ישא ברכה כתב:לדעתי דברי הרשב"א הללו אינם כמו המשמעות הפשוטה העולה בקריאה ראשונה, ודבריו כפשוטם אינם מתקבלים...
יש"כ על דבריו הארוכים והיפים.
אם נתמצת את הדברים, הטענה היא שלא יתכן שהרשב"א סובר שהיה עדיין איזה מקום ספק בעצם היותם של יצי"מ וקרי"ס ניסים גמורים בחריגה מדרכי הטבע כי זה:
א. סותר את ההגיון הישר.
ב. סותר את המסורת של עם ישראל.
ולכן יש לדרוש את דברי הרשב"א באם אינו עניין ולומר שמה שכתב: "מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת," וכן: "ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם ספק צד פקפוק" אין כוונתו למילים שכתב, כלומר: שמה שהיה באמת זה שבני ישראל לא האמינו אמונה מוחלטת מפני שאפשר שנעשה ע"י מקריים טבעיים או מעשה החרטומים, אלא כוונתו: "שיש אנשים שהדמיון המופרע יציע להם דמיונות שיגרמו להם לאבד את האמונה, והקב"ה רצה לסלק את האפשריות לשגות בכל מיני תאוריות דמיוניות לא הגיוניות".
בהמשך הדברים הציע הרב לבי במערב
לבי במערב כתב:פשטות ד' הרשב"א מוסבים על עניני כשפים, וכידוע שאף החרטומים הפכו מים לדם והעלו צפרדעים. ואי"ז "טריק\תעלול של קוסם" - כ"א דבר אמיתי, שנעשה ע"י שמות (טומאה)
ודבריו בזה אינם כדברי הרשב"א שכתב במפורש: "אפשר שנתפשטו בהם,
או מקריים טבעים, או עניני החרטומים"
וע"ז הוסיף הרב ישא ברכה שאף שאי"ז ד' הרשב"א:
ישא ברכה כתב:בכל אופן, אם כישופים וכדו' זו מציאות על טבעית אמיתית, הרי מבחינת הוכחת מציאות הבורא (כי כל תופעה לא טבעית יזומה ומסודרת, מוכיחה שיש מישהו שעשה אותה), זה מוכיח בדיוק כמו נס רגיל- זה באמת נס בדיוק כמו כל נס. אבל זה לא מוכיח על הנבואה. וכמדומה שכדברים הללו כותב הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה.
ולבירור הדברים
מתחילת דבר ה' אל משה ועד מתן תורה נעשו כמה וכמה מופתים, ומשמעות הפסוקים שהיו דברים שהאמינו בהם בנ"י רק על הים, וכן שוב היו דברים שהאמינו רק בהר סיני. זו הנקודה אותה ניגשו לברר רבותינו הראשונים.
ודעת הרמב"ן אכן, שכל אחד מהמופתים הוא הוכחה גמורה למציאות ה' והנהגתו, ובכל מופת נתגלה עוד חלק בהנהגה עד מתן תורה ששם התגלתה הנבואה. אבל ההתגלות היא ממה ששידד ה' מערכות הטבע ולא ח"ו כמו שכ' הרב ישא ברכה שמוכיחים משהו מהכישוף, והרי לזה לא היו צריכים כלום במצרים.
ודעת הרשב"א שמובאת לעיל היא, שאף אחר כל המופתים אכן היה חסר לבנ"י בבירור המוחלט בלי ספק שאכן יד ה' עשתה זאת, עד אחר מ"ת, ועל הטענה מההגיון הישר אין לי להכניס ראשי בין ההגיון של הרשב"א לשל אחרים, אבל מש"כ שהוא נגד המסורת של עם ישראל, הנה דברי הרמב"ם (פ"ח מיסוה"ת) השגורים בפי כל:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם.
לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן
שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל
שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:
...וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ (שמות ג יח) "וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ". יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבָבוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר (שמות ד א) "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". עַד
שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה
יִסְתַּלֵּק הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר.
והן הן ממש דברי הרשב"א, שאף אחרי כל האותות לא האמינו בנ"י באמונה גמורה שאין בה דופי והיו מהרהרין ומחשבין שאולי נעשה בלט וכישוף (ויש להוסיף שלדעת הרמב"ם כידוע, אין הכישוף אלא אחיזת עיניים), ורק אחרי מ"ת הסתלק כל ספק והרהור.
ועמש"כ הרב יש"ב שמבחינת הוכחת מציאות הבורא אין נ"מ בין קריעת י"ס לכישוף יש להשיג בכמה פנים וכבר הארכנו די, ועכ"פ במה שנוגע לדברי הרשב"א אין זה נ"מ וגם הוא מעלה את זה כאחת האפשרויות, כי ודאי אף אם אפשר להוכיח קיום של רובד נוסף בעולם, הפועל בצורה שאיננו מבינים, זה לא מה שרצה הקב"ה להוכיח והרי בכל מכות מצרים החרטומים הם הפירכא למופתים, ולא מופת בעצמם.