יעקב בורלשטיין כתב:מה אירע, והאם אירע בדור האחרון?
בהצלחה לכולנו במשימה המשותפת.
תודה רבה על הדברים שכתבת, וכמה הערות עליהם.
1.
אולי הקדמה כללית לנושא. כאשר דנים על אתגר מסוים הדורש חשיבה מחדש צריך להבחין בין שני מצבים. יש מצבים בהם הרכבת לא נוסעת בכיוון הנכון ואין מנוס אלא מלעצור את הנסיעה ולשנות כיוון. זה מהלך קשה ומורכב אבל לפעמים מוכרח. ויש מצבים בהם הרכבת עצמה נוסעת בכיוון הנכון, אבל לא כולם עלו על הרכבת, או לחילופין לא לכולם מתאימה הנסיעה בה, חלק נופלים באמצע הדרך, וכו' וכו', במצב כזה לא צריך לעצור את הרכבת ולשנות כיוון, אלא לבנות במקביל מסלולים נוספים. אבל צריך זהירות והשגחה שכל אחד יעלה על הרכבת המתאימה.
2.
עוד בטרם אגש לפירוט הבעיות של דורינו, צריך להדגיש המציאות איננה גרועה כמו המקרה הראשון אלא כמו המקרה השני, למעט גוף אחד שזה עולם הישיבות. זאת אומרת המבנה הכללי של היהדות החרדית עובד טוב למרות שהוא לא מתאים לכולם. למשל עולם האברכים, יש עשרות אלפי אברכים שעובדים את ה' ברצינות, לומדים טוב, נהנים מלימודם, אצילות החכמה ניכרת על פניהם, משתתפים במסגרות תורניות שונות, והם עמוד השידרה הדתי של היהדות החרדית. (ואגב, היום זו מציאות כלל חרדית ולא רק ליטאית. גם החסידים הבינו שכדי לבנות תשתית חזקה צריך אברכים שישבו וילמדו, ואז המעגל הנוסף גם מחזיק מעמד טוב). אחת הסיבות המרכזיות להצלחה היא העושר התורני הרחב, אחד לומד הלכה וחבירו ש"ס בעיון. אחד חושן משפט, וחבירו זרעים. אחד עסוק במקרא וחבירו במחשבה. הרבה מוצאים סיפוק על ידי הוצאות ספרים וכתיבת חידושי תורה, (אלפי אברכים כתבו ספרים שלמים במחשב) תוכניות שונות, פרויקטים תורניים, מבחנים, כינוסים, הרצאות וכו' וכו'. יש באמת מגוון רחב שמאפשר להרבה אברכים להתחבר לחלק בתורה, להשקיע, ורואים איך שהתורה מביאה לידי זהירות וזהירות לזריזות, אנשים עובדים את ה' בצורה יפה מאד. ואח"כ יש גם עולם שלם של 'ללמד', מתפקידים שונים במוסדות התורה ועד למסור שיעור בבית כנסת בליל שבת, או לחילופין להיות מגיד שיעור דף היומי היכן שהוא, או שיחות חיזוק בערי הספר. בסופו של דבר אנשים מוצאים לעצמם נישה תורנית בתוך עולם התורה.
מול זה, ניתן להציג את הצד השני של המטבע. אותם אברכים שמסתובבים מהכא להתם, עובר עוד זמן ועוד זמן, והם לא רוכשים משהו. קומתם הרוחנית נשארת בן ארבעים כבן עשרים, קצת מערבב, קצת בלימוד וקצת בעניני השעה. חלקם גם שולחים יד במסחר או באפשרויות שונות, הקבוצה הזו היא גדולה מאד, והם צריכים ישועה. הם אכן לא מתאימים לרכבת הרגילה של עולם האברכים. אבל בגללם, אפילו שרבים הם, אי אפשר לומר שהמודל הכללי לא עובד. אולי צריך עוד אפשרויות, אבל לא להסיט את הרכבת ממסלולה.
3.
