל הפחות לומר את זה ביחידות.
ב. "המזמורים והשיר". = השיר הכוונה ל'לכה דודי'.
ג. כמש"כ, המנהג לומר קבלת שבת בציבור הוא בן 400, כאשר אני מצאתי כרגע מקור לפני יותר ממאתיים שנה, שאלו שמהדרים לומר קבלת שבת, שרים בניגון עצב.
ד. הסיבה שקראתי לזה מנהג קדום, כיון שהיה נהוג גם במזרח אירופה, ובדור שלנו הוא בטל. וקראתי לו "מנהג קדום" בניגוד למנהג החדש הנוהג בינינו.
ה. (לשאלת "מה שנכון") לכה דודי נאמר לפני השבת, כך שלא רק שאין בעיה לשיר אז ניגון עצב, אלא להיפך יש בעיה אז לשיר ניגוני שמחה.

תודה על ההסבר המפורט.

משולש כתב:ה. (לשאלת "מה שנכון") לכה דודי נאמר לפני השבת, כך שלא רק שאין בעיה לשיר אז ניגון עצב, אלא להיפך יש בעיה אז לשיר ניגוני שמחה.

"קבלת שבת" נאמר אולי לפני שקיעת החמה, אבל עם אמירתו מתקבלת השבת, ואם כן גיטה וידה באין כאחד (יתירה מזו, כשם שמותר ללבוש בגדי שבת קודם השבת משום מניעת אבילות בפרהסיה בשבת, כך מותר גם לקבל את השבת בזמרה מפני מניעת אבילות בפרהסיה כלפי השבת).
למעשה, אם הפיוט אכן נועד ליציאה לקראת השבת וקבלתה - עדיף לכאורה שלא לצאת לקראתה כלל מאשר לקבל את השבת מתוך בכי תמרורים.

היכן מצינו שאסור לשיר בפה בתשעת הימים לצורך מצוה.
אפילו בכלי שיר יש מתירין בסעודת מצוה כמילה, אולם גם לא"ר תקנא,כו שכתב שלא מביאין מנגנים אז, אין כאן מקור לאסור שירה בפה.
וראה במקור חיים לחו"י בקצור ההלכות תקנא,א כתב להדיא דבסעודת מצוה שרי בזמרא דמנא ודפומא. וכ"כ עוד אחרונים כמובא ביחו"ד ו,לד.

עד שאתם תמהים על מנהג בני אשכנז לנגן ניגון עצוב בקבלת שבת, ראו מ"ש הרוקח על מנהגי מנחת שבת ערב ת"ב (כמדומה שלפחות חלק מהדברים מועתק מהחיבור האשכנזי הקדום 'מעשה הגאונים')

בסעודה שלישית יש שאוכלין בשר ושותין יין כמו הלכה שאין אבילות בשבת ואין אומרין צדקתך צדק. ומנהג אבותי יושבין על גבי כסאות נמוכים בשבת ולא על גבי קרקע. ואוכלין על שולחן קטן ביצים ושותין מים ואין מברכין נחמנו (סי' שי).

ר' משה בר' יקותיאל נוהג בשפירא ומקובל מאבא כי בסעודה המפסיק אין מברך בזימון ואין אומר נחמנו ולא רצה והחליצנו כי אם מיסב על השלחן ... וזה המנהג ראיתי בשפירא בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה או ערב ט' באב להיות בתוכה. בסעודה המפסקת אינם אוכלין בשר כל עיקר, כי אם ביצים ופירות ויושבין על השלחן מפני כבוד השבת. אבל בשאר ימות החול אפילו ביצים אינן אוכלים הפרושים כי אם לחם צר ומים לחץ ויושבין כאבל בין תנור לכירים. ונוהגים לומר צדקתך במנחה והיה פליאה בעיני אבל אין להרהר אחריהם כי כולו מחמדים (סי' שיא).

כמעט כל הדברים שהוזכרו הם בשוא"ת: לא לאכול בשר, לא לזמן, לא לומר רצה וכו'.
צדקתך אינו אסור מטעם אבלות והראיה מכל שבת.
וגם כסאות קטנים כנראה היו שמושיים לפעמים לישיבה, ולכל היותר נהגו בשבת קצת כחול.
אך לקונן כאבל בקול נהי הוי אבילות בקום עשה. [ולמה לא יאמרו הפיוט בלי נגון בכלל].

