הרואה כתב:יש נושא חשוב שקשור לנידון פה מכמה צדדים שלהערכתי לא כולם מבינים אותו.
יש הבדל בין מאקרו למיקרו.
דוגמא טובה כמו שכתב החזו"א שעולם הישיבות הוא הצלה לדור וצרה לפרט. כלומר למרות שרבים יכלו לצאת יותר ת"ח אילו לא היה את עולם הישיבות במתכונתו הנוכחית (ומסתמא החזו"א עצמו אם היה גדל כיום במודיעין עילית לא היה יוצא החזו"א) שהיא קצת מיטת סדום - בכל זאת כל גדולי ישראל (ועל זה כן יש קונצנזוס...) תמכו בעולם הישיבות וגם כמעט בכל המקרים הורו לשלוח בחורים לישיבות וכו' וכו' כי בסופו של דבר יש בהוראה גורפת כללית = מאקרו כזאת הרבה יותר תועלת מאשר נזק.
כנ"ל בנושא הגיוס, וכנ"ל ביחס לאקדמיה, וכו'.
העניין הוא שאי אפשר להשליך מהמיקרו על המאקרו (למשל פלוני שרבו הורה לו ללמוד רפואה זה לא אומר שמהיום מותר לכולם ללכת לאוניברסיטה), והנקודה שלא כולם הבינו היא שגם אי אפשר להשליך מהמאקרו על המיקרו, למשל אם גדולי ישראל תומכים במפלגה מסוימת אין זה אומר שהם מסכימים לכל מעשי אותה מפלגה, אלא שבשיקול הכללי הם מבינים שכדאי לתמוך במפלגה זאת.
וגם כן ה'רוח' היוצאת מבתיהם של גדולי ישראל נגד גיוס לצבא אין זה אומר שלפלוני שנמצא במ"ט שערי הייטק או לאלמוני שבמילא לא מושפע כמעט חברתית בשום מובן או לפלמוני שקם כל יום ב11 אסור להתגייס לצבא. וגם אם רוב גדולי ישראל הסכימו למשל על מהלכיו הציבוריים של מרן הרב שך זיע"א זה ממש לא אומר שהם הסכימו עם דעתו ביחס הנכון למדינה וכו'.
בסופו של דבר העובדה שיש רבים בציבור החרדי שתופסים כמובן מאליו שיש אנשים שתפקידם למות עבורם זה עוול מוסרי שאין כמותו, זה פשוט 180 מעלות מכל המידות הטובות שהתפרשו בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, ביסוד הדברים זה חמור יותר מקפיצת יד בצדקה ומנושה ומעושק שכר שכיר.
לא התכוונתי לרגע שהוראותיהם של רבותינו לא נכונות, וגם ביני לבין עצמי אני לא חושב שיש לי סמכות לחשוב אחרת מגדולי התורה, מאותה סיבה למשל אני לא עולה להר הבית וגם בבחירות אני גם מצביע למה שרוב גדולי ישראל אומרים להצביע וכן בנושאים רבים. קצת הקצנתי לצורך הדיון, ומכיוון שמקובלנו שהעולם שחור ולבן מיד נתפסתי פה בשוגג בעיני כמה מהחברים כאילו שאני 'מפריח סיסמאות' של 'פוחזים' שבאים 'לקרר' ולצאת נגד 'כל הקדוש והיקר לנו' ו'ציפור הנפש'.
מה שכן אני חושב שהשאלה הזאת שיש פה אנשים שמתים במקומנו צריכה להטריד את מנוחתו של כל אחד ואחד. מה זה אומר למעשה? לב יודע מרת נפשו... אחד יתחזק יותר בלימוד התורה כדי להרבות זכויות לעם ישראל, אחד יתנדב בדברים אחרים, ומסתמא גם הרבה יחידים צריכים לשאול חכם שמכיר אותם היטב האם התגייס לצבא כפשוטו.
כתבת כאן נקודה גדולה, טובה וחשובה מאד. יישר כוח. [מעבר ליישר כוח על שהבהרת את עמדתך וכוונתך מעיקרא].
