הנה מה שכתב לאחרונה [כ"הכנה לשבועות זמן מתן תורתנו"] חוקר דתי מסוים, ששמו התפרסם בהקשר של חכם מסתורי אחד, ומישהו מאד נעלב כשלא התייחסו לחוקר הזה כאישיות תורנית:
1. שבועות, כמו כל החגים, זה יום שאנחנו חוגגים את ההיסטוריה. ה' לא נותן את התורה בהווה, אלא בעבר. ועל העבר, שמשמעותו נמשכת עד היום, אנו שמחים. זוהי משמעותו האמיתית של יום חג (עיין ערך יום העצמאות).
2. ובכלל על מה יש לחגוג בהווה, כש-90% ממה שמוצג בשם התורה, אינו תורה. העובדה שרוב עם ישראל לא לגמרי בעניין, ורוב היהודים הם 'חילונים', היא לא פדיחה של הקב"ה. הם גם לא תינוקות שנשבו. הריחוק הזה מהתורה אינו שאלה שצריכה תשובה, אלא התירוץ עצמו. התורה כפי שהיא מוצגת כיום (בעיקר על לידי נושאיה ומתיימריה) אינה כה מלהיבה, ורחוקה שנות אור מהתורה שקיבלנו בסיני. מה יעשה הבן ולא יחטא לה?
3. אז אולי צריך ליצור דת חדשה, כזו שתתאים לעם ישראל כעם, לא עוד תורה של עדה חרדית ומגזר דתי, אלא תורה לאומית. לא תורה שמזלזלת בצבא ובמדינה ובטבע, אלא שמחזקת אותם. אפשר שגם לדת החדשה יקראו יהדות, וגם היא תהיה על פי השולחן ערוך. אפשר שגם בה יאכלו בה טשולנט וקיגל, ויהיה בה כבוד לכל המנהגים הכי קטנים ומשעשעים. אבל היא תהיה יהדות אמיתית, ואליה ינהרו כולם. ישמעו רחוקים ויבואו, בלי שכנוע ובלי הפצה. בלי צורך בכפיה.
איך יקראו לה? אולי: יהדות המוסר. היא תהיה תנועת מוסר שדוחפת קדימה את העולם, ולא נגררת אחריו. ובעיקר, היא לא תהיה מתנגדת להיגיון ולנורמליות ולמדע ולביקורת, אלא אדרבה, מעודדת אותם.
והתורה החדשה הזאת הולכת ומתרקמת במסתרים, ומתגלה ליודעי חן, עד שיום אחד היא תופיע לעיני כל.
האנשים הכי נערצים על החוקר הזה הם הרצל וגורדון, טרומפלדור ודוד רזיאל, שבעיניו הוא סוג של משיח.
אלה "גדולי הדור" של האנשים האלה [הסוג הזה מתוך החוג הזה מתוך הציבור/מגזר הזה], "בתי המדרש" הנערצים עליהם הן האוניברסיטאות, אז למה בדיוק אנחנו מצפים מהם ומ"תורתם". יש להם "יהדות" אחרת.
זה מתחיל מחיבור [בהתחלה תמים וטהור, אח"כ משתלט] לארץ וללאומיות, ממשיך ל"תורת ארץ ישראל" חדשה ונעלה ועולם ישן של תורת גלות מצומצמת שחורה ומכוערת עדי יסוד נחריבה, מבלי משים מגיע לתרבות המערב על מלא מלא, אוניברסיטה כמוסד יוקרה ולהיות חוקר אקדמי כשאיפה אינטלקטואלית, משם ממשיך ליחס מחפיר לחז"ל ולדבריהם [וכל שכן לראשונים, מלבד מציאוֹת ייחודיוֹת שמתאימות להם] מסברת הכרס המליאה בתאוות ובתרבות המערב והמחקר האקדמי הכפרני הנערצים והנעלים, ממשיך לתנ"ך בגובה העיניים ושמים בתורה, ונגמר בנאו-רפורמיות וברפורמיות גמורה, ניסוח מחדש של התורה ושל היהדות. השלב הבא [ויש שמדלגים אליו כבר משלב ג', דרך שלב ה"לייט"] זה פשוט להפסיק להיות דתי וזהו. כי מה צריך דת אם אפשר פשוט להיות מחובר לארץ וללאומיות. דת זה איכסה. דת זה ילדותי. אנחנו כאן עמישראל בארצישראל. לפני ששמים לב נשמטת גם הקרקע מתחת ללאומיות ולארץ, ונעשים ככל הגויים.
השנאה לתלמידי חכמים, ובעיקר התפרצותה החוצה, היא בעיניי הסימן שהם כבר חצו את קו האמצע.
גם כאן, יש להעמיק בשורשי הדברים אבל וכו'.