איש_ספר כתב:כמי שגדל על קרבה לביהמ"ד הגר"א יש לי צער גדול מהאשכול הזה.
אין ספק שתלמידי הגר"א ר"י ורמ"מ משקלוב איש בדרכו פעלו להתחדשות הישוב היהודי בארה"ק מה שלא פעלו קודמיהם. ומלבד החובה המוסרית להכיר בפעלם, בודאי אחר שאנשים גדולים היו, מעשיהם צריכים להיות אות ומופת עבורינו. אלא שכמו במקרים רבים, (ע"ע תנועות משיחים כוזבים למיניהם) הזייפנים משיגים את התוצאות ההפוכות ביותר מזה שניתן היה לצפות.
ובכן, משפחה אחת שהעמידה עסקנים חרוצים ומצוינים שחלקם בבנין ירושלים גדול, ביקשה גדולה לעצמה, וטוותה מערכת שלימה של פולקלור, כתבים רעיוניים והגיוגרפיים עד ציז'בטים שיכולו לשמש חומר השראה לחסמבה.
בימים ההם היו בני ירושלים מעוללים בעפר קרנם, החלוצים מתנועת ביל"ו ועד אנשי העליה השניה נתקבעו כגואלי הארץ, והישוב הישן כולו הצטייר כחבורת בטלנים נתמכי חלוקה. בהתעלם מחלקם וזכויותיהם בבנין הארץ. תחושת השפלה זו, היתה קרקע פוריה מאין כמותה לקליטת כל אותם סיפורים, המפארים את דרכם של בוני הארץ אנשי הישוב הישן. לימים כאשר אותם כתבים וסיפורים החלו לעבור בכור הבחינה, התברר שהם כקש לפני אש, כעצים יבשים לפני האור, הבל הבלים אין בו ממש. וכאן, כמו בתהליך הידוע, שטף הנהר את כולם, עננת הזיוף מתקדרת אחרי כל מה ששייך לחידוש הישוב שע"י תלמידי הגר"א, ופעליהם הגדולים והחשובים, נכתמים בחשדנות מעיקה.
כמדומה שהגיע הזמן לכתוב את מפעלות תלמידי הגר"א על סמך כל הידוע לנו, ולהציל פרק חשוב זה מן הגורל הצפוי לכל אותה ספרות בדויה.
לא היסטוריון אני ולא קרוב לזה, אבל יכולני להעיד על סבי זצ"ל, שהגר"א ותלמידיו היו חיי רוחו, וישוב אר"י היה אצלו במדרגה הגבוהה ביותר (וכמה השתבח בעצמו שמיום עלותו לארץ כילד לא יצא מגבולות הקדושה, ובימיו האחרונים ממש קיבל לידו חוברת תורנית שהוקדשה לנושא "גזירת הגלות" (!) ובה כך וכך טעמים למאן בישוב הארץ (!), בקול חלוש ומעט נשימה הרים את החוברת בידו הקדושה, כשהוא מרוגש מאד, וביקש ממני: תוציא את זה מן החדר!), ורחש"פ פראנק היה מידידיו הקרובים ביותר (בתקופה מסוימת אולי הקרוב ביותר!) ואילו ספר קול התור היה מונח אצלו במקלט בשורה פנימית, עם שאר הספרים שלא יבואו לשימוש לעולם. ואין אני מבקש לומר שדעתו של סבי מכרעת, ולא נצרכה אלא לאמור: אין לנו צורך בכל מיני גרי צדק שיטיפו לנו על היחס לגר"א ולתלמידיו, או על קדושת הארץ ומעלת הישוב בה. וד"ב.
ספרו החדש של פרופ' עמנואל אטקס הוא שערוריה אינטלקטואלית עגומה. למי שפספס, קבלו את "הציונות המשיחית של הגאון מווילנה - המצאתה של מסורת", כרמל, 2019.
יש לכך שתי סיבות ברורות:
1. התעלמות מובהקת מהראיות המרכזיות של הטענה ההפוכה
2. ערבוב גס של המגמה האידאולוגית שלו בניתוח הנתונים
***
והנה הפירוט בתמצית:
את עיקר חיבורו מקדיש אטקס כדי לתאר את רשימת החיבורים המזויפים שלטענתו ביצע החזן ש"ז ריבלין בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אטקס מייחס לו תחכום רב וידע פנומנלי שבאמצעותם הוא יצר את הזיופים הללו וגם מפרט את מניעיו. כמובן בראש הרשימה מצויים שני חיבורים מפורסמים: "קול התור" ו"חזון ציון".