הציבור החרדי הוא אכן גדול, לאט לאט אני מקבל את הרושם כמו שכתב שמש, שהציבור נהיה גדול יותר ולאט לאט יווצרו תת קבוצות. בין היתר חסר היום גם את המנהיג הכריזמטי יצליח לאחד תחתיו קהלים גדולים. בתוך הציבור יש הרבה חלוקות, אבל אחת הגדולות שבהם היא החלוקה בין החרדים הרגילים לחרדים המודרניים. חרדי מודרני זה כמובן דבר שקשה להגדרה, אבל עדיין יש איזה שהוא רמה דתית מרכזית, ויש כאלו שחצו אותה ללמטה. אני חושב שאחת ההגדרות זה מי שמראה את עצמו באופן פומבי כלא מחויב לשמירת תורה ומצוות באופן טוטאלי. יש כאלו שיגדירו את מי שלא מכיר בקווי ההתבדלות החרדיים, לאו דווקא אלו העתיקים אלא גם אלו החדשים, למשל אני משער שבקרב החרדים שנמצאים בפייסבוק ובאינסטגרם, רובם שייכים להגדרה של חרדי-מודרני, ויש כאלו. לצערינו שהעסקנים/הזמרים/כוכבי התרבות/וכו' וכו', קרובים יותר להגדרה הזו.
וזה מצב מאד מורכב. אני מסתכל על הציבור הדתי לאומי, שאחרי תהליכים של עשורים עדיין מתבוסס באיזושהיא מערבולת בין הדתיים הרגילים, החרדליי"ם, והדתי לייט. ועיקר הצרה זה הדתי לייט, שהם כבר לא מקפידים על שמירת תורה ומצוות בצורה מלאה, ועם זאת הם עדיין חלק, מסיבות חברתיות ומסיבות רוחניות. לא קל לחתוך בבשר החי ולהוציא קבוצה מסוימת, יש לזה השלכות רחבות, במיוחד משפחות שחלק כך וחלק כך. ניתן לראות עדות לכך במפלגה הפוליטית שלהם, בנט מייצג את הלייט (ושקד את הדתלשי"ם..) סמוטריץ זה החרדלנקים, ופרץ את הדתי הרגיל, וזה עדות לחלק מהתהליכים החברתיים העוברים על הציונות הדתית. יש שם קבוצות שקלטו שהספינה נמשכת לכיוונים שונים, והקימו לעצמם איים, בין היתר ניתן לציין את הרב טאו יחד עם קהילת הר המור על שלל שלוחותיה.
הציבור החרדי מגיע גם למצב קרוב, יש קהילות גדולות שמורות יותר, יש ציבור גדול שומר תורה ומצוות בצורה נפלאה, אבל יש רבים שמתקרבים לחרדי לייט, ושמירת התורה והמצוות נהיית רופפת
בפומבי ובאופן מוצהר , וזה מעיד על תהליכי עומק. במצב כזה, אלו שמאורגנים בתוך תת קבוצות מצבם טוב יותר, ובנקודה זו צדק הרב הנוטר בדבריו על קבוצת עץ, וכן חסידויות שונות, כי בשעה שבזרם הכללי יש מערבולת, אז מי שנמצא בתת קבוצה, יש לו את היציבות של אותה הקבוצה. תת קבוצה זה ענין רחב, לפעמים זה סוג של משפחה או גם ישיבה. ניתן לשער שמי שלמד בתפרח, ואח"כ בכוללים שלהם, והוא מחובר למערכת החינוך והחשיבה דשם, נמצא בתת קבוצה משלו שתעזור לחיות בצורת חיים מסוימת.
