טרגדיה איומה ונוראה - משפחה שלימה נמחקה

[עקביה]

א. הערבות של כל ישראל זה בזה אינה נוגעת אלא כאשר יש בידם למחות ולא מיחו (שבועות לט.:) וכו' וכו' וכו'.
ב. כאן זה ממש לא מצב של ניתנה למשחית רשות, כדכתיבנא לעיל וכו' וכו' וכו'.

[דרומי]

נקודת הענין: חשבונותיו של הקב"ה לא ידועים לנו, אבל ידוע לנו שיש מצבים שבהם נראה כאילו אדם אחד נפגע כתוצאה מחטא כללי, גם כשהוא ממש לא אשם, ועכ"פ יש אשמים הרבה יותר ממנו.

למה זה ככה? אפשר לפתוח על כך אשכול נפרד. מתי בדיוק אומרים את זה ומתי לא? עוד שאלה מעניינת המתאימה לעוד אשכול. אבל זו המציאות באופן כללי, ובנידון דידן בוודאי הילדים לא אשמים בשום דבר ובכל זאת וכו'.

שנשמע בשורות טובות ישועות ונחמות.

[עקביה]

מהיכן "ידוע לנו" וכו'? ומאין שזו המציאות באופן כללי?

[קראקובער]

אף אחד לא יודע חשבונות שמים באופן ברור, אבל יודעני בבירור על מקרים בעבר שבהם הצביעו צדיקים על אסונות ואמרו שהם באשמה של אש המחלוקת, גם כשהיה ברור ושקוף שהאדם הספציפי שבו נגע האסון - ל"ע ול"ע - לא היה לו שום קשר ישיר או עקיף למחלוקת, אלא שכל ישראל ערבים זה בזה וכו' וכו' וכו' וכו' וכשניתנה רשות למזיק אינו מבחין וכו' וכו' וכו'.

[קצת פלא שדוקא החכמים בעלי 'ראש פתוח' נכנסים ל'מגזריות' שמאפיינת בדרך כלל קהילות מאוד 'סגורות' ו'שמרניות'. וד"ל].

אגב בנוגע לנידון הספציפי - שמועה שמעתי שהיום אירעה עוד תאונה באותו הכביש, רחמנא ליצלן, וכנראה שאכן כביש זה לא נסלל כהלכה במובן הכי גשמי.

ומסיימים בברכת ברכה וחיים.

מן הסתם כוונתך לעוול הנורא שנעשה במשך שנים לצד מסוים שהתגלה לעיני כול בצורה ברורה בבחינת והנגלות לנו..

[אסף128]

אם נסכם את מה שכתבו החברים אז ככה. בגלל אש המחלוקת אשר פשתה בציבור החרדי לדבר ה', אז הקב"ה שלח אזהרה, ונהרגו באש י"א מאחינו הטועים תינוקות שנשבו. בחרנו לא להתייחס למה שקרה בריחוק מקום, אז הקב"ה שלח אזהרה קרובה מאד, ושמונה בני משפחה אחת נהרגו באש. וכבר מצאנו בקרח ועדתו שעונש המחלוקת הוא באש, ואפילו תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, נהרגים מחמת המחלוקת. והלימוד של עונש נוראה זו צריך להיות כמה חמור הוא מחלוקת נורא נוראות, וכמה צריך להתרחק ולברוח ממנו כבורח מן האש, פשוטו כמשמעו.

בגמרא בשבת נ"ה ע"א משמע שהסדר הוא - קודם נענש מי שידע את חומרת העניין ולא פעל מספיק, ורק אח"כ החוטא עצמו. (לא בא לדון בעצם העניין). אלה שנרצחו באמריקה לא מסתדרים לי עם הסדר הזה. (למרות שזה תלוי ממתי מתחילים למדוד)

[פרנקל תאומים]

