חשבתי שיתפתח דיון אם הלכה כחכ"צ שבדאיכא ריעותא לא אמרינן אאמע"ר, ודיון נוסף אם מקרה שלפנינו מקרי ריעותא (שלפי דברי הכל לא הי' נזהר בהרחקות), ואם הוי רגל"ד לפי השמועות. ולבסוף הדיון רק על גדרי הסדר טיעון.
לגוף הדבר, אינני יודע אם ידיעתי בעסקת טיעון מספקת, אך כל עסקת טיעון שאני כן מכיר, וכפי שיבררתי מעוד אנשים ממדינות שונות, לא ידעתי מהסדר טיעון שהכריחו את את הנאשם לבקש סליחה מהמאשימים. על הנאשם רק להודות באשמה באופן פורמלי, להשיב על שאלת השופט "אני אשם" או "מקבל האשמה", אבל יתר הדיבורים מיותרים ולא מתבקש. אך פה הנאשם הוסיף הן לקבל אשמה מלאה, והן לבקש סליחה מהנפגעות. כל כי האי גוונא, לפענ"ד זה מיקרי הודאה גמורה ולא רק הודאה לאשתמוטי.
המשך דבריו שרמזתי להן לעיל, כפי שדווח, "על מעשיי בימי התנ"ך הייתה מגיעה סקילה ושריפה, אבל היום החוקים הם שונים - יש הקלות", הן לא רק הודעה פרועה הרבה יותר מהמתבקש, אלא הוצאה מכלל מאמיני בתורת משה, רח"ל. (ואגב, למען הדיוק, מה שכתבתי לעיל שדברים אלו אמר לצורך הקלה בעונשו, לא התכוונתי שזה היה חיוני לצורך הסדר הטיעון, אלא שאמר כן כדי למצוא חן בעיני השופטים).
ואחדד טענה אחרת שלא הועלה לע"ע. לכאורה מי שמגלה דברים או עתידות שאי אפשר לידע אותן כי אם על ידי נבואה גמורה, ולא רק ברוח הקודש, הרי זה אומר על עצמו שהוא נביא, אף שלא אמר כן במפורש. ואם לבסוף נתבדתה נבואתו, הרי זה נביא שקר. ודבר זה אפשר ללמדה מתוך דברי הרמב"ם באגרת תימן, וזה לשונו:
אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא אומר שהוא משיח בערי תימן. דע שלא תמהתי ממנו, ולא מן המאמינים בו, לפי שהוא משגע בלי ספק, ואין על החולה אשמה ופשע אם לא יסבב הוא חוליו. וכן איני תמה מן המאמינים בו, מקצר רוחם, ושאינם יודעים מקום המשיח ומעלתו הגדולה, שעלה בדעתם זה. אבל אני תמה ממך, שאתה מבני תורה ועמדת על ספרי החכמים, האינך יודע אחי שהמשיח נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו ע"ה. ועוד האינך יודע שמי שאומר על עצמו שהוא נביא שאם נמצאת נבואתו מוכחשת הוא חייב מיתה לפי שסמך לעצמו המעלה הגדולה הזאת כמו שיומת המתנבא בשם עבודה זרה, שכך כתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו'. ואיזה ראיה גדולה על היותו מכחש, אלא שיסמך עצמו בשם משיח.
מתוך דברי הרמב"ם אלו יוצא שמשיח השקר התימני לא אמר מעולם שהוא נביא, רק שהוא משיח. אלא בהיות שמשיח ונביא קשורים זה בזה, נמצא שהאומר על עצמו שהוא משיח, כאומר על עצמו שהוא נביא. ושוב דנו הרמב"ם לנביא שקר, מאחר שבהיותו אדם לא ראוי לתואר משיח (לכאורה כוונתו לתואר נביא גדול קרוב למשה, שהיא נמשך עם תואר משיח), הרי נבואתו מוכחשת, ושוב חייב מיתה כדין נביא שקר.
אם כנים כל הדברים הנ"ל, הרי דבר זה היה ידוע בזמנו, שהנאשם אמר קץ מדוייק לביאת המשיח, לא קץ רחב, אלא יום מסויים בשנה מסויימת שעד אז יבא משיח. וידיעת זמן ביאת המשיח בכה דקדוק אי אפשר לתלות בחשבונות, אלא בנבואה ממש, כפי שנתבאר בדברי הרמב"ם באגרת תימן (לעיל מזה) שדבר זה אי אפשר להבינו מן הכתובים ולכל היותר לחשב חשבונות בקירוב. ולא רק שהוא אמר יום מדוייק, אלא אמרה בבטחון עצמי שאחר דבר זה לא ישונה. נמצא שאמירתו הוי כאומר שהוא נביא, לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, ומשעברה אותה יום ולא באה נבואתו, הרי הוא נביא שקר, ועליו נאמר "
לא תגור ממנו".
ובסיום הדבר, עם שגם אני מהקוראים להפריד הדברים מאשכול זה לאשכול נפרד ולמחוק דברים הגסים, אך יש לזכור שאין להשים טאבו על הדברים כליל, לא תהא האמת ביישנית ופחדנית, וגם לפעמים צריכים לומר מפורשות טמא הוא לכם, כדברי הגר"א הנ"ל. ויש לזכור דברי החזו"א הידועים באגרתו:
אם כי דעתי, כי ראוי להמחזיקים בתורת ד' לדעת את גדוליה באופים האמתי. ואם הותר לדבר לה"ר על אומן באומנותו, להאיש הדורש עליו לצורך, על מי שתורתו אומנותו לא כש"כ שמותר להודיע להמחזיקים בתורה וצריכים לדעת. כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומדתם הן הן גופי תורה. מ"מ צריך לזה זהירות יתירה, ופן משנה הדבר בקוצו ש"י ונמצא מוציא ש"ר על ת"ח.
לדברי המעורר מגודל עון מחלוקת על גדולים וכו', הרי ממה נפשך אין בזה חשש. אם אין האיש צדיק אמיתי, הרי שאין בזה חשש אלא אדרבה מצוה גדולה, ואם הוא צדיק על אף מעשים אסורים על סמך שיש בהם כוונות טובות, הרי גם החולקים עליו בכוונות טובות עושים מצוה לפי כוונתם הטובה.