אכן הציבור נהיה גדול, ואין מנוס מתת קהילות. למשל ראוי לחזק את העיר קריית ספר, שרב העיר וראש העיר מתנהגים באופן עצמאי יחסית. והם מנווטים את העיר בלי קשר למה שקורה בזירה הארצית, ובצדק. כי הסטנדרט של תושבי העיר שם הוא יראת שמים חזקה יותר
(ככה אני חושב. יהיו שיאמרו שהם רק סגורים יותר. אין לי בעיה אם כך, אז התושבים הסגורים צריכים את מה שראוי להם), ולא כל מה שמתאים לירושלים מתאים להם. כרגע, הגישה הזו עוד על אש נמוכה, אבל צריך שהיא תלך ותגבר. קהילות קטנות יקומו, ברמה עירונית, ברמה שכונתית, ברמה קהילתית. נכון אולי שחלק מהעוצמה של הגוש החרדי בכל מיני דברים יאבד, אבל עדיין זה יאפשר הקמת מקומות לעבודת ה' ברמה של אנשי המקום. אם אני מבין נכון זה גם המודל שהוקם בציונות הדתית.
ובעיקר מה שיעשה טוב, זה אם הקבוצות המודרניות יקימו להם קהילות משלהם. הם מעצמם יחליטו למצוא את מקומם. והם ימצאו את המנהיג הרוחני הטוב להם, (שזה מן הסתם אחת הבעיות). אני מבין שהתהליך הזה מתחיל ברמה מסוימת, בערים כמו פתח תקווה, ובשולי בני ברק, ועוד. יש גם מוסדות חינוך שמתאימים לקבוצה הזו, כל זרם הישיבות שבחרו לעצמם שם ארמי.
בין הציבור הקלאסי לציבור המודרני עומדת קבוצה קטנה של אנשים חכמים ועמקנים. שבאורח חייהם הרגיל הם קרובים יותר לחרדים הקלאסיים, כולל המרחק מהתרבות החילונית, אבל יש להם תפיסת עולם שונה מהקלאיסקה בציבור החרדי, החל מהעמקה באמונה וידיעת ה', התבוננות בעבודת ה' ובקשר אליו, תפיסת עולם ציונית יותר, תורה עם דרך ארץ, האמונה בצורך לשאת בנטל המוסרי שעל האזרחים, לקיחת החלקים הטובים שבמדע ובפילוספיה, [וכמובן יהיה ויכוח מה טוב ומה רע. בין החרדים הקלאסיים יותר לקבוצה זו]. בשורש התפיסה שלהם עומדת החשיבה המקורית והעצמאית שמתאפיינת בשיבה למקורות היהדות, ובאי חיבוב של שינויים שהחרדיות עשתה מתפיסת העולם היהודית-שורשית מסיבות שונות. הקבוצה הזו קטנה בכמותה וגדולה באיכותה, היא נקרעת בין דעותיה לבין מקומה בחברה החרדית. הם יודעים גם שהחברה המודרנית אמנם מוכנה לאמץ חלק מהערכים שלהם, אבל יש פער רב בינהם גם ברמה התרבותית (שהחברה המודרנית קרובה יותר לתרבות החילונית), וגם הם לא שותפים מלאים לרעיונות שלהם, כי החברה המודרנית עושה זאת מפתיחות גרידא והם עושים זאת עם קצת יותר אידאולגיה. זו קבוצה יחסית קטנה, אבל היא גם גדלה. אני משער שחלק יבינו למי כוונתי.
4.
מה שלדעתי מורכב מאד. זה עולם הישיבות. שם לדעתי המערכת כולה צריכה ניעור. בראש ובראשונה צריך להפסיק עם עידן ההפקרות. אין עוד מוסד חינוכי בעולם שמציע כזו הפקרות. בעבר בכל הישיבות היה מערכת מסודרת, אנשי הצוות הכירו את הבחורים, היה להם קשר קרוב עם הבחורים, ידעו מה קורה איתם, הדריכו ולימדו, עזרו ותמכו. במצב כזה באופן טבעי הרוב הולכים בתלם שמכוונים רבני הישיבה. אבל מיום שגדלו הישיבות עד לממדים בלתי נתפסים יש קריסת מערכות פשוטו כמשמעו. אין שליטה, אין חינוך, אין צוות, אין ידע מה קורה, הישיבות מספקות אש"ל, והבחורים גדלים כמו פטריות, בחסדי שמים שעדיין חלק הארי עוד יוצא בחסד. כמובן שיש בחורים שבכל זאת מוצאים איזה רב שהם קרובים אליו, אבל המערכת בכללותה היא בהפקירות שלא עולה על הדעת. ברוך ה', בהרבה ישיבות קלטו לאחרונה את הענין, והוסיפו אנשי צוות ומשגיחים, אבל עדיין השיטה הבסיסית צריכה תיקון. ושאף אחד לא יקשקש מסורת כי אני שמעתי מהמשגיח שלי שבפונביז' רב חצקל היה יושב כל יום בסדר א' על הפתח ובודק מי נמצא. אז לא חייבים לעשות דווקא בצורה הזו, יש הרבה אופנים איך לבנות מערכת מסודרת.