ראיתי מה שכתבו כאן החכמים, בפרט בענין הזהירות בנהיגה וכד'.
אולם שבתי והתבוננתי בטרגדיה הנוראה, שמתו 8 נפשות מישראל במיתה משונה של שרפה. וזהו מיתה שלא כדרך העולם, גם לא מדרך התאונות, מתי שמענו פעם אחרונה על תאונה שהמיטה אסון כזה עם מיתה משונה כ"כ, שהיו הורים עם ילדיהם הרכים כבולים ואזוקים למקומם ונשרפו שם בשרפה נוראה כ"כ.
לנוכח התבוננות זו, לא ניתן בשום פנים ואופן לתלות את כל ההתעוררות על ענין הזהירות בנהיגה, כמובן.
מה גם, שאע"פ שהקב"ה מביא רח"ל פורעונת על בני אדם מחמת סיבות נסתרות, אולם כשזה נעשה בפומבי ובאופן משונה, שמזעזע כל לב, בודאי הקב"ה גם רוצה לרמז לנו משהו.
ולענ"ד הדלה והשפלה, כשאני מצרף את הענין הזה של תאונה הגורמת לאש, ובני אדם כבולים אל האש ונשרפים בה, גורמת לי להרהר על תאונה גדולה מאוד (במובן הרוחני והערכי) שנתרגשה עלינו בתקופה האחרונה, ואשר הגיעה לשיאה באותו היום ממש, ואשר ללהב יצאת, כי נאחזה האש ביער מארז ועד אזוב, כולם כבולים היו בעל כרחם אל האש הגדולה הזאת, (כי כן מכונה הנגע ההוא בשם אש), ורח"ל כמה נפשות נכוו מן האש ההיא, והמבין יבין, והמשכיל בעת ההוא יידום...

סליחה שאני אומר, אבל אינני מבין מה אנשים רוצים. הלא כב' מרמז לבחירות, ואני הק' לא ידעתי מה מצפים, טבען של בחירות שהן יוצרות מתיחות לזמן מה, ועם הכל דומני שהרוב המוחלט של הציבור, לרבות מרבית העסקנים, שמרו בהחלט על תחרות הוגנת, הוי אומר- תחרות ולא מחלוקת, הם לא הלהיטו להבות דופי ולא הסיתו את המגזרים ולא שיסו אותם אלו באלו. היו בהחלט יוצאי דופן, והם בוודאי יתנו את הדין, אבל באופן כללי, הציבור שלנו התנהג באופן הולם.

[תוכן]

אני שמעתי ת"ח יקר שביקרים שהתלונן מאד על מערכת הבחירות ועל מה שהצדדים אמרו.

[משולש]

אם סתם תולים את התאונה בתנאי הכביש מבלי להכיר בעובדה שהכביש הרעוע וטעות האנוש היו רק שליחים לבצע גזר דין שבא בגלל מעשינו הרעים, על זה יש את הרמב"ם המפורסם שחוזרים עליו הרבה פעמים וז"ל:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

[דרומי]

ועיין גם בדבריו בהל' אבל.

ומסיימים בטוב.

[עקביה]

אם סתם תולים את התאונה בתנאי הכביש מבלי להכיר בעובדה שהכביש הרעוע וטעות האנוש היו רק שליחים לבצע גזר דין שבא בגלל מעשינו הרעים, על זה יש את הרמב"ם המפורסם שחוזרים עליו הרבה פעמים וז"ל:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

ראה שם בהלכה א שמדובר בצרה כללית הבאה על הציבור. לא במקרה פרטי.

[החושב]

אני רואה שיש כאן כמה וכמה שבקיאים טובא בענייני חשבונות שמים וביאור צירופי 'המקרים'.
אולי יסבירו אותם יודעי הדבר מהו פשר העניין שהתרחש כעת שנהרגו באותו הכביש 7 ערבים?

[סגי נהור]

לענ"ד פתרון הויכוח כאן הוא כך:

ודאי שאין 'לחפש אשמים' ולתלות בפלוני את האשם במותו של אלמוני. כל הנהרג נהרג ע"פ גזירת שמים, כי כל דרכיו משפט, ואין אנו יודעים חשבונות שמים.

אבל, מטבע הדברים שכשאדם שומע על טרגדיה כזו הוא חש חרדה וזעזוע, וטבעו של רגש זה שהוא מנער ומעורר את האדם. ועל זה אנו אומרים שבוודאי בא הדבר לאדם כדי לעוררו להיטיב את דרכיו, ואם הוא פוטר את רגש הזעזוע בלא-כלום ומפטיר כדאשתקד, זוהי "דרך אכזריות" והתעלמות מהאות המכוון אליו משמים.
וידועה הדגשת הבעש"ט שהסימן משמים הוא ידיעת האדם אודות מאורע, שאם משמים כיוונו שהמאורע יגיע לידיעתי וישפיע עלי, ודאי עלי לשאול מה נתכוונו ללמדני בכך.

[החושב]

לענ"ד פתרון הויכוח כאן הוא כך:

ודאי שאין 'לחפש אשמים' ולתלות בפלוני את האשם במותו של אלמוני. כל הנהרג נהרג ע"פ גזירת שמים, כי כל דרכיו משפט, ואין אנו יודעים חשבונות שמים.