אמנם, הדיון העיקרי אכן היה על הגישה/הוראה הציבורית הכללית, על המאקרו, בפירוש. וכבר הוזכר כו"כ פעמים שברמת המיקרו המציאות שונה, או מורכבת יותר, וכמו שהפנה לעיל הרב לבי במערב, וכיו"ב דוגמאות שכל אחד מכיר מהעבר והווה.
ולגבי המיקרו, היינו הטענה "שיש רבים בציבור החרדי שתופסים כמובן מאליו שיש אנשים שתפקידם למות עבורם":
א. צריך קודם לברר כמה אחוזים הוא המיקרו הזה, בכדי לדעת עד כמה יש להתייחס אליו בשונה משאר תופעות שליליות - בפרט ברמה האישית אינדידואלית כפשוטו - שיש בציבור שלנו כמו בכל ציבור [כולל תופעות שמקורן ביסודות של אותו הציבור], ופשוט שיהיו.
ב. רבים לא פחות, אולי יותר, מתוארים בפסקה האחרונה שכתבת.
ג. ועיקר:
[אזהרת "אריכות אופיינית", אבל צללת כאן במים אדירים נכונים וחשובים, שנוגעים בלב לבה של הסוגיה, שהיא בעצמה חשובה ביותר, ובכלל בלב לבה של ההנהגה-מציאות החרדית בהרבה דברים, ומבחינתי אין ראוי מזה להשקעה. מי שבאמת ירד לעומק דבריך - יהיה שווה בעיניו גם האריכות והעומק שבהתייחסות לכך.
עוד אזהרת "כתיבה מפותלת", אבל היות שלא משלמים לי על הכתיבה כאן, והחשיבה וההשקעה גם כך גדולה, אין לי אפשרות לערוך בצורה יותר טובה. מי שיתנדב לערוך עריכה מקצועית תבוא עליו ברכה.
מאותה סיבה גם לא יכולתי לבקר כל דבר, ולדקדק ולדייק בכל דבר. גם לא יודע אם כיסיתי הכל, ואם אמרתי כל מה שרציתי וחשבתי. מקוה שבכ"ז תהיה תועלת.
כמובן לא חייבים לקרוא. אפשר להתעלם ולדלג כלא היה. אני מוסר כאן הודעה ומודעא רבתי (שניהם) ובזאת יוצא ידי חובתי. ומעתה הרוצה לקרוא - עושה זאת ע"ד כן. ידע לקראת מה הוא הולך, ישנס מותניו וישקיע בקריאה ומחשבה על הדברים].במציאות יש חיבור, יחס, הדדיות, השפעה - בין המאקרו למיקרו, מטבע המציאות האנושית. קל להפריד דברים בהגדרות ובדרישות שעל הנייר, אבל מאד קשה במציאות. המאקרו צובע בהכרח את המיקרו. וכאן
בדיוק נכנס העניין של חשיבה מורכבת שדיברתי עליו כ"כ הרבה מוקדם יותר באשכול, וכתבתי שיש בזה - ובאופן מוכרח - חלוקת תפקידים ברורה בהגדרה, והחשיבה המורכבת לא יכול להגיע מהקדקוד, אלא מוכרחה לבוא מפירמידה שמתרחבת כלפי מטה, עד למקומו של כאו"א.
ועוד:
הרבה פעמים, בגלל הקושי המציאותי להפריד ולחלק בין המאקרו למיקרו, ובוודאי להנחיל תפיסה מורכבת לציבור - ניצבת בפני המנהיגים בעיה של או-או, רווח שכרוך בהפסד, והשאלה הגדולה היא כמובן מה יצא במה, שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו. ועליהם להכריע, והם מכריעים, גם בזה. הרבה פעמים מתוך שיקול והבנה שמה שיופסד כאן ע"י המאקרו - יתאזן לפחות בחלקו ע"י תחומי מאקרו ומיקרו אחרים, או על ידי מעגלי השפעה מיקרואיים פרטיים. ובסופו של דבר, היות ואין ברירה אחרת, צריך להסתפק בזה, מצד מה שמוטל עלינו להכריע ולעשות. כי שלימות - אין.