ואחרי שיהא סדר פתאום הראשי ישיבות ישימו לב מה קורה עם הבחורים, ויבינו שישנם צרכים שונים שמחייבים מענה, החל מהתחום התורני ועד התחום החברתי.
למשל בכל הישיבות קטנות הבינו בשנים האחרונות שצריך להוסיף הוואי לבחורים, שבתות גיבוש, ריקודים בכל הזדמנות, פנאלים בנושאים שונים, אבל בישיבות גדולות נאדה. לא כי לא צריך אלא המערכת שם תקועה בשנות התשעים. אפשר להרבות בפרטים אבל לדעתי זה הצרה הראשונה. אם יהיה סדר, יגלו שיש הרבה מאד משגיחים שיש להם הרבה לומר בעבודת ה', מאמונה ועד תיקון המידות. יגלו הרבה מאד אנשים חכמים שיש מה לשמוע מהם אם רק יתנו להם את ההזדמנות הנכונה לשיחת עומק עם בחור, (עוד לפני שילכו להרב פייבלזון או להרב אוריה), וגם יגלו שיש הרבה משגיחים שצריכים להתפטר מהר מתפקידם ויבאו אחרים תחתיהם, כי כרגע אין דין ואין חשבון.
ובמיוחד יבינו שצריך השקעה על בניית התודעה היהודית של הבחורים, לא יתכן מציאות בה בחור יכול לעבור שלוש שנים ולא לשמוע שיחה אחת רצינית, על בורא עולם על משמעות החיים, על עבודת ה'. אפשר לדון עד כמה צריך להיכנס לעולם של שאלות, אבל שיהיו שיחות רציניות בסגנון מה שקוראים בספרי רבותינו, קצת עומק לחיים, קצת מחשבה. נכון פה ושם יש וועדים בדרך ה' וכיוצא בזה, אבל צריך לעשות את זה הרבה יותר חזק ומרכזי בסדר יום של הבחורים.
הדבר הנוסף שצריך תיקון בעולם הישיבות, הוא גיוון התכנים ואפשרויות הלימוד. צורת הלימוד התקבעה על משהו מאד מאד מסוים, והתחרות היא רק מי דומה אליו. ההערכה נקבעת על פי ממד מאד מוגבל ומאד שיטתי. יש עוד הרבה מה להאריך וקצת כתבתי באשכול זה
viewtopic.php?f=48&t=41160 5.
בענין מהפכת המידע. ראשית כל כשדנים על האינטרנט צריך להיות כנים שאמונה זה החלק הקטן של הסיפור. גם בעבר היו בחורים שנחשפו לתכנים של כפירה, ומי שרצה מצא את מבוקשו בספריות הציבוריות שהסתובבו בהם הרבה בחורי ישיבות. גם פעם היו הרבה שהיו להם שאלות, (וכבר פעם כתבתי מה שאמר לי הרב נויגרשל שאת השאלות הטובות ביותר הוא שומע מבחורי ישיבות), ואולי אפילו יותר מהיום כי כאשר אדם מתעורר לחשוב אז באופן טבעי הוא חושב מחשבות גם על אמונתו, ומאז מהפכת הדפוס הידע האנושי עובר די בקלות, חלקו בכתב וחלקו גם בעל פה. אני לא חושב שהחומר הכתוב ברשת יחדש בעיה מסוימת, אולי רק אתרים כמו עצכ"ח
(גילוי נאות. אף פעם לא ראיתי אותו מבפנים. כן קראתי את האשכולות של הויכוחים שהורדו בקבצים) מחמת כמה סיבות. אבל העובדה שהדבר אינו חדש ושאלות היו מאז ומעולם, לא סותר את העובדה שצריך לתת לבחורים שיש להם שאלה כל שהיא, תשובה ברורה ומתקבלת על הדעת, ובוודאי מצב שבו בחור לא מעיז לשאול שאלה והוא אכול מבפנים זה מצב נורא ואיום, ולא יתכן שהוא יקבל שטיפה על הראש אלא או שהמשגיח ישיב לו בסבר פנים יפות, או שהוא יופנה לאנשים המבינים בענין. אבל לא זלזול או הערה בנוסח שהמחשבות האלו הם רוח טומאה, וגם לא דחייה מחוסר ענין. כן, חשוב שהבחור ירגיש מחובר מבחינה שכלית ורגשית לעבודת ה' ובוודאי ליסודות האמונה.