במקביל, טוען אטקס שאין ראיות לכך שהגר"א עצמו ציווה לתלמידיו לעלות לארץ, והוא מטיל ספק בכמה מסקנות והשערות של אריה מורגנשטרן לגבי חיי הגר"א.
המסקנה של אטקס משני אלה היא שלעליה העצומה של תלמידי הגר"א בין 1808-1812 (511 איש, ביניהם גדולי תלמידי הגר"א ומשפחותיהם) לא היתה שום כוונה משיחית ושום כוונה לפעולה אקטיבית לבנין הארץ. לדבריו, לא באו אלא ללמוד תורה בקדושה בארץ ישראל. את המיתוס על כוונות משיחיות המציאו לדבריו בני משפחת ריבלין, ולימים, אנשי הציונות הדתית שהפכו אותם ל"ציונים הראשוניים".
***
הענין הוא שגם אריה מורגנשטרן - שחשף את המשנה הגאולית של תלמידי הגר"א לא טען שהספר קול התור הוא אותנטי, ולא הניח שהגר"א גילה את סודות הגאולה שלו דווקא לאבי משפחת ריבלין, ר' הלל משקלוב, שכלל לא היה מתלמידיו.
לב הטיעון של מורגנשטרן מבוסס על שורה ארוכה של ראיות ישירות ועקיפות לתמיכה של תלמידי הגר"א שעלו לארץ ב"גאולה בדרך הטבע", בפעולה אקטיבית לקידום הגאולה, וב"אתערותא דלתתא" - טיעונים שפרושים בספריו הרבים. אלו כוללים בין השאר את המחלוקות הגדולות בין ר' מנחם מנדל משקלוב שתמך בעליה מצפת לירושלים לבין ר' ישראל משקלוב שנותר בצפת, וניסה לקדם את הגאולה בדרכים אחרות (כמו חידוש הסנהדרין באמצעות איתור עשרת השבטים). לאלו מצטרפים ב-15 השנים האחרונות מחקריו של יהודה ליבס על משנתו המשיחית של רמ"מ משקלוב המשתלבים היטב בטענות של מורגנשטרן.
אז גם אם נניח שאטקס רואה אחרת ממורגנשטרן את נסיונו הכושל של הגר"א עצמו לעלות לארץ ישראל ומשכלל את הטלת הספיקות הידועה במהימנות הספר קול התור - זה רחוק מלהיות סיבה מספקת להתעלם משלל הראיות למשנה משיחית אצל תלמידי הגר"א לאורך כל המאה ה-19 ולתארם כמיתוס.
***
אטקס מתיימר לחשוף מגמתיות במחקרו של מורגנשטרן, אבל מגמתיות היא לא בעיה כשלעצמה כל עוד יש ראיות ברורות, ניתוח ענייני וגילוי נאות. הבעיה היא כאשר הניתוח סלקטיבי, אין התמודדות עם תיעוד הכתבים והמעשים של תלמידי הגר"א במאה ה-19, והאידאולוגיה מחליפה את המחקר. לרוע המזל, אטקס בעיקר - במומו פוסל.
לא אמרתי שהמחקר של מורגנשטרן מושלם. אבל התאור של אטקס את העלייה כעליה "מסורתית" שכל עניינה לימוד תורה בארץ ישראל - בדיכוטומיה מוחלטת לכל היבט של יישוב ארצי של הארץ ושל תקווה משיחית הקשורה במפעל העליה (אטקס ממש מתעקש על ההיבטים הללו) - מתעלמים משלל הראיות שהביא מורגנשטרן. הנה כמה דוגמאות.
א. כך כתב ר' יהודה הלוי עד"ל, מבאי ביתו של הגר"א ומקורבו של רבי אברהם בן הגר"א, בספרו אפיקי יהודה, שנדפס כבר בתקס"ג (1803): "אם בבית שני אשר אז שדי לא מצאנוהו שגיא כח לעדת ישראל להיות הניסים נגלים ומפורסמים כל כך... קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאין ראוי שיאמר כן בגאולה השלישית... כי בעתיד יתנהג הענין על פי המנהג הטבעיי לא נס".
