פורום אוצר החכמה

אחד התפקידים של החזן הוא לווסת את התפילה, שכולם יתפללו ביחד באותו קצב. לשם כך, החזן אומר בקול רם את הפיסקא האחרונה של כל פרק, כדי שהציבור ידעו איפה הוא אוחז.

והנה בובא לציון המנהג הרגיל הוא שהחזן יאמר בקול: 'ואתה קדוש יושב תהלות ישראל וקרא זה אל זה ואמר', כדי שכולם יאמרו ביחד 'קדוש קדוש קדוש'. אבל בישיבות בארצות הברית אומרים קודם פסוק 'אמר ה' מעתה ועד עולם', ואז כולם אומרים ביחד 'ואתה קדוש', ואז החזן אומר שוב 'ואתה קדוש'. לשם מה צריך לומר 'אמר ה' מעתה ועד עולם' בקול? הרי אין מקום אחר בתפילה שהחזן אומר פיסקא אחר פיסקא בקול.

יש מקום נוסף:
ומעריצים ומקדישים וממליכים -- את שם.

גם ב'ישוב' בזמנו [ואולי גם היום] נהגו כך, אולי זה מנהג ליטאי ישן.

נטורי קרתא כתב:יש מקום נוסף:
ומעריצים ומקדישים וממליכים -- את שם.

אין זה דומה כלל, שם מדובר בשני פרקים, ובסוף כל אחד החזן אומר פסוק אחד בקול. רק ששם באמת 'את שם' הו המשך של 'תתברך'. וכן מצינו ב'שוכן עד' או 'המלך' שהחזן מכריז פסוק באמצע ענין.

הכל פרק אחד אלא שיש להפסיק בין וממליכים לתיבת את כמ"ש הפוסקים
(ומהפסק בן רגע של כל אחד לעצמו נולד הפסק-של-ציבור

ואף אם בימיהם היו אומרים הברכה ביחד והפסיקו כולם כאחד מ"מ היום שכל יחיד מתנהל לאטו אין טעם להמתין שם)

לדידי נראה שאין לזלזל במנהגים אלו, והכוונה היתה לשבח במילים ’את שם הקל... קדוש הוא’ כולם יחד מעין קדושת השם.
ואפשר דהיינו נמי טעמא ד’ואתה קדוש’.

וכעין זה אשכחן ב’המלך’ דר”ה ויוכ”פ, וב’אני ה”א’ דקדושת מוסף, לאלו שנהגו לאומרם בציבור.

גביר כתב:גם ב'ישוב' בזמנו [ואולי גם היום] נהגו כך, אולי זה מנהג ליטאי ישן.

גם בפוניבז' נוהגים כך, והשערתך מסתברת.

בדרכ"מ סי' מט בשם של"ג "ציבור ביחד שרי ולכן עונים כולם מי כמוך", (והיינו כדי שיהיה רשאי לומר בע"פ דברים שבכתב). שמא מזה השתלשל הענין שיש מקומות שהש"ץ קורא כדי שכולם יגידו יחד, אבל צ"ע שבהרבה פסוקים בתוך התפילה לא נהגו כן.

במסתרים כתב:הכל פרק אחד אלא שיש להפסיק בין וממליכים לתיבת את כמ"ש הפוסקים
(ומהפסק בן רגע של כל אחד לעצמו נולד הפסק-של-ציבור

ואף אם בימיהם היו אומרים הברכה ביחד והפסיקו כולם כאחד מ"מ היום שכל יחיד מתנהל לאטו אין טעם להמתין שם)

חתם סופר הגהות לשו"ע או"ח סי' נט:

מיהו גם ב'את שם הקל' ממתינין, ולא שמעתי טעם לזה. ונראה לי מפני שכתב הטור לקמן סי' ס"א להפסיק בין ממליכים לאת שם, דלא ליתחזי מת שם ח"ו. וי"ל דהכא איכא קפידא טובא, מפני המינים העובדים למת. לכן עושים הפסקה בין ממליכים לאת שם.

ומה זאת שבהלל שלם מסיים החזן באמצע מזמור במקום שפותחים בחצי הלל?
והנה קישור לאשכול שהעיר בזה 'המשורר'
viewtopic.php?f=50&t=45421&p=749358#p540277
ואולי שם שהחזן מסלסל בקול לכבוד יו"ט וחנוכה אז להרבות בסיומים עדיף, וכמו שבהרבה מקומות החזן אומר פרק חזנות על כל הקטע, רזא דשבת.
ובאשכול המקושר ענה 'עזריאל ברגר'

א. מנהג החזנים לסיים (כמעט) כל פיסקא בקול רם, גם במקום שאינו סיום ענין.
ב. כאן יש בזה תועלת - שיהיה ניכר לציבור שאמרו את הפיסקא הזו ולא דילגוה.

ולא ידעתי לכוון דבריו אל מה כיוון כמעט בכל פסקא, האם כוונתו לעיצורים בהודו, ובברכה אחרונה שביוצר, וברכה שלישית שבערבית, עי' הקישורים דלהלן, עכ"פ ביוצר וערבית אולי תלוי בהפסקי הפייטנים אופן וזולת וכו'. הגם שיש לעיין על עצם הפסק הפייטנים דוקא שם.
---
דרך אגב:
לפעמים יש בסידורים קטעים שמעמדים אותן בפני עצמם מחמת טעות
כגון למען ירבו בפרשת והיה כיון שלפני זה מסיים ובשעריך כמו סיום פרשת שמע.