נתקדם:
בני אדם הם יצורים הרבה יותר של מאקרו מאשר של מיקרו. ככה החשיבה שלנו מאורגנת. צא ובדוק בכל מקום ומקום, הדבר שעליו הוא שם את הדגש הגדול, חוד החנית ההשקפתי שלו, עמוד השדרה, וכיו"ב - בהכרח "ישתלט" ויצבע ויקבע בדמותו ובצלמו ולאורו ובגווניו אינספור מיקרואים, חלקם קשורים אליו וחלקם לא. לא זו בלבד, אלא שמשאבי ההשקעה [כוח, זמן, דיבור, קשב, חינוך וכו'] מוגבלים. אי אפשר להתאמץ ולנהשקיע במידה שווה על כל דבר, וגם אי אפשר לשים על כל דבר את הדגש הכי גדול, וגם אי אפשר לחיות עם משנה שכולה מיקרואים מבודדים. כך בנויים המוח והנפש שלנו. לכן - אנחנו מאגדים דברים למבנים גדולים, ומשקיעים במבנים האלה ביחס ישר לחשיבות שלהם אצלנו. ואם זה כך אפילו באדם הפרטי, כל שכן שזה כך ביחס לציבור.
ממילא, [אני אנקוט דוגמה להמחשת העיקרון, ולכן גם אם אני טועה בה, לא משנה]. נניח נושא כמו חשיבות לימוד התורה בנוסח/בציבור החרדי [אני מדבר כרגע על האשכנזי ליטאי, ולא לאפוקי אחרים]. מהסיבות שלא כאן המקום לברר אותן, זה הוא עמוד השדרה שמחזיק עליו את הכל, גם כלפי מי שלא לומד כל היום או שלא לומד בכלל. זה המגדיר הגדול. בו משקיעים הכי הרבה מאמץ חינוכי, השקפתי, זמן ועמל. אין ספק שהוא "משתלט" על הרבה תחומים המשיקים אליו, או סוגיות/מקרים שמתחככים בו, וכיו"ב, ואין ספק שהוא הצובע-וקובע את היחס שלנו בהם. אין ספק שעבורו מוקרבים מקרים ותחומים, לפעמים אנשים, שמבחינת עצמם - לא זה היחס הראוי להם, אלא שהערך העליון והגדול, בעיקר מצד העוצמה והטוטאליות שבה הוא מאופיין ומוקנה - פשוט משתלט עליהם, ולכן התחומים האלה מטופלים ביחס שמראש הוא "בהינתן ש-", שלפעמים שקול כמעט ל"בדיעבד". ומי מדבר על דקויות, על ניואנסים, על רגישויות, עליהם בוודאי שכמעט אין לדבר בנוכחותו של ערך על מרכזי ועוצמתי שצובע הכל.
על הנייר - פשוט שזה לא צודק. זה עוול. זה אנטי-אנושי. וכי אין עוד תחומים וערכים? וכי החיים - ובני אדם - אינם מלאים, כמעט מוגדרים, בדקויות וניואנסים? איזה עוול זה שהערך העליון דורס תחתיו הכל, צובע הכל, משתלט על הכל, לוקח הכל. ומשאיר לתחומים האחרים - שיריים ממנתו, ולמקרים פרטיים - פירורים, ולניואנסים - צלחת ריקה.
בוא נשב ונגדיר הגדרות ברורות, גבולות ברורים, ניתן לכל דבר את המקום שלו, ונחנך בהתאם. נושא נושא ומה שהוא כפי שהוא. אבל כאמור, זה מתאים למחשבים, לרובוטים, לא לבני אדם. במציאות זה בלתי אפשרי. החל ממבנה הנפש, עבור דרך אפשרות החינוך, וכלה בחוסר היתכנות טכני פשוט.
