תפילה ופשרה
פורסם: ג' פברואר 04, 2020 9:50 pm
שלום וברכה לכל חכמי הפורום הנכבדים.
נבוך אני, בפשרה של תפילה.
בעבר כבר פתחתי כאן דיון על פשר התפילה במשנתם של רבותינו המקובלים (https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=42986) ולמעשה, הדברים לא הניחו את דעתי.
עתה אני רוצה לשאול בצורה כוללת יותר.
יודע כל בר בי רב דחד יומא, דבסופו של דבר, רוב ככל חכמי ישראל קיבלו עליהם את דברי חכמי יוון (מי מהם ממקורם, ומי מהם מן דברי הרמב"ם) בדבר שלמות האל. הפילוסופים אשר בעמנו עשו מעין מודיפיקציה לתורת ישראל, ופירשוה והתאימוה אל הפילוסופיה היוונית, ואילו המקובלים קיבלו האמת ממי שאמרה, אך העתיקו את כל ענייני התורה, המצוות, ההשגחה והתפילה, מן האלוהות אל האצילות, ובכך נמלטו מן המבוכה.
ומכיוון שמקובל ומוסכם על הכל שהאל שלם בתכלית השלמות, אם כן, אני עני ניצב נבוך ושואל, כיצד תיתכן תפילה - בצורתה המסורה לנו בפסוקי התנך בכלל והתורה בפרט, לאור שלמות האל יתברך ויתעלה?
הרי בוודאי לא יעלה על הדת שהאל נצרך לאדם שיידע אותו בדבר מחסורו וצרכיו.
וכמו כן לא יעלה על הדעת שהאדם "ישכנע" ו"יפעל" אצל האל השלם משהו בתפלתו, דהרי זה מעיד על חסרון.
את הבעייתיות שבתפיסת המקובלים (כפי שהתפרשה להדיוט שכמוני) כבר שטחתי באשכול המצויין לעיל, ואינני רואה טעם לכפול דבריי, הרוצה לראותם יקחם משם. אך גם כל מהלכיהם של הפילוסופים, נראים כנסיון נואש לעיולי פילא בקופא דמחתא.
(ומן הראוי לציין לדוגמא הקיצונית ביותר שמצאתי והיא לרבינו נסים ממרסיי, בספר מעשה נסים {והובאו הדברים בקובץ "עיונים במחשבת ישראל ותרבות יהדות"} והיא שע"י שהאדם מתפלל ומאמין שה' יעזרהו, אע"פ שאינו פועל דבר, מ"מ מבחינה מעין פסיכולוגית, כיוון שהוא בטוח בישועה, הרי ילחם ויפעל ביותר תקיפות ובטחון, וממילא יהא מסוגל יותר לנצח.
"ולפי זה ימשך טעם נכון לכלל אומתנו שמתפללים תמיד בעת הצרות יותר מכל אומה, רק הם מלעיגים מזה עלינו, ויחשבוהו לדרך נשים, ולענין שאין בו תועלת. ואתה ידעת שזו מצות עשה להתפלל בעת הצרה. ואפשר כאשר אמרנו, כי בהתחזק הכח השכלי יתחזקו כל כחות הנפש, ואפשר יגלה להם מה שהיה נעלם מתחלה, ודרך ההצלה. מצורף לזה, שאפשר יתחדש לאחד מהם כדמות כח נבואי לידע מה יהיה אחרית דבר. ומצורף לזה עוד, כי יתחזק כחם בבטחונם ותקות תפלתם, וילחמו בחזקה ומלב ומנפש על הצר הצורר אותם. וכל מה שצותה לנו התורה, לתועלתנו הוא. ואמר אפלטון: "אנחנו לואים, וקצרה יד שכלנו להבין במה שהביאוהו התורות".)
התרוצים המצויים בספרי המוסר, גם הם אינם מניחים את דעתי, ואינם נראים אלא כקנה רצוץ.
מה שנהוג לומר בישיבות: שהקב"ה רוצה שתתפלל, על מנת שהוא יתן לך. לא פותר את הבעיה התאולוגית שבדבר.
התרוץ הפילוסופי שעל ידי התפילה מתעלה האדם ונהיה זכאי יותר וראוי יותר לשפע העליון, אף שיפה הוא להתמלאות צרכים בכלל, מ"מ אינו מבאר כיצד תפילה על דבר מסויים, מובילה לשינוי לטובה או לרעה באותו הדבר בדיוק. ולכך כיוונתי בכותבי כפי שמשתקף מן התורה והנביאים.
