כדכד כתב:הטעם לצאת ביזכור הוא כדי שלא יאמר עמהם בטעות וברית כרותה לשפתים ח"ו וזה הטעם שכתבו הפוסקים ולא השתנה וגם לא ישתנה
עקביה כתב:כדכד כתב:הטעם לצאת ביזכור הוא כדי שלא יאמר עמהם בטעות וברית כרותה לשפתים ח"ו וזה הטעם שכתבו הפוסקים ולא השתנה וגם לא ישתנה
מי אומר את זה?
ובכל מקרה, זה נאמר כטעם מקורי, או בתור חיפוש טעם למנהג שאף אחד לא ממש יודע את טעמו?
תוכן כתב:עקב שיח הקורבנות החודרת גם לציבור החרדי, יש לעיין אם יש טעם לצאת עוד ליזכור, או שיש להדר להשאר דוקא בתוך הבית כנסת. הרי עיקר הטעם לצאת, הוא משום כדי לתת לאדם להתבודד בצערו, ולא לחדור למרחבו הפרטי בשעה שקשה לו. אבל כיון שהיום החרדקים והפמניסטיות, שהם אלו שקובעים את הטון הציבורי, החליטו שמהנכון הוא שכל אחד שעובר קושי על כולם להעצים את הקושי ולהבין כמה זה קשה לו, ואדרבה יש להאריך ולהרחיב כמה הוא סבל וכיוצא, וכל מי שלא עושה כן, הרי הוא מתעלל בסובלים, אם כן, מסתבר מאד שעדיף לכל אחד להשאר על מקומו ביזכור, ולהקשיב קשב רב לכל אחד שאומר יזכור, ולהשתתף עמו, להגיד ולהסביר לו כמה הוא מסכן שאמא שלו נפטרה למשל. ואם נגיד היה לו ילדות קשה, אפשר לשכן לספסל להוסיף, שהוא יודע שאבא שלו היה רשע גמור וכמה זה לא בסדר שאבא שלו מת מהר כל כך, מבלי שיהיה אפשר לזרוק אותו לבית סוהר כדי שהילדים ירגישו שהוא קיבל את מה שמגיע לו. אפשר להוסיף גם, שבטח עכשיו צולים אותו בגהינם, וזה בודאי ישמח את הבן שמחה רבה, ויעזור לו לחזור לעצמו ולהתייחס יפה לאשתו.
והנה, אם היציאה ביזכור היה דין דאורייתא או אפילו מדרבנן, אז לא היה אפשר לשנות ההלכה, אפילו שקיי"ל שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, אבל מכיון שאין מדובר אלא במנהג, אולי אפשר לדחות את המנהג כדי לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך למהדרין מן המהדרין, כי כך אנו משתתפים בצערו של חברינו, ובכך אנו עוזרים לו להחלים מסבלו.
עקביה כתב:כדכד כתב:הטעם לצאת ביזכור הוא כדי שלא יאמר עמהם בטעות וברית כרותה לשפתים ח"ו וזה הטעם שכתבו הפוסקים ולא השתנה וגם לא ישתנה
מי אומר את זה?
ובכל מקרה, זה נאמר כטעם מקורי, או בתור חיפוש טעם למנהג שאף אחד לא ממש יודע את טעמו?
כדכד כתב:זה נאמר כטעם מקורי
כדכד כתב:והביא זאת בשם ארחות חיים ספינקא על סי' תרס"ח באורח חיים.
הארחות חיים מביא זאת בשם ספר ל"ח ולע"ע לא פענחתי את הראשי תיבות.
י. אברהם כתב:כדכד כתב:והביא זאת בשם ארחות חיים ספינקא על סי' תרס"ח באורח חיים.
הארחות חיים מביא זאת בשם ספר ל"ח ולע"ע לא פענחתי את הראשי תיבות.
לשון חכמים לרבי ברוך יהודה בראנדייס פראג תקע"ה, עמ' צב
י. אברהם כתב:לולא דמסתפינא אמינא, שהמנהג התחיל בזה שהאבות אמרו לילדיהם תצאו! אין לכם שייכות לתפלה זו, הרי אני חי וקיים!
כולל יונגערמאן כתב:ידוע מצדיקים שהקפידו מאוד על זה ואמרו שזה ממש סכנה
תוכן כתב:הטעם שמא ימשך לאומרו, הוא דוחק נראה. מי פתי יתחיל לומר יזכור על אמו או אשתו, כשבעוד שעה ילך הביתה ויאכל את מה שבשלה.
תוכן כתב:תמיהני על דמיון זה שאינו עולה יפה כלל. הרי מודים הוא אומר כל יום, ויזכור אומרים אחרים כמה פעמים בשנה, איך ימשך אחריהם כלל?
עקביה כתב:זה לא טעם מקורי. זה טעם דחוק מאד למנהג שאף אחד לא יודע מהיכן בא.
