שעת הכושר כתב:מעשה שהיה לפני הרבה שנים;
ארגון המתעסק בקירוב רחוקים יזם סופ"ש של חיזוק וקירוב והחזרה בתשובה במלון בצפון הארץ, וקהל היעד היו זוגות נשואים וגם אנשים בודדים. בין האורחים שהגיעו למקום, הגיע גם זוג שאינו נשוי, מתוך מטרה להשתכן יחד בחדר אחד. המארגנים קצת נבוכו, והציעו להם להשתכן בנפרד, הגבר עם עוד גברים שהגיעו בבודד, והאשה כנ"ל. אלא שהזוג המדובר סירב להצעה, בהודיעם כי אם לא יתאפשר להם להיות יחד, יחזרו כל אחד לביתו ולא ישתתפו כלל בשבת זו. המארגנים נבוכו שוב, מחד גיסא, איך אפשר לתת להם חדר באופן שבודאי יביאם לידי עבירה, (ובמקום מגוריהם הרי אינם גרים בבית אחד), ומאידך אולי חבל להפסיד את הסיכוי להשפיע עליהם לקרבם לתשובה ולתורה, ואם לא עכשיו אימתי.
ויצאו דחופים לשלוח שליחים לבתי הרבנים לידע המעשה אשר יעשון, אחד מהם הצליח להעביר את השאלה אצל הגרא"מ שך, ואילו השני בו בזמן הפנה את השאלה אל הגר"ח גריינמן. [זכר צדיקים וקדושים לברכה, זכותם תגן עלינו.] כצפוי התשובות אף הם הגיעו ביחד, תשובות הפוכות. האחד השיב כי בודאי ראוי להשקיע בקירובם כל מאי דאפשר ולהעלים עין מן האיסור וביטולה זוהי קיומה כדי שישמור שבתות הרבה ובודאי זהו הרצון העליון, והשני השיב כי אין לנו לעשות חשבונות ולא עשאנו הבורא קבלני הצלחות וההשתדלות שאיננה מנוקה מן העוון הרי היא אסורה והקב"ה ישיבם אליו בדרכים ישרות אשר צדיקים ילכו בם.
אדלג על הנתון המסקרן (או לא) מי אמר מה, גם כי זה לא נוגע לעצם הנידון, וגם במטרה לחסוך כמה תגובות לוהטות וצפויות מראש, שאין בהם שום תועלת להבין ולהשכיל. אדלג גם על התשובה לשאלה המסקרנת: מה הם עשו בסוף... וכל הפטור מדבר ומתעסק בו נקרא הדיוט. ובכל אופן, גופא דעובדה אכן היה, ושמעתיו מכבר מבעל המעשה.
וכעת לשאלה. הרי אם זאת לא השתדלות ראויה, לימדונו רבותינו שההצלחה שתבוא בעקבותיה (אם תבוא) אינה סיבה לקדש את האמצעים הפסולים, (וגם זה זוקק דיון: האם כך, ולמה). ומאידך שמא זאת אכן השתדלות ראויה ואפילו מחוייבת. כיצד מכריעים, ולמאי איכא לדמויי. האם מתאים שיהיה הדבר שנוי בפלוגתא המפורסמת של עבירה לשמה, או האם זה תלוי בשאלות העמוקות בגדרי ההשגחה. האם אפשר לנסות לשער מה היה אומר הח"ח או החזו"א או הגרי"ז. ומה יש לכם להרחיב עוד.
כעין זה יש עם הרבי מחב"ד עם שלמה קרליבך
וכך מובא במהכלול על שלמה קרליבך
לאחר פטירתו של האדמו"ר התקרב שלמה לחתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון[3]. בשנת 1951 ביקש ממנו הרבי להפיץ את תורת החסידות בישיבות, והוא החל להסתובב בישיבות בארצות הברית ולקרב תלמידים לחסידות ולתורת חב"ד[4].
בהמשך קיבל שלמה פנייה מסטודנטית באוניברסיטת קולומביה למסור שיעורי יהדות לסטודנטים שם, ובא לשאול על כך את הרבי מליובאוויטש. לאחר שהרבי אמר לו שהוא צריך לחשוב על כך, ביקש ממנו שלמה שייתן לו להתחיל עם השיעור ורק אחר כך יחשוב[4] וכבר למחרת החל בפעילות באוניברסיטה.
בשנת 1954 פנה שלמה לרבי ואמר לו שאם באים מאה איש לשיעור, לאחר שהוא מבקש מהם לשבת גברים ונשים בנפרד הוא מרגיש שהוא איבד 90 מתוכם, וכשהוא מבקש מהבנות לא לשיר הוא מאבד תשעה נוספים, וכך במקום לדבר עם מאה הוא מדבר עם אחד. הוא ביקש את רשותו לאפשר ישיבה מעורבת. הרב קרליבך סיפר שהרבי ענה לו: "אני לא אומר לך מה לעשות וגם לא אומר לך מה לא לעשות, אם אתה רוצה לעשות משהו על דעת עצמך, יהי רצון שתצליח"[4]. הרבי עצמו כתב שהוא מצטער על שסברו שהוא תומך בדרכו של קרליבך, שאותה הגדיר כמנוגדת להלכה ולשיטת החסידות[5]. קרליבך החליט לעזוב את ליובאוויטש ולפתוח בדרך עצמאית.
ובהערות מובא שם מאגרות קודש כרך י"ט אגרת ז'ר, משנת תש"ך: "במ"ש [במה שכתב] שהספק בעיניו מהו היחס שלי להנהגת פלוני אשר מאסף הוא וכו', - לפלא וגם לצער שחושד אותי בכגון דא, כוונתי בהנוגע לעניין אשר פס"ד [פסק דין] מפורש הוא בשו"ע [שולחן ערוך], קול באשה וכו' או תערובות וכו', ומה שמגדיל עוד יותר הפלא, שהרי כתבתי
והדגשתי כ"פ [כמה פעמים], שזהו מנקודות היסוד בתורת ה' ומצותיו, ובייחוד תורת החסידות המבארת, שצ"ל [שצריך להיות] אהבת הבריות ומקרבן לתורה, ולא ח"ו [חס ושלום] לקרב את התורה ומשנה אותה כמתאים אליהם, ועוד הוספתי, שבכלל פס"ד [פסק דין] שבתורה הרי זה רצונו של הקב"ה, [והרי מפורש זה בתוה"ק [בתורתנו הקדושה] ובייחוד בתורת חב"ד בכו"כ [בכמה וכמה] מקומות, ומובן וגם פשוט שאין לבו"ד [לבשר ודם] לעשות מסחר ח"ו ברצונו של הקב"ה וכו'". בפרסומים חב"דיים נכתב כי האיגרת האמורה עוסקת ברב קרליבך. לדוגמה: שבועון בית משיח גיליון 307, עמ' 52, י"ז טבת תשס"א