מבקש לדעת כתב:בס"ד

לומד_בישיבה כתב:כאן http://www.piyut.org.il/articles/348.html
וראה גם כן http://www.ypt.co.il/show.asp?id=65220

ידידי, אם הנך לומד בישיבה, תמוה להביא כזה מקור קלוקל וטמא, על פיוט שעם ישראל קידש אותו בקדושת השבת.(כמובן שזו איזה מפגרת ללא שום מקור).
והמוקור הנוסף שהבאת הוא אמנם רעיונות מעניינים, אבל לא פירוש קדום ולא מוכרח בהיקש של האומר. בפרט שהשיר שימו לב את הנשמה שחיברו ר"ש אבן גבירול ודאי לא מיוסד עפ"י קבלה.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 13&hilite=
הרעיון נמצא באין ספור ספרים ואכן טעיתי שהבאתי משם ולא חיפשתי באוצר או בה.ב.
וראה למשל בקישור המצורף בזה עתה מה.ב.

ספר יוסף אומץ אות רא:
"וינגן הזמירות יותר כדי להמשיך עד הלילה... ואפילו בין המצרים וכל שכן בימי העומר נראה לי דיש לומר הזמירות בקול נמוך קצת, או בניגון שאינו משמח כניגון הזולות וכיוצא".

ואצלכם לא נוהגים לומר איכה אשא לבדי בניגון איכה, וכן כל ההפטרה של חזון?
וראה במהרי"ל ועוד הרבה ספרי מנהגים כמה וכמה ניגוני עצב שעושים בתפילות שבת חזון, (וגם קצת בשבתות המצרים והספירה). כך שה"בעיה" האחרונה זה הניגון של לכה דודי.
קבלת השבת היא הכי מוקדם באמירת "בואי בשלום", וי"א במזמור שיר ליום השבת, וי"א בברכו. אבל לכו"ע לא מקבלים שבת "עם אמירתה". ולכן גם לו היה בעיה לשיר ניגון עצב בשבת, (ואין בעיה כזו כנ"ל) בכל זאת לכה דודי לא נאמר בשבת בכלל.
והוא אשר אמרתי מהתחלה: לכה דודי רובו מיוסד על הגלות והציפיה לגאולה, (שתבוא בזכות השבת, כמאמרם: אלמלא שמרו שתי שבתות מיד נגאלים) ורק מיעוטו על קבלת שבת.

ומה שהביא הרב מה שנכון שמותר לשיר לצורך מצוה, הנה החו"י בעצמו (בהגהות על מנהגי וורמיישא אות קך) מעיר במפורש: "שבת חזון... ומתתברך צורנו עד ביראה מנגן קצת בניגון הקינות - ומשם יש ללמוד ק"ו, דאם דוחים ניגונים הקבועים וידועים בכל אשכנז לציבור, כגון ברוך שאמר והכל יודוך, כ"ש שמחים בצאתם וקדיש אחרון, רק שבעו"ה נתקלקלו הדורות ואין ההמון מקשיבים לזקני הדור ויודעים".

דהיינו, לדעתו של החוו"י, אם שרים ניגוני שמחה בשבת חזון, זה נקרא "קלקול" ועל פי זקני הדור יש לשיר אז ניגוני קינות...

והוא אשר אמרתי מהתחלה: לכה דודי רובו מיוסד על הגלות והציפיה לגאולה, (שתבוא בזכות השבת, כמאמרם: אלמלא שמרו שתי שבתות מיד נגאלים) ורק מיעוטו על קבלת שבת.

מניין לך שלכה דודי אינו מיוסד על קבלת שבת?.
מה שאין זה נחשב לקבלת שבת הוא משום שהעניין של הייחוד לכה דודי לקראת כלה וכו' נעשה בטרם קבלת השבת כך הוא דעתו של האלקבץ ואאל"ט חולק בזה על האר"י הק'.

ובעניין אם מותר לנהוג אבלות בשבת לכאו' יש לעיין ממה שמבואר בטור שנוהגים קצת אבילות בשבת אחר הצהרים בשעת פטירתו של משרע"ה וכו'. וז"ל הטור או"ח רצ"ב

ונוהגין בכל המקומות לומר ג' פסוקים של צדקתך וכתב רב שלום הטעם שתקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטילין - מזה הטעם נמי הנהיג ר"ת שלא לקבוע אז סעודה

בס"ד

לומד_בישיבה כתב:הרעיון נמצא באין ספור ספרים ואכן טעיתי שהבאתי משם ולא חיפשתי באוצר או בה.ב.
וראה למשל בקישור המצורף בזה עתה מה.ב.

ראשית אשרי האיש המודה בשגגה! אשריך!
לא הצלחתי למצוא את הספר דברי יוסף.
ואני שואל שוב, האם זהו מקור קדום, או איזה פירוש מהדורות האחרונים . השאלה היא מה כוונת המשורר.
יישר כח.