והמסקנה המעשית מן הדברים הללו ברורה: "אם ימצא בכם אז משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ד' אלקינו לבלתי לכת אחריו לעלות לציון מושיעים... ישלחו להם שארית הגולה אגרות אגרות לאמר בית יעקב לכו ונלכה... ומלאו את הארץ וכבשוה. אל יעצרכם גשם העצלות מלכת אל הר בת ציון גבעת ירושלים. כדי שלא ישאר בארצנו מקום פנוי ויעירו ויעוררו את האהבה בזה." (אפיקי יהודה עמ' קט,א).
ב. באיגרת שנשלחה מצפת באדר תק"ע (1810) מכולל הפרושים של העולים החדשים הכותבים מדברים כביכול בשמה של הארץ ומלינים בשמה על העצלות שאחזה בעם ישראל שאיננו עולה ליישב את הארץ ובכך מתעכבת הגאולה: "ומדוע אני שחרחורת, בזויה מכבודי ושממה מיושבי ואני שכולה וגלמודה?... ולמה לא תעלו חורבנות ירושלים על ראש שמחתיכון? הלא תזכרו, הלא תבינו השבועה מימים קדמונים אם אשכחך ירושלים וגו', מדוע היא נשכחת כמת מלב ולא מוצלחת? שכחת הארץ הקדושה גורם חס ושלום אריכות הגולה... בשביל עצלות שמטיל השטן ומשכח אהבת ציון וחיבת ירושלים, ההשפעה נמעטת וניתן רשות להשפחה להיות שולטת..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, עמ' 329-333)
ג. ר' מנחם מנדל משקלוב, תלמידו הגדול של הגר"א שעמד בראש גל העולים הראשון של תקס"ח (1808), סבר כבר בסמוך לעלייתם, לאחר המגיפה הקשה של שנת תקע"ג (1813), שהיא סימן לכך שעליהם להתיישב בירושלים ודווקא בדרך זו תקודם הגאולה. בתקע"ו (1816) הוא עלה להתיישב בירושלים בראש קבוצה קטנה. קבוצה זו התאמצה לגאול ולבנות מחדש את חורבת ר' יהודה החסיד וראתה בבנין חורבה זו "אתערותא דלתתא" שתהווה את תחילת בנין ירושלים כולה. כאשר השיגו את רשיון הבניה לאחר מאמץ של מספר שנים הם הכריזו: "כי לולא ה' חפץ בנו לא הראנו את כל אלה... סימנא מלתא היא, אתחלתא דגאולה"
ד. הרשמים של הרוסים העולים מתוך תיק החקירה של השד"ר ש"ז פולנסקי ב - 1820 והמכתבים שעמו - שישנה התעוררות לגאולה בעם היהודי.
ה. כל הנ"ל זה לפני האיגרת של האסכולה המתונה יותר (של ר' ישראל משקלוב) ששלח את האיגרת לעשרת השבטים ב 1830, ולפני חגיגות האתחלתא דגאולה של גאולת החורבה בסוף שנות השלושים וכל הכרוך בכך.
לא כל פרט כאן שווה הרצל וציונות. אבל הנושא שבאמת יש לדון עליו הוא מה חדש ומה ישן בציונות אל מול זה, ולא נסיון לפטור את כל זה כעליה 'מסורתית' וזהו.
פרק א'
התבקשתי לכתוב תגובה לספרו של פרופ' עמנואל אטקס: ‘המשיחיות הציונית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת‘.
אטקס טוען כי הפרושים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה, כשבראשם אחדים מתלמידי הגאון מווילנה, ביקשו לייסד בה מרכז חשוב של לימוד תורה, ולא ממניעים משיחיים. בשיאה לא חרגה ציפייה זו מגבולות ההשקפה המסורתית המייחלת לגאולה מידי שמיים.
לדבריו, ר' שלמה זלמן ריבלין הוא המחבר של ספר ‘קול התור’ מהחל ועד כלה. וכשם שתלה באבותיו דרשות שלא דרשו וכשם שתלה באביו ‘פזמונים’ שלא חיבר ('ברית אבות בסערת אליהו'), כך תלה את ספר ‘קול התור’ בר’ הלל ריבלין.