גם בויברך דוד, ויברכו שם כבודך מעומד ברוב הסדרים כהמשך הקטע בעוד שהוא פרק חדש.
ואילו וכרות מעומד בפני עצמו ואין זה פרק חדש, וגם לא פסוק חדש וכרות הוא באמצע פסוק והמשך לנאמן לפניך, והטעם לעימוד כזה כיון שאומרים מוכרות פסקא פסקא בברית מילה.
ונכב"ב
viewtopic.php?f=50&t=52104&p=655220
viewtopic.php?f=50&t=48132&p=582648
viewtopic.php?f=50&t=33924&p=366946
viewtopic.php?f=50&t=3962&p=29971

על שיבושי פסקאות בסידורי התפילה

כן מסתבר כתב:לדידי נראה שאין לזלזל במנהגים אלו, והכוונה היתה לשבח במילים ’את שם הקל... קדוש הוא’ כולם יחד מעין קדושת השם.
ואפשר דהיינו נמי טעמא ד’ואתה קדוש’.

וכעין זה אשכחן ב’המלך’ דר”ה ויוכ”פ, וב’אני ה”א’ דקדושת מוסף, לאלו שנהגו לאומרם בציבור.

ברוך שכיוונת: https://tablet.otzar.org/#/book/61617/p ... /0/end/2/c

איקטורין כתב:

כן מסתבר כתב:לדידי נראה שאין לזלזל במנהגים אלו, והכוונה היתה לשבח במילים ’את שם הקל... קדוש הוא’ כולם יחד מעין קדושת השם.
ואפשר דהיינו נמי טעמא ד’ואתה קדוש’.

וכעין זה אשכחן ב’המלך’ דר”ה ויוכ”פ, וב’אני ה”א’ דקדושת מוסף, לאלו שנהגו לאומרם בציבור.

ברוך שכיוונת: https://tablet.otzar.org/#/book/61617/p ... /0/end/2/c

שם כותב שמתחילים יחד מ’את שם’ עד סוף הקדושה, וזה תמוה בעיניי, כי בשביל זה מפסיקים לפני קדוש ולפני ברוך, וכן משמע בירושלמי ד’בטיטי’ המובא בתוס’ בברכות, ולמה מוסיפים הפסק מיוחד לפני ’את שם’.

אני תירצתי ש’את שם’ וכו’ יש בו מעין קדושת השם, כי מסיים ב’קדוש הוא’.

וכמה לשונות של שבח מצאנו שנהגו לומר קו”ח, אע”פ שאינם מעיקר הדין, ולא נמצא זכרם בפוסקים.

מעיין כתב:
דרך אגב:
לפעמים יש בסידורים קטעים שמעמדים אותן בפני עצמם מחמת טעות
כגון למען ירבו בפרשת והיה כיון שלפני זה מסיים ובשעריך כמו סיום פרשת שמע.

השערה זו אינה עולה יפה, דאפי’ דרדקי דבי רב לא יטעו לסיים פרשה שניה ב’ובשעריך’.
ויש ששיערו שהחזן היה אומר בקו”ר מ’למען ירבו’.
והא גופא טעמא בעי, ואי משום ברכה דאית ביה ניחא.

אמנם הובא כאן בפורום מתשובות הגאונים, ששם היו חולצין את התפילין, כי היו קוראים מבעו”י כדאי’ ברש”י ריש ברכות.

מעיין כתב:ענה 'עזריאל ברגר'

א. מנהג החזנים לסיים (כמעט) כל פיסקא בקול רם, גם במקום שאינו סיום ענין.

ולא ידעתי לכוון דבריו אל מה כיוון כמעט בכל פסקא, האם כוונתו לעיצורים בהודו, ובברכה אחרונה שביוצר, וברכה שלישית שבערבית, עי' הקישורים דלהלן, עכ"פ ביוצר וערבית אולי תלוי בהפסקי הפייטנים אופן וזולת וכו'. הגם שיש לעיין על עצם הפסק הפייטנים דוקא שם.

אכן למקומות אלו התכוונתי, וכן לסיומי הפיסקאות בברכה ראשונה של יוצר.
וכן בתפילת שמונה-עשרה, רגילים החזנים לעשות אתנחתאות ב"סיומי פיסקאות" שאינם באמת סיום ענין אלא מקומות שמסדרי הסידור הניחו הפסקה בשביל התוספת שראויה להיאמר שם, והשאירוה אפילו בתפילות שאין שייכות כלל לתוספת זו.
כגון בברכת "מודים" שהשאירו "פסקה" בפני עצמה את "ועל כולם יתברך ויתרומם ... לעולם ועד" מפני התוספות שראויות להיכנס לפניה (ועל הניסים) ולאחריה (וכתוב לחיים טובים וכו'), וברוב-ככל הסידורים עשו את זה בפיסקה בפני עצמה אפילו בתפילות שלש-רגלים...
והחזנים כמובן עושים שם אתנחתא כאילו זה סיום ענין, והנח להם לישראל...

כן מסתבר כתב:

מעיין כתב:למען ירבו בפרשת והיה

.

על פרשת (!) למען ירבו עיין viewtopic.php?p=798011#p798011

עזריאל ברגר כתב:בתפילות שלש-רגלים...
והחזנים כמובן עושים שם אתנחתא כאילו זה סיום ענין

ועמ"ש בסוף הדיבור viewtopic.php?p=728315#p728315