הטעות שלי הייתה שלא בדקתי שם לעומק מיהו זה שכותבו.
והיות ומזמן כאשר עסקתי בזה הגעתי למסקנא שזוהי הכוונה לכה דודי לקראת כלה על יחוד קוב"ה ושכינתא וכשהסתכלתי שם מלמעלה וראיתי שהם כותבים בנוסח הזה ועל זה הדרך, בחפזי לא התעמקתי לבדוק שם את כל האריכות ומיהו הכותב.
--
הספר נמצא כאן. http://hebrewbooks.org/31041
כמו כן תוכל לעשות חיפוש קצר כלה שכינתא, או לחילופין 'שכינה' 'שכינתיה' וכדומה וייצא לך מאות מקומות שכתבו כן.
ואין טעם להאריך בה יותר.
שהרי אנו אומרים תמידין כסדרן לשם יחוד קודב"ה ושכינתא ועוד כהנה.
--
וראה בקישור הבא בהערה 35 ולהדיא שם על הייחוד בין קודב"ה ושכינתא כי כל ער"ש נעשית המלכות כלה לבעלה (כידוע שכינתא היא מלכות וכנס"י)
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=135
כאן בקישור ספר הליקוטים http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=345

ואני שואל שוב, האם זהו מקור קדום, או איזה פירוש מהדורות האחרונים . השאלה היא מה כוונת המשורר.
יישר כח.

לפלא בעיני איך ניתן לפרש לכה דודי לקראת כלה שלא כפי שכותב להדיא רח"ו ז"ל שהשכינה נעשית כלה לדודי (לבעלה) בכל ערב שבת קודש. וכפי שכותב אצל לכ"ה דודי נצא השדה וגו' עיין שם כל העניין.
וברוך שכיוונתי לאמת.

אולי האשכול הזה יעזור... viewtopic.php?f=7&t=3806&p=28519&hilit=%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94#p28511

לומד_בישיבה כתב:

והוא אשר אמרתי מהתחלה: לכה דודי רובו מיוסד על הגלות והציפיה לגאולה, (שתבוא בזכות השבת, כמאמרם: אלמלא שמרו שתי שבתות מיד נגאלים) ורק מיעוטו על קבלת שבת.

מניין לך שלכה דודי אינו מיוסד על קבלת שבת?.

לא הבנתי שאלתך.
הבתים "מקדש מלך", "התנערי מעפר", "התעוררי", "לא תבושי", "והיו למשיסה", "ימין ושמאל תפרוצי", כולם הם בקשות על הגאולה ובנין בית המקדש, ואינם כוללים שום איזכור על שבת.

משולש כתב:

לומד_בישיבה כתב:מניין לך שלכה דודי אינו מיוסד על קבלת שבת?

לא הבנתי שאלתך.
הבתים "מקדש מלך", "התנערי מעפר", "התעוררי", "לא תבושי", "והיו למשיסה", "ימין ושמאל תפרוצי", כולם הם בקשות על הגאולה ובנין בית המקדש, ואינם כוללים שום איזכור על שבת.

תמיהני אם אנו מדברים על הפיוט שהפזמון שלו לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה - פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה . התנאים כבר קיבלו שבת באמירה בואי כלה.

אלכסנדרוס כתב:

משולש כתב:

לומד_בישיבה כתב:מניין לך שלכה דודי אינו מיוסד על קבלת שבת?

לא הבנתי שאלתך.
הבתים "מקדש מלך", "התנערי מעפר", "התעוררי", "לא תבושי", "והיו למשיסה", "ימין ושמאל תפרוצי", כולם הם בקשות על הגאולה ובנין בית המקדש, ואינם כוללים שום איזכור על שבת.

תמיהני אם אנו מדברים על הפיוט שהפזמון שלו לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה - פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה . התנאים כבר קיבלו שבת באמירה בואי כלה.

משנ"ב רס"א סקל"א:
"וכתב בספר דרך חכמה דה"ה במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש ועיין בתו"ש:"
ואם כן גם הוא כותב שקבלת שבת היא בסיום לכה דודי כשאומרים "בואי כלה". ולא כשאומרים "פני שבת נקבלה".

יעקובי כתב:מדאתא לידן, זה כמה שנים הוקשה לי על הסטיה החדה (לכאורה) שבנושאי הפיוט, שהרי הינו מיוסד על קבלת שבת, אולם מלבד שני הבתים הראשונים והבית האחרון העוסקים בזה, הרי שיתר ששת הבתים שביניהם עוסקים בכלל בעניני הגאולה ובנין ירושלים וביהמ"ק. האם יש הסבר לכך (ע"פ הפשט)?

אמנם אמרו בר"ה (לא, א) שלעתיד לבוא קרי יום שכולו שבת, אבל לפי מה שפרש"י שם אין לזה שום שייכות עם ביהמ"ק ובנין ירושלים.

ויה"ר ובמהרה והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך וכו' או"א כי"ר...

שיעור הגר"מ שפירא, השבוע.