"מה היו המניעים שעמדו ביסוד המפעל הזה" של הזיוף, שואל אטקס. ועונה: "הוא ביקש להשליך על הגאון ותלמידיו את הרעיונות של מבשרי הציונות, הרבנים צבי הירש קלישר ויהודה חי אלקלעי, וכן של כמה מן הרבנים שתמכו בחיבת ציון. ואילו את ‘היישוב הישן’ הם תיארו כחברה שאימצה את עיקרי האתוס הציוני".
בייחס לעדויות של אנשי הישוב הישן (!), שחלקם היו אנשי העדה החרדית (!), ולכאורה תומכים בגירסת "תורת הגאולה של הגר"א" כותב אטקס: "הם אינם היסטוריונים ואינם מביאים כל עדויות שעליהן אפשר לסמוך את דבריהם. מדובר בצאצאי היישוב הישן המזדהים עם המפעל הציוני ואשר על כן הם מבקשים לייחס לאבותיהם זכות ראשונים".
אלו הם נקודות מרכזיות בספרו של אטקס, כפי שפרסם במאמר-תגובה לביקורתו של אלי אשד על הספר.
***
ובכן, לו היה זמן בידי, הייתי טורח לכתוב מאמר תגובה ארוך על כל נקודה בספר, ומוכיח מעל לכל ספק שטענותיו של אטקס הינן מוטעות לגמרי, והוכחותיו, במקרה הטוב, הינן קלושות, ובמקרה הרע - בטלות ומבוטלות. דומני שגם מאמר כזה, לו אכתוב אותו בבוא העת, לא יזיז במאומה את אטקס ודומיו, כפי שמאמרים רבים של גדולים וטובים ממני, כד"ר אריה מורגנשטרן למשל - לא הועילו בכך.
לי אישית ברור, על פי המידע המפורסם ושאינו-מפורסם, כולל המסמכים שלא נזכרים בספרו של אטקס, שתלמידי הגר"א עלו לארץ במצוות רבם, כתנועה משיחית. וכבר כתבתי על כך פעמים רבות, והוכחתי זאת כשמש בצהריים. אלא שאני תמה על אטקס עצמו, שבתוך סערת הוויכוח, ולאחר מאות ציטטות ותעודות ומכתבים וסיפורים שהוא קרא בנושא והביאם בספרו, דומני שהוא עדיין לא עמד על אופיים של מושאי כתיבתו. ובכך הוא פספס את עיקר העניין, ולא פלא שהגיע למסקנות אליהן הגיע.
נתפוס לדוגמה את הרב ישעיהו חשין, זה שאטקס טוען שבגלל שהוא מזדהה עם המפעל הציוני, לכן הוא מבקש לייחס לאבותיו - תלמידי הגר"א - זכות ראשונים. מה בעצם אטקס טוען פה?
א. הרב ישעיהו חשין הוא שקרן. הוא משבש את ההיסטוריה בשביל כבוד, ולא זו בלבד, אלא שברוב יהירותו הוא לא חושש שמישהו בן דורו, או אפילו ישישי הדור הקודם, יכחיש את עדותו.
ב. הרב ישעיהו חשין הוא ציוני, ולכן הוא מלביש את הגר"א במלבוש ציוני.
את טענה א' אני בכלל לא מתכוון לפרוך. אני חושב שהיא כל כך נבזית ומכוערת, ואינה זכאית להיכנס למחקר מכובד בנושא כה רציני, עד שלא צריך להתייחס אליה. אבל טענה ב', שהרב ישעיה חשין היה ציוני - זו טעות מביכה. הרב חשין, שהיה איש אמונו של השרף מבריסק, ושימש כראש המלמדים ב'עץ חיים', היה רחוק מציונות לחלוטין. כך גם כל בני משפחתו, כולל חתניו, היו חרדים גמורים ללא שום "אבק ציונות". אדרבה, רבים מהם נשאו תפקידים בכירים ב'עדה החרדית'... כנ"ל גם רבנים אחרים בני דורו שהעידו על המשיחיות של הגר"א ותלמידיו - שהיו בכלל אנשי כולל אונגרין, הידוע בריחוקו מהציונות. וממילא יש כאן הוכחה הפוכה, לאמיתות המסורת, שהרי בחוגים אלו לא היתה שום תוספת-כבוד לדבר על דבר שנראה כציונות. אם בכל זאת חזרו והדגישו את הכוונה המשיחית שבעלייתם אבותיהם, אין זאת אלא שאכן מדובר במסורת אמת.
