יענקלה הכונס- היה?

[ארזי ביתר]

תקופה קצרה לאחר סגירת הישיבות, חושב הוא בשקט
בשכונות ירושלם. המגיד שיעור ר' חיים שידר את השיעור
היומי, בלב הוא חש כי זה לא יום ולא יומיים, יושבים בבתים
כרצון שוכן מרומים, ולפתע מתוך החלון, הוא רואה אותו עצוב
כל כך, הבחור מהישיבה בית הלל, מדבר הוא בקושי, רבי איך
הייס יענקל וייס, האם אוכל לשאול במחילה, מסתכל עליו ר'
חיים, על הכפפות שעל הידים, האם אתה מגיע משמה, יא רבי
איך בין פון דארטן, רציתי לשאול אין קארצן, אבער לפני כן
אקדים קצת למה, קוראים לי יענקלה אפֹונעס (שורש פֹון), אני
נזכר בכל הנסיונעס, מכיר את זה כל מי שניסה להתקשר,
למדתי עד תש"פ, בישיבה בגבעה A ,ה' יחזירנו בקרוב שוין אין
באלד, אני בחור בלי סיידר , עצוב כל כך וליידער , די קו איז
פארשטאפט אני לא מבין דבר, הרבי אומר זה xxxx , לי יש רק
ניסיונעס, טאטע און מאמע פלאפון כבר מזמן נשבר, בוקר אחד
בדממה, אבא אומר לי נשמה, איך זאג דיר צו, אתה עוד תדע
יפה, זורק את הפלאפון א אלטע, מוציא מקרטון א הארטע,
יענקל'ה זה בשביל דף גמרא בעל פה, ומאז כל לילה אני מקיש
ומחייג, שלוחה איינס שלוחה צווי, חולם על שיעור א גאנצע
זאך, עד שלילה אחד לא אשכח, כבר ידעתי לחייג טוב כל כך,
עצמתי את העיניים, והתחלתי להקיש בקול רם, שידור חי
הקישו אחת שיעור מוקלט הקישו שתיים, וכשפתחתי את
העינים , טאטע און מאמע היו שם , ובכו כפי שלא ראיתי
מעולם, אבל אז בפתע פתאום , התנתקו הקוים, מיין ישיבת
בית הלל, התנתקה ביום עומס רב, טאטע און מאמע עיני יורדה
מים, ואני בחור צעיר נשאר לי רק קצת דעת, בהוראות הסגר ,
בחדרי בידוד האיומים, כשהרגשתי שעוד קצת אני יוצא מדעתי
לשמי מעונות, הקשתי את המספר, שעומד לי בעינים עצומות,
עד שכל הישיבה קראו לי יענקל'ה הפון'ס, יצאתי מהבידוד,
ישבתי בסלון בשוליים, חשבתי אולי אוכל ללמוד עוד עפעס,
אבער ויותר יעקב לבדו , הקוים קרסו כחדא, למי יש כח פאר
אזעלעכע שוואכע קעפעס, נשארתי קצת טעמבעל, כמו
בחורצ'יק בלי קו בתבל, אבל כל לילה כשאני נכנס לדכאון
קשה, אני עוצם את העינים ובמשך שעה שעתיים, אני מחייג
בפלאפון בעל פה אויפן לשון, ועכשיו אמור לי ר' חיים, האם
אוכל בעוד יומיים, לחזור לישיבה כאטשיק ועל אף, כי אלפיים
שבע מאות פעמים, ניסיתי לחייג בתמים,למרות שלמעשה עס
כאפט זיך נישט קיין קו, ר' יענקל א שיינע פשעטל, בא נעשה
גשעפטל, קח את שלי ותן את ה SIM שלך, כי אני על פי סברא,
אקליט את הגמרא, אבל אתה מסיים את הגלות בזכותך, בא
ר' יענקל נתקשר לבית מדרש פנימה, לשמוע שיעור לשמחת
אבא ואמא, הושע נא נחשבת כצאן טבחה הושע נא, כי אליך
התקשרנו כל היום , יה"ר שיחשב כאילו הקשבנו, הדרן עלך
והדרך עלן סדר פלאפונים כולו, ובמקום רמי לוי וסלקום נגיע
לחברותא ולתפילה ולסדר ולישיבה, יתגדל ויתקדש שמיה
רבא.

חחח... מי כתב את זה?

[מבולבל]

סיום הש"ס הוא רובו לבעלי מלאכה שאין זמנם נותן להם לשבת באהלה של תורה ולעמול על מסכתא גמרא לקנותה כראוי בעיון בהבנה בשלימות וביסודיות. אומנם שיש אנשים שמשקיעים הרבה בלימוד הדף יומי עד שחוזרים על זה כמה וכמה פעמים וקונים איזשהו מדריגה של יסודיות בזה, אבל רוב האנשים אינם כן. מעולם היתה ההסתכלות שלי שעיקר השמחה של הסיום הש"ס היתה על העמילות שיש בו, שהבעל מלאכה הזו שעסוק רוב היום בעבודה קשה ומפרכת מעשר מזמנו ומכוחו תמידים כסדרם יום אחר יום בעקביות כדי ללמוד את הדף, עם כל העייפות שיש לו ועל אף שאינו יכול להשקיע להבינו כראוי. ושמחה זו עושה שבעמילות ויגיעה אפשר להגיע לקנין גדול כזה לגמור את כל הש"ס (וודאי שא"א לדמותו למי שלא גמר את הש"ס אבל למד מסכתות שלימות בעיון ובהבנה וגם זה בעמילות שיושב באהלו של תורה כל היום ובמסירות נפש).

לעניות דעתי יש כאן הגזמות גדולות בתיאור המסירות נפש.
בא נדבר על הרוב,
מרבית האנשים לא עובדים יותר מ7-8 שעות ביום, וגם זה אצל הרבה - עם הפסקות,
ואצל הרבה גם לא עבודה מפרכת...

וכי מה רוצה הינך, שיהודי לא יפתח דף גמרא כל היממה, גם זה הרבה מדי?
קודם כל, יש הרבה שיכולים ללמוד גם לפני שעות העבודה או באמצעם,
וגם אם זה אחרי, חמישים דק' של גמ' רש"י וכוס קפה זה מסירות נפש?
העקביות זה נושא נפרד,
אדם גם מתפלל ואוכל כל יום 3 פעמים,
ופה גם ניתן להשלים,
אז לא צריך להיסחף עם התעמולה.

דווקא בדור הקודם, שרבו עובדי 'תנובה' וסוללי כבישים,
והיו קמים בארבע בבוקר ל'דף היומי'
היה יותר מסירות נפש.

(וכדי לא להרגיז יותר, לא אדגיש שוב,
שמשום מה, אפילו פעם ביובל אין ערב הוקרה עם חצוצרות,
לאברכים מן השורה עמלי תורה שחיים במשורה אם לא בדוחק).

ר' דוב לנדו שליט"א עסק בזה בשנה האחרונה. עבר ממקום למקום ודיבר 5 דקות ואמר כמה אברכים הם החשובים וכו וכו .