פורום אוצר החכמה

שמעתי מא' הרבנים שדבר פשוט אצלו שקדיש שלאחר שיר של יום וכדו' הוא קדיש שחייבים בו תמיד גם אם אין יתום, רק תיקנו שכשיש יתום בציבור הוא זה שיקרא את הקדיש.
ונפ"מ בהרבה בתי כנסיות כשאין יתום וממשיכים ל'אין כאלוקינו', ולפי דבריו יש לחזן לומר הקדיש.

האם הדברים אכן פשוטים והאם יש להם מקור.

יש להם מקור אך אינם פשוטים וסוגיין דעלמא דלא כוותיה.
בשם האר"י כתבו שחיוב לומר קדיש לפני פיטום הקטורת וגם אם אין יתום אומרו החזן.
איני יודע לגבי קדישים אחרים

ראה כאן (מתוך 'שולחן מנחם')

זאת החובה ע"פ המ"ב:
משנה ברורה סימן נה
אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך דהיינו א' אחר פסוקי דזמרה שהוא אחר ישתבח וב' חצי קדיש אחר תפלת י"ח ברכות וג' אחר סדר קדושה ובו אומרים ג"כ תתקבל צלותהון שהוא שייך ג"כ לתפלת י"ח וד' אחר עלינו שיש בו אמירת פסוקים וה' אחר אשרי במנחה וששי אחר תפלת מנחה ז' אחר ק"ש של ערבית קודם תפלת י"ח וקדיש שאחר תפלת ערבית אף דהוא ג"כ מצוה לא קחשבינן בכלל אלו השבעה עי"ש בלבוש הטעם:

והמדייק בלשון הרמ"א בסי' קלב יראה שהזכיר הקדיש רק לאחר עלינו ולא לאחר שש"י או קווה אע"פ שגם הם הוזכרו שם.

אסור לאדם לצאת מבהכ"נ קודם קדושה דסידרא. הגה: ואומרים אחר סיום התפלה: עלינו לשבח, מעומד; (כל בו) ויזהר לאומרו בכוונה, וכשמגיע אל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר: ואנחנו ב כורעים וכו' (טור); ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד); ויש לומר פטום הקטורת ערב ובוקר אחר התפלה, ואומרים תחלה: אין כאלהינו וכו', ואומרים השיר שהלוים היו אומרים במקדש, שחרית לבד (טור); ויש שכתבו ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב, ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ה ידלג (ב"י בשם מהר"י וא"ח) אחד מסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה; ולכן נהגו שלא לאומרו בחול, שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג. וכשיוצא מבהכ"נ אומר ה' נחני וגו' (תהילים ה, ט) (כל בו) ומשתחוה ויוצא (מהרי"ל).

הראשון המביא שהיתום אומר קדיש הוא בעל אור זרוע (חלק ב׳ בהלכות שבת דף יא) וז״ל: ״מנהגינו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו הציבור אין כאלוקינו עומד היתום ואומר קדיש, אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם וכמנהגינו מסתברא משום מעשה שהיה [מעשה דרבי עקיבא מאליהו רבא]" (עיין שנה בשנה תשנ"ט עמ' 435-443). ועולה מדברי רמ"א בסי' קלב סע' ב בשם אגור תשבץ ומהריל סי' סד ע"ש שאין להשתמט מן הקדיש אם אין יתום.

וז"ל מהרי"ל שם:
ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם [אחר] הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי, ומ"מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישי' דתפלה דבמה מדליקין וכל הני גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא"ז מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להם כמו שכתוב בתשב"ץ ושלום הקטון הלוי.

וכ"כ כה"ח סי' מח סוסק"א, שעל פי הסוד ודאי שאין להשתמט מן הקדישים.

ועיין באורך שו"ת לבושי מרדכי ח"ב סרע"ב, שבט הלוי ח"ז סי"ז בצל החכמה ח"ד סכ"ב, אז נדברו חי"ג סל"ג, אשל אברהם בוטשאטש ריש ס' נו.