למעשה, גם עצם החיים מאד "לא הוגנים" בדיוק באופו האופן. למשל, זוגיות: מרכזית ביותר, משפיעה ביותר עלינו ועל ילדינו, דורשת השקעה - מסוימת, משלה, ואם היינו צריכים ויכולים לטפל רק בה - היינו מטפלים בה כמו שראוי לה בכלים שלה. ובמציאות? טרדות החיים והפרנסה טורפות את רוב רובו של זה, ומשאירות לתחום החיים הכ"כ מרכזי הזה שאריות, וזה המצב, ואלה הנתונים, ואיתם ובתוכם אתה צריך לעבוד על הנושא המרכזי הזה. זה עוול שאין כמוהו לנושא. אבל זו המציאות. אפשר לבכות על המצב, ואפשר להפנים שזו המציאות ולעבוד בהתאם, ובתחבולות תעשה מלחמה. וזה רק כלפי נושא כה מרכזי בחיים. וגם אותו הרבה מזניחים ל"ע עד שהוא מתפוצץ בפנים. וכמה דברים קטנים, מקומיים, פרטיים בחיים פשוט נדרסים ונעלמים לגמרי מהמפה ומהעין עד שאיזו קטסטרופה תעלה אותם בבת אחת וכולי האי ואולי? זו המציאות. אין לנו משאבים להכל, לא של זמן, לא של כסף, לא של מוח, לא של כוח, לא של חיים ולא של יישוב הדעת, כשרונות וידע. ואנחנו לומדים על החיים תוך כדי תנועה, ועד שמסיקים מסקנה ברורה - החיים / השלב הזה בחיים כבר נגמרו. כשיושבים לשולחן ומבודדים זמן לנושא מבודד, או מי שהפך את הנושא הזה למקצוע/קריירה שלו - אוה, שם מגלים מהו ומיהו ודרכי טיפול בו. אבל זה "תנאי מעבדה", או "היכל שן אקדמי", החיים ובני אדם לא בנויים ככה, בטח לא כסדר.
העניין הזה של החיים שזו צורתם במציאות, הוא דבר שלעצמו יש לעסוק בו, אבל הבאתי אותו כאן לא בכדי. זה חשוב מאד מאד להבין שה"בלאגן" מהסוג הזה לא מתחיל בתחום הערכי. זה מאפיין של חיים, של בני אדם. זה כך בחיים הטכניים [אדם שמטפל בבריאות שלו לא יכול לצאת לצוד ואין לו מה לאכול], וכל שכן שזה בחיים בעלי מבנים וכללים וסדרים חברתיים. ואם זה כך בחיים עצמם, כל שכן וכל שכן בתחום הערכי שגם ככה הוא גבוה מאיתנו, רוחני, וחמקמק, ונקנה בעמל וחינוך, וככל שמתקרבים אליו יותר מגלים יותר כמה הוא מורכב. לאור הנ"ל, המאקרו שצובע [ולפעמים דורס] בהכרח את המיקרו, ושזו המציאות, למרות העוול העקרוני שבדבר, ממילא, כהכרעה מה יותר קריטי עבור היהדות והעקרונות והזהות וכו' - נקבע שזה העיקר, וכל השאר בהכרח יושפע ויישר קו. כמובן עושים מה שאפשר להעמיד את העניינים האחרים כשלעצמם, אבל מבינים מראש שהם יוכפפו לעיקרון העל הגדול, שהוא זה שקבעו שהנפש תלויה בו. וממילא גם הטיפול בענייני המיקרו יהיה בגבולות הגיזרה שקבע המאקרו, וכמובן - קודם כל שלא על חשבונו.