גם יתר האישים והרבנים המעידים בחוברת 'מוסדי ארץ', על כך שאבותיהם עלו בעליית תלמידי הגר"א מתוך כוונה משיחית - מעולם לא נשמע ספק בצדקותם ובאמינותם, ולא יתכן שהם תיאמו גירסאות ביצירת סיפור שלא היה ולא נברא, מבלי שאף אחד, ולו אחד, יכחיש אותם בעת פרסום החוברת. אין דבר כזה ולא יתכן דבר כזה. הדבר דומה למישהו שיבוא היום ויספר לנו שבן גוריון, שכביכול הוא היה חסיד בעלז... הלא באותה תקופה (שנות הארבעים) עדיין חיו בארץ אחרוני בניהם של תלמידי הגר"א, אשר עליהם אנו דנים. האם הם היו שותקים לנוכח בדיות כאלה ואחרות הנתלות בסיפורי עליית משפחתם לארץ?
כך גם לגבי סיפור הפזמונים של ר' יוסף ריבלין, אשר בעיניי הם ההוכחה המוחצת ביותר לאמינותו של 'קול התור'. אטקס טוען שמחברם וממציאם הוא בנו, ר' שלמה זלמן ריבלין. ו"לשיא התעוזה הגיע שלמה זלמן כאשר שם בפיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק דברים בשבח הספר הזה, אלא שהרב קוק מעולם לא אמר את הדברים האלה".
צר לי לומר, אך דברים אלו הם טעות גמורה. בהספד שנשא הרב קוק על ר' יושע ריבלין, בשנת תרפ"א (1921), הוא התבטא בפירוש בשבח הפזמונים. הספדו נדפס אז, בשנות העשרים והשלושים (לפני שרש"ז ריבלין פרסם את 'קול התור'), בכמה ספרים שונים, מאת מחברים שונים, כבר בחיי הרב קוק, והפלא ופלא - לא יצאו שום עוררין!
את גרסתו המלאה של ההספד פרסמתי בספרי 'בנין יוסף', לצד שבחים דומים שאמרו גדולי המקובלים על תורתו ופזמונים של ריבלין. להגיד שמחברי הספרים הנ"ל הם שקרנים, שתיאמו גירסאות עם רש"ז ריבלין הציוני, זה לא מקצועי ובוודאי לא מכובד.
ואגב: עצם הטענה של אטקס, כי "שלמה זלמן ריבלין וההולכים בעקבותיו ביקשו להשליך על הגאון ותלמידיו את הרעיונות של מבשרי הציונות, הרבנים צבי הירש קלישר ויהודה חי אלקלעי", מעידה על חוסר הבנה עמוק לגבי הפער המעשי והאידיאולוגי, החריף מאוד, בין אותם רבנים מבשרי הציונות, לבין יוסף ריבלין, אביו של רש"ז. בכלל, קלישר ואלקלעי בכלל לא שחקו בסיפור באותם ימים בארץ, אלא דווקא הרב מוהליבר שהגיע בשנת תר"ן 1890 לפגישה מכוננת עם הישוב הישן. בעיתונות דאז (שאולי גם נכתבה על ידי רש"ז ריבלין...) נכתב בהקשר לפגישה זו ולתוצאותיה, שהישוב הישן מתייחס בהערכה רבה לתנועת חיבת ציון, רחוק מאוד מהתפיסה של "גאולה בידי שמים" שמביע אטקס (ושותפיו - באופן אירוני - רבים מבני העולם החרדי כיום).
