המתפלל שמונה עשרה, ושומע שהחזן אומר קדיש או קדושה, מה יעשה? יפסיק תפלתו לגמרי, או שמא יענה באלוקי נצור וימשיך להתחנן?
והנה בסימן קכ"ד ישנם שני הוראות, שלכאורה סותרות זו לזו.
א. כתב השלחן ערוך: 'הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל הש"צ לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה, מקצר ועולה, ואם לא קצר יכול להפסיק'. ומפרש המשנה ברורה 'דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחריו, דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם'. נמצינו למדים שלכתחילה, טוב יותר שיפסע באמצע התחנונים, ואע"פ שבדיעבד יכול לענות קדיש וקדושה גם באמצע אלוקי נצור, מכל מקום לכתחילה טוב שיסיים לגמרי תפלתו ויפסע [ולפי דרכנו למדנו שאין בעיה לפסוע 'עושה שלום' באמצע קדיש, ואדרבה נכון הדבר לכתחילה].
ב. מאידך, בהמשך מביא המשנה ברורה בשם החיי אדם, 'נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ... וטוב יותר לקבוע תפלות על כל הענינים הצריכים לו אחר שסיים כל הי"ח, מלקבעם בברכת שומע תפלה, כדי שכשיצטרך לענות קדיש או קדושה יהיה יוכל לענות אחר אמירתו יהיו לרצון לכו"ע'.
והנה כאן מפורש שלכתחילה יעדיף לסדר תחנוניו באלוקי נצור, שאז יענה קדיש וקדושה וימשיך בתחנונים. וקשה שהרי לעיל כתב השלחן ערוך (והוא מתשובות הרשב"א) שבמקרה ששומע קדיש וקדושה באמצע תחנונים יקצר ויפסע, ולא ראוי שימשיך להתחנן, אלא יש לו לסיים, וא"כ מפני מה כותב החיי אדם שאדרבה לכתחילה יכוין שיוכל לענות בתוך התחנונים, ומשמע בהדיא שאינו מפסיק גם אם הגיע הש"ץ לקדיש וקדושה אלא ממשיך בתחנונים.
וצריך עיון.