מלכיאל גרינוולד כתב:עקביה כתב:זה לא טעם מקורי. זה טעם דחוק מאד למנהג שאף אחד לא יודע מהיכן בא.
הטעם המקורי פשוט למעיינים. המנהג בקהילות אשכנז הוותיקות היה שהשמש מזכיר את כל השמות הרשומים במעמאָרבוך המקומי, לכל אחד נוסח מלא (ולא רק שם בלבד כמו שעושים במי שברך לחולים ל"ע) ועוד בנוסח האשכנזי המוקפד. דעת לנבון נקל ש'יזכור' נמשך זמן ארוך, וממילא יש להניח שרבים ניצלו הזדמנות זו ויצאו לענייניהם.
כדכד כתב:אבל הקושיא מי יאמר אינה קושיה. יש אנשים שדרכם להמשך אחר חבריהם וגם אם אינם רבים - בפקוח נפש לא משחקים
עקביה כתב:כדכד כתב:אבל הקושיא מי יאמר אינה קושיה. יש אנשים שדרכם להמשך אחר חבריהם וגם אם אינם רבים - בפקוח נפש לא משחקים
אנא, קצת פרופורציות.
לא מדובר בפיקוח נפש.
בתפילת יזכור אין שום איחול או בקשה על אי מי שימות.
הטעם הזה הוא חומרה גדולה, או שנאמר על דרך הרמז.
כדכד כתב:גם בגמ' במו"ק במעשה דפינחס אחוה דמר שמואל שא"ל "אילו בדידך הוה" לא היה שם איחול או בקשה
פנחסויפלל כתב:לא הזכירו את דברי השערי אפרים (שער י' פתחי שערים ס"ק לב) שהוא משום חשש עין הרע.
עקביה כתב:כדכד כתב:גם בגמ' במו"ק במעשה דפינחס אחוה דמר שמואל שא"ל "אילו בדידך הוה" לא היה שם איחול או בקשה
זו אמנם לא ממש בקשה, אבל יש כאן רמה כלשהי (נמוכה מאד אמנם) של משאלה, מה שאין ב'יזכור'.
פנחסויפלל כתב:לא הזכירו את דברי השערי אפרים (שער י' פתחי שערים ס"ק לב) שהוא משום חשש עין הרע.
כדכד כתב:עקביה כתב:כדכד כתב:גם בגמ' במו"ק במעשה דפינחס אחוה דמר שמואל שא"ל "אילו בדידך הוה" לא היה שם איחול או בקשה
זו אמנם לא ממש בקשה, אבל יש כאן רמה כלשהי (נמוכה מאד אמנם) של משאלה, מה שאין ב'יזכור'.
חס ושלום לומר כן "אילו בדידך הוה מי הוה מזלזלת בהו כולי האי" אינו משאלה שום רמה ובשום קנה מידה
כל כוונתו: במקרה מקביל אילו היה קורה גם מר לא היה מזלזל בזה ואין בזה שום רמז ושום איחול שזה יקרה
ש. ספראי כתב:עי' במש"כ בנידו"ד בענין ברות כרותה לשפתים, מדברי הזכר יהוסף.
אשרי יושבי ביתך כתב:פנחסויפלל כתב:לא הזכירו את דברי השערי אפרים (שער י' פתחי שערים ס"ק לב) שהוא משום חשש עין הרע.
עקביה כתב:ש. ספראי כתב:עי' במש"כ בנידו"ד בענין ברות כרותה לשפתים, מדברי הזכר יהוסף.
היכן זה נמצא?
ש. ספראי כתב:עקביה כתב:ש. ספראי כתב:עי' במש"כ בנידו"ד בענין ברות כרותה לשפתים, מדברי הזכר יהוסף.
היכן זה נמצא?
הנה חלק מהמאמר.
חלקם דברים מעניינים ומרתקים.
עקביה כתב:כדכד כתב:עקביה כתב:כדכד כתב:גם בגמ' במו"ק במעשה דפינחס אחוה דמר שמואל שא"ל "אילו בדידך הוה" לא היה שם איחול או בקשה
זו אמנם לא ממש בקשה, אבל יש כאן רמה כלשהי (נמוכה מאד אמנם) של משאלה, מה שאין ב'יזכור'.
חס ושלום לומר כן "אילו בדידך הוה מי הוה מזלזלת בהו כולי האי" אינו משאלה שום רמה ובשום קנה מידה
כל כוונתו: במקרה מקביל אילו היה קורה גם מר לא היה מזלזל בזה ואין בזה שום רמז ושום איחול שזה יקרה
ביום שישי אחד עמדתי לפני הקופה בסופר והמתנתי לתורי. הייתי קצת לחוץ, והערתי לקופאי שאפשר היה למהר יותר. אמר לי הקופאי: "אילו אתה הייתה ישן בלילה רק שעתיים ועומד על הרגליים מארבע לפנות בוקר לא היית מתפקד טוב יותר".
האם אתה לא שומע במשפט הזה נימה כלשהי של משאלה?...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 382 אורחים