הבעיה האמיתית והקשה להתמודדות באינטרנט זה הקדושה. המציאות מוכיחה שראשית כל האינטרנט הפרוץ הוא מכשול גמור לצעירים וגם למבוגרים, ומשום כך המוסכמה החרדית, והכלל דתית,
(דומני שאין מישהו בעולם הדתי שסבור שאין צורך לסנן את התכנים ברשת. חוץ מרבנים כמו הרב יובל שרלו וחביריו, שאיתם באמת אין מה לדבר, שיתבוססו בדיבורי גבוהה גבוהה שלהם) היא חד משמעית, שאין מקום לאינטרנט ללא סינון בבית הדתי. גם הרבה מהעולם הכללי מבינים זאת, רק שאצלינו מתייחסים לנושאים אלו ברצינות יתר, גם כי אנחנו רציניים יותר בעניין של טוב ורע, וגם כי נקודת הפתיחה אצלינו שונה.
ברוב סינוני האינטרנט החרדיים הפריצות העיקרית מסוננת. ועם זאת ישנה תופעה אצל בחורים רבים של סרטים וסדרות וכדומה גרועים יותר וגרועים פחות, ושוב עיקר הבעייה איננה אמונית, אלא יותר של קדושה, או לחילופין איפה הראש נמצא.
אמנם בחור שאמונתו תהיה מיושבת עליו, והוא מחובר לעבודת ה' ולתורה יהיה קל יותר לשמור עליו בתוך המסגרת התורנית בלי לפזול החוצה, ואפילו אם הוא הציץ ונפגע, יותר קל להוציא אותו, בשונה מבחור שהוא ריק מכל תוכן רוחני, והצפייה או ההתחברות לקבוצות שונות ממלאות אותו בחוויות ובריגושים, שההתמודדות שלו עם עצמו ושל הוריו או מחנכיו עובר למגרש הרבה יותר מורכב.
מה שכן צריך לקוות שהמציאות הנוכחית תיקבע נורמה מסוימת שהאינטרנט הוא כלי של מבוגרים ובעיקר של נשואים בדיוק שאין בחורים עם רשיון ברוב עולם הישיבות, כך לבחורים לא יהיה את הכלי הזה באופן פרטי. כי גם באלו החסומים אפשר להתחכם, ולא חסרים בחורים משועממים, וגם הסקרנות שלהם גדולה יותר, והאחריות האישית שלהם נמוכה יותר, וגם בשונה מבני זוג שחיים יחד בצורה תקינה הם שומרים אחד על השני, ועוד סיבות רבות מדוע צריך לגדור את הענין באופן מוחלט מבחורים באופן אישי, (הם יכולים להשתמש ברשת המשפחתית או המשרדית של הישיבה, או של חדרי האינטרנט המלאים בחורים וזה בהחלט שומר). ברמה המקצועית צריך להמשיך ולפתח את האינטרנט המסונן, פריצת הדרך הראשונה אחרי המצאת הסינון זה נט-פרי. נו, שוין, תם כוחי, למרות שיש עוד להאריך בכל הנושא.