אבל, מטבע הדברים שכשאדם שומע על טרגדיה כזו הוא חש חרדה וזעזוע, וטבעו של רגש זה שהוא מנער ומעורר את האדם. ועל זה אנו אומרים שבוודאי בא הדבר לאדם כדי לעוררו להיטיב את דרכיו, ואם הוא פוטר את רגש הזעזוע בלא-כלום ומפטיר כדאשתקד, זוהי "דרך אכזריות" והתעלמות מהאות המכוון אליו משמים.
וידועה הדגשת הבעש"ט שהסימן משמים הוא ידיעת האדם אודות מאורע, שאם משמים כיוונו שהמאורע יגיע לידיעתי וישפיע עלי, ודאי עלי לשאול מה נתכוונו ללמדני בכך.

פלפול נאה.
אולי תסכים לפרש קטע הבא מדברי חכמינו:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א
אי זו היא דבר? עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו'. תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר. ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר.

רש"י מסכת תענית דף כא עמוד ב
ביום אחד אין זה דבר - דאקראי בעלמא הוא.

לא באתי בזה להביע שום עמדה ודעה חוץ מכך שגם כאשר באים לחזק ולהתחזק - זה לא אמור להיות בדרך של שליפות מהמותן והפרחת סיסמאות וקלישאות בנוסח של "אז בודאי וודאי כל אחד צריך כעת ...".
באמת, כל אותם אלה שדרכם לדרוש מאחרים שיתחזקו בעקבות הטרגדיה הנוראה, מעניין אותי מאוד לדעת - במה הם עצמם התחזקו בדיוק.

[משולש]

אם סתם תולים את התאונה בתנאי הכביש מבלי להכיר בעובדה שהכביש הרעוע וטעות האנוש היו רק שליחים לבצע גזר דין שבא בגלל מעשינו הרעים, על זה יש את הרמב"ם המפורסם שחוזרים עליו הרבה פעמים וז"ל:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

ראה שם בהלכה א שמדובר בצרה כללית הבאה על הציבור. לא במקרה פרטי.

המשנה בתענית מדברת אפי' על כמלא פי תנור שידפון שנמצא בתבואה (מסתמא זה תבואה של אדם פרטי לא של ציבור).
וכן על איזה שועל או זאב שנצפה משוטט להנאתו אי שם.

[עקביה]

המשנה בתענית מדברת אפי' על כמלא פי תנור שידפון שנמצא בתבואה (מסתמא זה תבואה של אדם פרטי לא של ציבור).
וכן על איזה שועל או זאב שנצפה משוטט להנאתו אי שם.

שם זה משהו אחר לגמרי. מדובר שם על חשש מסכנה, כמו השידפון, שחוששים שיתפשט לכל התבואה, וכן לגבי החיות.

ראה מש"כ הרמב"ם (תעניות ב יא): על השדפון ועל הירקון משיתחיל בתבואה, ואפילו לא התחיל אלא במקום קטן כמלוא פי תנור גוזרין עליו תענית ומתריעין.

[יקים]

אם סתם תולים את התאונה בתנאי הכביש מבלי להכיר בעובדה שהכביש הרעוע וטעות האנוש היו רק שליחים לבצע גזר דין שבא בגלל מעשינו הרעים, על זה יש את הרמב"ם המפורסם שחוזרים עליו הרבה פעמים וז"ל:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

ראה שם בהלכה א שמדובר בצרה כללית הבאה על הציבור. לא במקרה פרטי.

אינני נבין את דברי כב'.
האם כאב לב וזעזוע נפש איננו בגדר צרה? רבים מאיתנו כן מרגישים כאב ושברון לב מטרגדיה כזו, הלא אחים אנחנו, וכשח"ו קורה לאח טרגדיה מזעזעת ונוראית כזו זוהי צרת כל בני המשפחה, ולכן אנו מחשיבים זאת כצרה כללית על הציבור.
האם כשנתפס בנימין על הגביע, פטרו השבטים את עצמם בכך שהוא גרם לעצמו בגנבת הגביע, או שארע לו מחמת איזה חטא, ואין זה עסק שלהם??? (אף כי יש לחלק ששם נבע מזה צרה לאביהם שירד שאולה בתפיסת בנו בנימין, אבל הרעיון נכון)
ונפטיר כמליצה בדברי השבטים הק' "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו..."
ועכשיו יבוא מישהו להתפלפל האמנם כל צרה פרטית לאדם יחשב לפי דבריי כצרת הציבור, ומלתא דלא מסתברא הוא וכו'.