כמה כבר דיברו על הקהילה החרדית, על היחסים ההדוקים, על המה יגידו וכו'. יש הרבה תוצאות למצב החברתי הזה. יש בו הרבה טוב, ויש בו הרבה פחות טוב. אבל כל דבר כזה הוא עסקת חבילה. זה מה שחשוב להבין כאן. אי אפשר לשבור את החבית ולשמר את יינה. אי אפשר ליהנות מהמעלות של קהילה בלי החסרונות שלה. אי אפשר לעשות גם כאן מאקרו לחוד ומיקרו לחוד, וכל שכן כשמדובר על שני מאפייני מאקרו בעצמם. לכן זו שאלה של מה עדיף על מה מהרווח וההפסד, ומקבלים החלטה מודעת באיזה מאקרו לבחור, ובשטח בפועל ברמה הכי פרקטית כשבא מעשה לידינו - ננסה כמה שאפשר להפריד את המיקרו הזה מהמאקרו. דבר שגובל הרבה פעמים באבסורד אבל עושים מה שאפשר. לדוגמה: ילד שלנו יגדל בתחושה חריפה של צו הקהילה ומה יאמרו, ובמקביל כשנקנה לו משקפיים חדשות נדבר איתו באותו היום על כך שלא יתפעל ממה שכולם אומרים. או דוגמה מסדר יותר גבוה: כתוצאה מחיי הקהילה ההדוקים, תהיה תופעה חזקה של "מלומדה" בתורה ומצוות. ואנחנו ניאבק כנגדה בכל כלי שעומד לרשותנו - אבל בשום אופן לא נקליש את חבלי הקהילה, תוך ידיעה שהם גורם עיקרי וראשון לאותו המלמודה שאנו נאבקים בו - ובדיוק בו אנחנו לא מטפלים כלל. אולי עוד דוגמה: [באשר יש אצלנו הרחקה מוחלטת בין המינים עד החתונה, אנחנו לא נחנך את ילדינו בחשיבה מורכבת שמפרידה מראש בין בת זוגך ללא בת זוגך, כי אי אפשר לחנך ככה, נקודה. זה לא יחזיק מים, וזה לא אפשרי משום כיוון. לכן בצדק נרחיק מנשים ובנות בכלל. בידיעה מראש שזה יקשה מאד את החיבור הטבעי עם בת הזוג האמיתית בהגיע הזמן, ואז נצטרך - בתקופה קצרה ביותר, ובדחיפות - לנהל עם הבן שיחות שיסבירו ויקרבו כו', ולנסות לבטל את ההשפעה של הריחוק הכללי שיצרנו מקודם - בידיעה מראש שזה מה שיקרה - על המקרה הפרטי של כעת].
וככה בנוגע ליחס אל המדינה והציבור הכללי, ובכלל זה הצבא. מכל הסיבות הנכונות נוצר היחס הכללי, ברמת המאקרו, של הציבור החרדי אל המדינה בכלל והצבא בפרט. כמערכת. היחס הזה הוא כללי, מקיף, בעל עוצמה רבה [עצמית וחינוכית], והוא טוטאלי. הוא לא מורכב, לא רגיש, לא חלש, ולא מקומי. גם הריחוק מהציבור החילוני, כציבור/השקפה, הוא טבעי ומובן. זה המאקרו והוא גם נתון וגם מוצדק [אני לא נכנס כרגע להגדרה המדוייקת של המאקרו הזה עצמו, אלא משרטט בקווים גסים ולא מדוייקים]. האם יש לו השפעה ברמת המיקרו? בוודאי, מה השאלה. אנחנו לא רובוטים. בוודאי שכתוצאה מהמאקרו העצום המקיף והכולל הזה, העמוק והיסודי הזה, נוצרת אדישות מסוימת לציבור הכללי, בוודאי שההסתכלות על המדינה היא כגוף שמשתמשים בו כמה שאפשר במסגרת החוק ובמקביל מצפים לישועת ה' כהרף עין במדינה יהודית אמיתית בראשות משיח צדקנו, בוודאי שההסתכלות על הצבא המסוים של המדינה המסוימת הזו היא כגוף שצמח מהמדינה וחלוקת התפקידים בינינו לבינו אינה שונה מחלוקת התפקידים בין הציבור שלנו לציבור הכללי. [נא לא לתפוס אותי בניסוח, אני עמל כאן מספיק גם ככה, ואין לי אפשרות של פנאי וכוח לטיוטות והגהות ושכתובים]. ההשפעה של המאקרו על המיקרו כאן היא מכרעת, מוכרחת, צפויה ובלתי ניתנת לעקיפה.