ניתן להמשיך ולהביא דוגמאות נוספות, המלמדות כי בעיני אטקס נעשתה פה קנוניה רבתי להפוך את הגר"א ותלמידיו לציונים. לקנוניה הזאת שותפים רבנים-שקרנים, צאצאים-חומדי כבוד, וגם היסטוריונים-רמאים. וכל אלו, שראו בעיניהם את תלמידי הגר"א או את בניהם, ומעידים שעלייתם היתה משיחית - טועים לחלוטין, ואילו פרופ' אטקס, המגיע 200 שנה לאחר התרחשות הדברים - יודע את האמת, ומפרסם אותה. וכמובן בלי שום אינטרסים.
ביקורת על הספר "הציונות המשיחית של הגאון מווילנה; המצאתה של מסורת" (פרק ב').
בדברים שלהלן אני רוצה להוסיף מספר הערות נקודתיות, ואשתדל לעשות זאת בתמציתיות הגם שיש הרבה מאוד מה להרחיב בהן. ועוד חזון למועד.
מטרתי הראשית היא "להצדיק צדיק". אני רוצה ללמד זכות על יהודי שהיה עד כה בחזקת כשר, והנה פרופ' אטקס טוען שהוא שקרן ונוכל, מסוג בזוי ביותר. למרות שלא זכיתי להכיר את אותו אדם, שנפטר לפני עשרות שנים, אבל קיימא לן שראוי לדון לכף זכות כל אדם, אפילו הוא רשע גמור, כל שכן אדם שהוחזק ככשר עד היום, ושרבותינו כיבדוהו למאוד – בוודאי שאם יש לנו אפשרות לדונו לכף זכות, זוהי חובתנו, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית.
המדובר הוא באדם בשם ר' שלמה זלמן ריבלין, שעמד למחייתו כחזן ומורה לחזנות, וניהל את מכון 'שירת ישראל'. הוא נודע כדרשן וחוקר של תולדות הישוב הישן מתקופת היווסדו על ידי תלמידי הגר"א. והנה טוען פרופ' אטקס שאותו רש"ז ריבלין היה שקרן ונוכל, ובדה מלבו הקודח תיאוריה מרשימה על "ציונות הגר"א ותלמידיו". אטקס סובר שכל הידע שלנו על ה"ציונות" או ה"משיחיות" של הגאון מווילנה ושל תלמידיו העולים ארצה כביכול במצוותו – הומצא על ידי רש"ז ריבלין, ובזדון, ובמשך השנים בדיותיו הקודחות קנו את מקומם בעיקר במגזר הדתי לאומי, למרות שהן חסרות שחר. לסל הזה הוא מכניס לא רק את סדרת הספרים "מוסד היסוד", "חזון ציון" ודומיהם, אלא גם את "ברית אבות בסערת אליהו" – פזמונים משיחיים שחיבר (לכאורה) ר' יוסף ריבלין, אביו של רש"ז, ואת הספר המפורסם, והשנוי במחלוקת, "קול התור", המיוחס לרבי הלל ריבלין תלמיד הגר"א. בעיני אטקס, פעילותו המחקרית של רש"ז, לה הקדיש את מיטב שנותיו, הינה בסך הכל "תרמית".
לפני שאמשיך בדבריי אני רוצה להבהיר שאין בלבי דבר נגד פרופ' אטקס. אדרבה, אני מעריך מאוד את עבודתו המקיפה והיסודית, ואני מודה שהחכמתי ממנה בדברים רבים. השאלות והתמיהות שהוא מציב בסוגיה זו, הנן כבדות משקל, וראויות להישאל. אלא שאני רוצה להפך בזכותו של רש"ז ריבלין, ולהראות שקושיותיו של אטקס אינן מחייבות את המסקנות אליהן הוא הגיע על פי דעתו.
אתחיל מהערה שולית, שיש בה גם הבהרה על עמדתי בסוגיית "ציונות הגר"א", הידועה מכבר לקוראי משכבר הימים. בפרק ט"ו סוקר אטקס את חדירת הרעיונות של 'קול התור', ובכלל של מסורת "הציונות המשיחית של הגר"א ותלמידיו" לחוגי הציונות הדתית, ואף נוקב בשמות של רבנים שונים (למשל הרב אבינר) שאמצו את הרעיונות הללו בחום רב. בתוך כך הוא גם דן במאמר שכתבתי, משה נחמני, בירחון 'אור חדש' אותו ערכתי במשך מספר שנים, אשר הקודש לחקר משנת הראי"ה קוק ותולדותיו. כתבתי שם על חשיבות לימוד תורת הגאולה של הגר"א, והכרת ההיסטוריה של עליית תלמידיו ומפעליהם. אטקס מתפלפל בדבריי, חושף פרטים על מחברם, ואת כל זה הוא עושה ללא הזכרת שמי.