והריני שוטח הדברים לפני החכמים כאן, שמא יוכל מישהו להשיב דברי טעם ודעת.
נבוך אני, בפשרה של תפילה.
בעבר כבר פתחתי כאן דיון על פשר התפילה במשנתם של רבותינו המקובלים (https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=42986) ולמעשה, הדברים לא הניחו את דעתי.
עתה אני רוצה לשאול בצורה כוללת יותר.
יודע כל בר בי רב דחד יומא, דבסופו של דבר, רוב ככל חכמי ישראל קיבלו עליהם את דברי חכמי יוון (מי מהם ממקורם, ומי מהם מן דברי הרמב"ם) בדבר שלמות האל. הפילוסופים אשר בעמנו עשו מעין מודיפיקציה לתורת ישראל, ופירשוה והתאימוה אל הפילוסופיה היוונית, ואילו המקובלים קיבלו האמת ממי שאמרה, אך העתיקו את כל ענייני התורה, המצוות, ההשגחה והתפילה, מן האלוהות אל האצילות, ובכך נמלטו מן המבוכה.
ומכיוון שמקובל ומוסכם על הכל שהאל שלם בתכלית השלמות, אם כן, אני עני ניצב נבוך ושואל, כיצד תיתכן תפילה - בצורתה המסורה לנו בפסוקי התנך בכלל והתורה בפרט, לאור שלמות האל יתברך ויתעלה?
הרי בוודאי לא יעלה על הדת שהאל נצרך לאדם שיידע אותו בדבר מחסורו וצרכיו.
וכמו כן לא יעלה על הדעת שהאדם "ישכנע" ו"יפעל" אצל האל השלם משהו בתפלתו, דהרי זה מעיד על חסרון.
את הבעייתיות שבתפיסת המקובלים (כפי שהתפרשה להדיוט שכמוני) כבר שטחתי באשכול המצויין לעיל, ואינני רואה טעם לכפול דבריי, הרוצה לראותם יקחם משם. אך גם כל מהלכיהם של הפילוסופים, נראים כנסיון נואש לעיולי פילא בקופא דמחתא.
(ומן הראוי לציין לדוגמא הקיצונית ביותר שמצאתי והיא לרבינו נסים ממרסיי, בספר מעשה נסים {והובאו הדברים בקובץ "עיונים במחשבת ישראל ותרבות יהדות"} והיא שע"י שהאדם מתפלל ומאמין שה' יעזרהו, אע"פ שאינו פועל דבר, מ"מ מבחינה מעין פסיכולוגית, כיוון שהוא בטוח בישועה, הרי ילחם ויפעל ביותר תקיפות ובטחון, וממילא יהא מסוגל יותר לנצח.
"ולפי זה ימשך טעם נכון לכלל אומתנו שמתפללים תמיד בעת הצרות יותר מכל אומה, רק הם מלעיגים מזה עלינו, ויחשבוהו לדרך נשים, ולענין שאין בו תועלת. ואתה ידעת שזו מצות עשה להתפלל בעת הצרה. ואפשר כאשר אמרנו, כי בהתחזק הכח השכלי יתחזקו כל כחות הנפש, ואפשר יגלה להם מה שהיה נעלם מתחלה, ודרך ההצלה. מצורף לזה, שאפשר יתחדש לאחד מהם כדמות כח נבואי לידע מה יהיה אחרית דבר. ומצורף לזה עוד, כי יתחזק כחם בבטחונם ותקות תפלתם, וילחמו בחזקה ומלב ומנפש על הצר הצורר אותם. וכל מה שצותה לנו התורה, לתועלתנו הוא. ואמר אפלטון: "אנחנו לואים, וקצרה יד שכלנו להבין במה שהביאוהו התורות".)
התרוצים המצויים בספרי המוסר, גם הם אינם מניחים את דעתי, ואינם נראים אלא כקנה רצוץ.
מה שנהוג לומר בישיבות: שהקב"ה רוצה שתתפלל, על מנת שהוא יתן לך. לא פותר את הבעיה התאולוגית שבדבר.
התרוץ הפילוסופי שעל ידי התפילה מתעלה האדם ונהיה זכאי יותר וראוי יותר לשפע העליון, אף שיפה הוא להתמלאות צרכים בכלל, מ"מ אינו מבאר כיצד תפילה על דבר מסויים, מובילה לשינוי לטובה או לרעה באותו הדבר בדיוק. ולכך כיוונתי בכותבי כפי שמשתקף מן התורה והנביאים.
והריני שוטח הדברים לפני החכמים כאן, שמא יוכל מישהו להשיב דברי טעם ודעת.