[עקביה]

אינני נבין את דברי כב'.
האם כאב לב וזעזוע נפש איננו בגדר צרה? רבים מאיתנו כן מרגישים כאב ושברון לב מטרגדיה כזו, הלא אחים אנחנו, וכשח"ו קורה לאח טרגדיה מזעזעת ונוראית כזו זוהי צרת כל בני המשפחה, ולכן אנו מחשיבים זאת כצרה כללית על הציבור.
האם כשנתפס בנימין על הגביע, פטרו השבטים את עצמם בכך שהוא גרם לעצמו בגנבת הגביע, או שארע לו מחמת איזה חטא, ואין זה עסק שלהם??? (אף כי יש לחלק ששם נבע מזה צרה לאביהם שירד שאולה בתפיסת בנו בנימין, אבל הרעיון נכון)
ונפטיר כמליצה בדברי השבטים הק' "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו..."
ועכשיו יבוא מישהו להתפלפל האמנם כל צרה פרטית לאדם יחשב לפי דבריי כצרת הציבור, ומלתא דלא מסתברא הוא וכו'.

גם אני איני מבין את דברי כת"ר.
וכי בכאב לב וזעזוע נפש עסקינן הכא? הלא אצל רבים הוא כמו הקיקיון של יונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד.
הנושא הוא עצם הדבר הנורא של הריגתם של בני משפחה שלימה.
השאלה היא האם יש מקום להעלות על הדעת שבגלל מחלוקת השוררת בין ראובן לשמעון, באים משמים ומכים בכל הכח את לוי.

[סגי נהור]

אינני נבין את דברי כב'.
האם כאב לב וזעזוע נפש איננו בגדר צרה? רבים מאיתנו כן מרגישים כאב ושברון לב מטרגדיה כזו, הלא אחים אנחנו, וכשח"ו קורה לאח טרגדיה מזעזעת ונוראית כזו זוהי צרת כל בני המשפחה, ולכן אנו מחשיבים זאת כצרה כללית על הציבור.
האם כשנתפס בנימין על הגביע, פטרו השבטים את עצמם בכך שהוא גרם לעצמו בגנבת הגביע, או שארע לו מחמת איזה חטא, ואין זה עסק שלהם??? (אף כי יש לחלק ששם נבע מזה צרה לאביהם שירד שאולה בתפיסת בנו בנימין, אבל הרעיון נכון)
ונפטיר כמליצה בדברי השבטים הק' "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו..."
ועכשיו יבוא מישהו להתפלפל האמנם כל צרה פרטית לאדם יחשב לפי דבריי כצרת הציבור, ומלתא דלא מסתברא הוא וכו'.

גם אני איני מבין את דברי כת"ר.
וכי בכאב לב וזעזוע נפש עסקינן הכא? הלא אצל רבים הוא כמו הקיקיון של יונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד.

זה בדיוק הענין, שכשבא לאדם כאב לב זה צריך הוא לנצלו להתחזקות בעבודת ה', ולא להניח לו להיעלם כלעומת שבא מבלי להותיר בו כל רושם ומבלי ללמדו דבר, שעל זה נאמר: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגו'.

[אוצר החכמה]

לענ"ד פתרון הויכוח כאן הוא כך:

ודאי שאין 'לחפש אשמים' ולתלות בפלוני את האשם במותו של אלמוני. כל הנהרג נהרג ע"פ גזירת שמים, כי כל דרכיו משפט, ואין אנו יודעים חשבונות שמים.

אבל, מטבע הדברים שכשאדם שומע על טרגדיה כזו הוא חש חרדה וזעזוע, וטבעו של רגש זה שהוא מנער ומעורר את האדם. ועל זה אנו אומרים שבוודאי בא הדבר לאדם כדי לעוררו להיטיב את דרכיו, ואם הוא פוטר את רגש הזעזוע בלא-כלום ומפטיר כדאשתקד, זוהי "דרך אכזריות" והתעלמות מהאות המכוון אליו משמים.
וידועה הדגשת הבעש"ט שהסימן משמים הוא ידיעת האדם אודות מאורע, שאם משמים כיוונו שהמאורע יגיע לידיעתי וישפיע עלי, ודאי עלי לשאול מה נתכוונו ללמדני בכך.