כעת השאלה היא כנ"ל:
א. עד כמה צריך להתחשב בזה, באותה השפעה של המאקרו שמשנה בהכרח אבל לא בצדק - מבחינת המיקרו כשלעצמו - את המיקרו לגוונים שלא אמורים להיות בו,
ב. נניח שהנזקים למיקרו משמעותיים וצריך להתחשב בהם, האם ניתן? האם יש אפשרות לשינווים מסוימים במאקרו ו/או בחינוך אליו, באופן שיצבע פחות את המיקרו?
ג. ובכל מקרה: מה בכ"ז ניתן לעשות לגבי המיקרו.
והתשובה המעשית מורכבת מהכל גם יחד. [וגם ההחלטה הזו הרבה פעמים מתקבלת מאליה, תוך כדי תנועה ומכורח המציאות, אבל כאמור: ככה עובדים בני אדם וככה עובדים החיים. אנחנו לא מחשבים ולא רובוטים]. והיא משקפת בדיוק את הפירמידה שדיברתי עליה.
כלומר - ברובד מסוים וברמה מסוימת - היינו ברמה העקרונית, שם השאלה בין המאקרו למיקרו היא או-או, ובזה המאקרו מכריע, ומקבלים זאת מראש, כהחלטה מודעת ומושכלת. יש רבדים מסוימים ורמה מסוימת של המאקרו - שאותם ניתן לרכך, [מה שמתחיל קודם כל בלבודד אותם ולהקדיש להם טיפול בפני עצמו], אבל זה בדרך כלל ברובד יותר נמוך, ביצועי יותר, או מקומי יותר. וברובד מסוים וברמה מסוימת - בעיקר ככל שמתקדמים כלפי מטה אל האיש הפרטי והמקרה הפרטי וכו' - שם מטפלים במיקרו עצמו כראוי לו, עד כמה שניתן להפריד אותו כעומד לעצמו ולא בשר מבשרו של המאקרו. ולמשל בענייינו: המבט על החיילים האינדיבידואלים, כבני אדם, ולא כ"מערכת הצבא".
החלק הזה האחרון - הרבה פעמים הוא דבר שעושה האדם בינו לבין עצמו, בלי איזו מערכת חינוכית מסודרת. כמובן שצריך עבור זה להיות אדם בר הכי [מכמה כיוונים], ויש כאלה שהמיקרו המסוים הזה אצלם צבוע מהמאקרו ואינם מטפלים בו מעבר לכך. וזאת למרות שהם אנשים מוסריים וכו'. פשוט כי בדבר המסוים הזה, אין להם המורכבות הנדרשת, או לא התעורר להם הצורך הפנימי, או שהתשובה-יחס השטחי מספק אותם - והכל מאותה הסיבה: משום שהמאקרו השתלט גם על זה. רבים מהם, כשיעוררו אותם - יתעוררו, ויבקשו.
כל המבנה הזה [שחילקתי בגדול לג' רמות-רבדים] - הוא
בעצמו חשיבה מורכבת, והוא
מחייב חשיבה מורכבת. ואותו המבנה, ומאותן הסיבות גופא - מחייב שיצירת/חינוך החשיבה המורכבת תלך ותתרחש יותר ויותר דוקא כשיורדים בפירמידת ההנהגה כלפי מטה, דוקא.
חשוב לי שוב להדגיש:
זה שפירמידת היחס והטיפול נוצרת מכורח המציאות ותוך כדי תנועה, והרבה פעמים ענייני ביניים או מיקרו ממש מטופלים רק כשפורצת שריפה - זה המצב האנושי הטבעי, הן בחיים, הן בחיים הערכיים, והן בכל מערכת [רשת קשרים והשפעות הדדיות] שהיא שהקים האדם מעולם ועד עתה. [גם בהלכה, נושאים שלא נגעו למעשה מאות ואלפי שנים, הוזנחו, מחוסר ברירה וסדר עדיפויות במשאבים מוגבלים, וכשנוצר מחדש הצורך - בנו אותם מחדש].