אטקס משוכנע שהכותב הוא הרב יצחק דדון, מישיבת מרכז הרב, ופעמיים כותב שזיהויו הוא "קרוב לודאי", ומשום כך מעניק לקורא פרטים ביוגרפיים על הרב דדון. זאת בשעה שלרב דדון אין שום קשר למאמר הנזכר, אשר אני כתבתיו מדעתי. וכאן יורשה לי להביע תמיהה רבתי: הלא בשיחת טלפון פשוטה, שלא לדבר על שיטוט מהיר בגוגל, היה יכול לגלות אטקס מיהו העורך של כתב העת 'אור חדש', ומי מחבר המאמר. כיצד ניתן לזכות אדם שלא מדעתו על מאמר שהוא לא חתום עליו? שיחה עמי, כעורך הירחון, היתה לא רק חוסכת מבוכה מיותרת לרב דדון שהוכנס לקלחת על לא עוול בכפו, אלא אף היתה עשויה לתרום למחבר בידיעות חשובות על "ציונות הגר"א ותלמידיו" שנעלמו ממנו בשעה שכתב את החיבור שלפנינו, וכפי שאבאר.
אגב: בהערת שוליים מפנה אטקס לספרי "בנין יוסף", אותו הוא מכנה: "ניסיון ליצור זיקה של רציפות בין המיתוס הריבליני ובין הרב קוק", תוך שהוא משבש בצורה משמעותית את שם הספר. כותרת המשנה של ספרי היא "מאמרי הראי"ה על בניית הארץ בקדושה" – כלומר התיישבות דתית וחרדית בארץ ישראל כהמשך למפעלם של תלמידי הגר"א שבנו את הארץ *בקדושה*, אולם אטקס מצטט את כותרת המשנה: "בניית הארץ הקדושה". הבדל של אות אחת, שמבטא פספוס גמור של תוכן החיבור.
בפרק ג', להלן, אדון בקביעתו של אטקס כי "המיתוס הריבליני הוא כל כולו יציר דמיונו ופרי עטו של שלמה זלמן ריבלין".
מקובלים כתב:מצו"ב מאמר-ביקורת שחיבר החוקר התורני משה נחמני, על ספרו של עמנואל אטקס, ובה דן בהרחבה בשאלות המדוברות כאן בנוגע לעליית תלמידי הגר"א.
איש-אחד כתב:משולש כתב:בעמוד 224 בפזמוני ר' יושעה מזכיר את "פיוטו" של רמ"מ משקלוב על החורבה ובנין ירושלים.
הפיוט עם שאר כתביו התגלו באקראי רק לפני כ18 שנה באקראי באיזה מחסן בירושלים, ועד כמה שחיפשתי לא מצאתי שהוזכרו בשם ספר בכל כותבי קורות ירושלים, ורק אז התפרסם לראשונה, וזה לכא' עוד ראיה מוכחת שהפזמונים קדומים עוד מזמן ר' יושעה. ולא איזה זיוף מאוחר של רש"ז .
https://tablet.otzar.org/he/book/book.p ... pagenum=17
מה שכותב ה"פייטן" בפזמונים הוא כך:
"פיוטו של חד דמן תלמידי אליה,
מנחם בן ברוך נודע לתהלה.
ברזא ד"ברוך מרחיב גד" כלה,
לעבור חלוצים בעבודת מרחביה".
מה הקשר בין זה לבין תוכן הפיוט שאכן כתב רמ"מ??? גזירה שווה פיוט-פיוט?!
היכן רמ"מ מדבר בפזמון על "הרחבה"? (ובכלל היכן במקום כלשהו הוא דיבר על עניין "הרחבה"?).
אגב, מי שמכיר היטב את השיח הריבליני, כולל הפזמונים, מיד שם לב להבדל הגדול בין הפיוט שבאמת כתב רמ"מ לבין הברברת שיש בפזמונים, בין האמת ובין השקר.