ועוד אחדד: כשאני אומר "טבעי" - זהו צידוק מוסרי ג"כ.
אין "ספר הוראות" [מין "קיצור שולחן ערוך" או "שונה הלכות"] ערכי קבוע, חתוך, מסודר ומפורט לכל מקרה ולכל מצב ולכל זמן, וגם אם יש – עוד לא נוצר האדם שאפשר להפעיל אותו עם ספר כזה. [גם התורה לא יכולה לרדת לרזולוציות האלה. וגם אם היא כן היתה (נניח שהיו ספרים המוקדשים כ"א לבירור פרט אחר) – זה בלתי אפשרי ליישום].
אפילו אם היינו מופעלים ערכית ותחושתית בלחיצה על כפתורים, ואפילו אם היו לנו מספיק כפתורים,
סעיף אופייני בספר [שער פלוני, פרק פלוני, ענף פלוני, סעיף פלוני] היה נראה כך:
במקרה א - לחץ כאן וחוש כך. במקרה ב – לחץ כאן וחוש כך. במקרה ג – לחץ לחיצה משולבת
ארוכה על שניהם. במקרה ד – לחץ לחיצה משולבת
קצרה על שניהם. במקרה ה – לחץ קודם על הראשון ואח"כ על השני. במקרה ו – לחץ קודם על השני ואח"כ על הראשון. במקרה ז – לחץ לחיצה ארוכה על הראשון, אחריה קצרה על השני, ואח"כ שוב קצרה על הראשון. וכן הלאה והלאה והלאה. ומי שחושב שאני צוחק או מגזים – אני לא.
זה הספר שהיה צריך להיות אילו היינו נדרשים להתייחס לכל מיקרו בהתאם לנדרש בו-ממנו בלבד ו/או בעודו כרוך עם מיקרואים אחרים וחלק ממאקרו גדול וכולל. אין אפשרות אפילו לספר כזה, על אחת כמה וכמה שאין מציאות כזו. זו מערכת הכי מורכבת, ומליאת גורמים ותנאים, ורשת קשרים אינסופית במלוא המובן של המילה [כיום זה מוגדר מתימטית כמערכת בלתי ניתנת לחיזוי בהגדרה]. לכן מטבעה המערכת הזו מתנהלת - ובהכרח - כפי שתיארתי לעיל, וממילא - גם כאמירה ערכית - אין בכך עוול.
כמובן, הכל במסגרת האפשרות. מה שכן אפשרי - אפשרי [ואז אינו מוצדק], מה שלא - לא [ואז כן מוצדק], הן ברמת הציבור והן ברמת הפרט. וכל ציבור, ומקום, וזמן, וכל אחד ואחד - יש לו בזה את המינון שלו, לפי הרבה תנאים פנימיים וחיצוניים.
ע"כ להפעם. לפחות לא הטרחתי היום אלא בהודעה אחת ארוכה. להשקיע בקריאה ארוכה אחת ליום - זה כבר יותר סביר. אני שמח שעלה עניין המאקרו-מיקרו, כי הוא איפשר לי להבהיר כיצד ומדוע אין סתירה בין מה שכתבתי מוקדם יותר באשכול [בדבר היחס לחיילים, והצורך ההכרחי בחשיבה מורכבת כשהשקפה, כל השקפה, ובהכרח, פוגשת את החיים] לבין מה שכתבתי בימים האחרונים [על הנחת המוצא המוסרית, שמי שכערך השקפתי-זהותי מציית לגדולי ישראל בסוגיות ציבוריות-ערכיות, זהו בעצמו צידוק מוסרי, והדיון הפרטני אמור להתחיל רק מנקודת המוצא הזו והלאה].