ובכלל, זה מצחיק להדביק נושא של "הרחבה" לדור הראשון והשני של העולים שעסקו בהשרדות ותקיעת יתד במקום, ולא חלמו בכלל על התרחבות, זה כל כך אנכרוניסטי..
יושב הארץ כתב:איש-אחד כתב:משולש כתב:בעמוד 224 בפזמוני ר' יושעה מזכיר את "פיוטו" של רמ"מ משקלוב על החורבה ובנין ירושלים.
הפיוט עם שאר כתביו התגלו באקראי רק לפני כ18 שנה באקראי באיזה מחסן בירושלים, ועד כמה שחיפשתי לא מצאתי שהוזכרו בשם ספר בכל כותבי קורות ירושלים, ורק אז התפרסם לראשונה, וזה לכא' עוד ראיה מוכחת שהפזמונים קדומים עוד מזמן ר' יושעה. ולא איזה זיוף מאוחר של רש"ז .
https://tablet.otzar.org/he/book/book.p ... pagenum=17
מה שכותב ה"פייטן" בפזמונים הוא כך:
"פיוטו של חד דמן תלמידי אליה,
מנחם בן ברוך נודע לתהלה.
ברזא ד"ברוך מרחיב גד" כלה,
לעבור חלוצים בעבודת מרחביה".
מה הקשר בין זה לבין תוכן הפיוט שאכן כתב רמ"מ??? גזירה שווה פיוט-פיוט?!
היכן רמ"מ מדבר בפזמון על "הרחבה"? (ובכלל היכן במקום כלשהו הוא דיבר על עניין "הרחבה"?).
אגב, מי שמכיר היטב את השיח הריבליני, כולל הפזמונים, מיד שם לב להבדל הגדול בין הפיוט שבאמת כתב רמ"מ לבין הברברת שיש בפזמונים, בין האמת ובין השקר.
ובכלל, זה מצחיק להדביק נושא של "הרחבה" לדור הראשון והשני של העולים שעסקו בהשרדות ותקיעת יתד במקום, ולא חלמו בכלל על התרחבות, זה כל כך אנכרוניסטי..
באיגרת ששלח הגרמ"מ משקלוב לפולין בידי השד"ר שלמה זלמן פלונסקי בשנת תקע"ט לערך – הוא כותב: "הננו מודיעים ומשמיעים לכם, כי הודות לחסדי הקל יתברך, המרחיב גבול ירושלים תובב"א , ייסדנו בה בית מדרש, והקל הבוחר בירושלים עזרנו להשיג פירמאן מהמלך, להחזיר העטרה ליושנה, דהיינו לבנות מחדש את בית הכנסת שאחינו העולים מאשכנז בנו אותו לפנים, ופראי אדם חיללוהו והיה לשאייה ולשממה, והיו לנו הוצאות מרובות, ונאלצנו לתת סכומים גדולים לילידי הארץ כדי שנוכל לבנות ולהיבנות בה.."
(השיבה לירושלים עמוד 26)
יושב הארץ כתב:יפה שהחלפת את הגירסא שלך מקצה לקצה. ויפה לך ההתאפקות.
יושב הארץ כתב:לאורך כל הדרך טענת בשצף קצף שר שלמה זלמן בדה כל דבריו מליבו, ור' יושעה היה בעיניך צדיק וכל היוצא מפיו קדוש יאמר לו.
יושב הארץ כתב:לא רוצה להכשיל אותך בציטוטים מדבריך. למשל שמגיע לרש"ז פרס נוכל על הפזמונים שזייף.
אולם לגבי מה שקרה מאז שנת תק"ס עד ת"ר ר' יושעה שחי סמוך לתקופה ההיא ממש, קצת יותר נאמן מכבודו שחי במאה הנוכחית. ואם יש לך קושיה, אם תשתדל לפותרו כשם שהשתדלת לתת דופי בר' יושעה ורש"ז ה' יסייע בידך.
יושב הארץ כתב:מקווה שבמוקדם תלך על קברו לבקש את סליחתו של רש"ז שהוצאת עליו שם רע ברבים.
עכשיו יש לך ברשימה עוד אחד.
יושב הארץ כתב:שכחתי עוד אחד שאתה צריך לבקש את סליחתו. ר' ישעיה חעשין.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 147 אורחים