פלפול נאה.
אולי תסכים לפרש קטע הבא מדברי חכמינו:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כא עמוד א
אי זו היא דבר? עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו'. תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר. ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר.

רש"י מסכת תענית דף כא עמוד ב
ביום אחד אין זה דבר - דאקראי בעלמא הוא.

לא באתי בזה להביע שום עמדה ודעה חוץ מכך שגם כאשר באים לחזק ולהתחזק - זה לא אמור להיות בדרך של שליפות מהמותן והפרחת סיסמאות וקלישאות בנוסח של "אז בודאי וודאי כל אחד צריך כעת ...".
באמת, כל אותם אלה שדרכם לדרוש מאחרים שיתחזקו בעקבות הטרגדיה הנוראה, מעניין אותי מאוד לדעת - במה הם עצמם התחזקו בדיוק.

לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הדיון כאן לבין הגמרא בתענית אולי תוכל להסביר לי?

[עקביה]

זה בדיוק הענין, שכשבא לאדם כאב לב זה צריך הוא לנצלו להתחזקות בעבודת ה', ולא להניח לו להיעלם כלעומת שבא מבלי להותיר בו כל רושם ומבלי ללמדו דבר, שעל זה נאמר: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגו'.

לנצל כל דבר להתחזקות בעבודת ה' זה מצוין.
הנושא של האשכול הוא האם יש מקום לומר שאותה משפחה ז"ל אבדה בגלל עבירות שעשו אחרים.

[סגי נהור]

אנחנו לא מתעניינים בשאלה בגלל מה אירע דבר מסוים, אלא מה המסר עבורנו בדבר שאירע.

[עקביה]

ובכן, אם הסיבה לכך שאירע דבר מסוים אינה קשורה לאותו חטא אליו מכוונים הדרשנים את חיצי התעוררויותיהם, אין סיבה מיוחדת לחשוב שעל חטא זה באו לעורר משמים.

[החושב]

לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הדיון כאן לבין הגמרא בתענית אולי תוכל להסביר לי?

הושמע כאן טענה (וניתן לשמוע אותה תדיר בכל מיני הזדמנויות) שאם, חלילה, יש איזו טרגדיה ל"ע, אשר גורמת לזעזוע עמוק, אז יש להתייחס לאירוע כאל אות משמים שבא לעוררו להיטיב את דרכיו.
ועל זה הבאתי את המשנה בתענית, ודברי רש"י בביאור עניינה. שמבואר שם, לכאורה, שיש דברים נורא עצובים, מזעזעים וממסים כל לב (וכגון שמתו כמה אנשים באותו יום בכפר קטן של חמש מאות איש) ועדיין אומרים על זה 'אקראי בעלמא הוא' - זהו טבעו של עולם. זה לא סוד שילודי אשה אינם חיים לנצח, ואם נפטרו ל"ע כמה אנשים ביום אחד, זה לא בהכרח אומר משהו. נכון שזה מסעיר רגשות, נכון שזה מזעזע. אבל, האם נכון שבעקבות זאת כל אחד צריך להטיב דרכיו לשוב בתשובה ואולי לקבוע יום צום - זה כבר צריך עיון. [כמובן, כל אחד צריך להטיב את דרכיו ולשוב בתשובה בלי קשר למאורע כזה או אחר - אבל לא זה הנושא כאן].

[עדיין החולק יכול לחלוק ולומר, ששם מבואר רק שבפחות משיעור מסוים של מתים אין זה דבר ולא נשקפת סכנה לכלל הציבור, ולא צריך לקבוע תענית, אבל עדיין זה אות משמים.
ודברי רש"י לא נועדו שנדייק מהם מעבר לעניין הסוגיא. יתכן. לא עיינתי כ"כ בנושא.]

[סגי נהור]

כפשוט, "אקראי בעלמא" פירושו - שאין זו מגיפת דבר.
הא ותו לא.

[עזריאל ברגר]

א. מצאנו בהלכות תענית לגבי שילוח חיה רעה, שאנשים שסיכנו את עצמם ופגעו בהם החיות - אין מתענים עליהם.
ב. לפענ"ד מצוות "ונשמרתם" היא מצווה "מספיק גדולה" ולאידך מספיק נידושה בעקבי רגלינו, כדי לדבר על החיזוק בה, ולא לערב "חשבונות שמים" שהם למעלה מהבנתנו.

נ.ב. אנחנו - תל ציון (כוכב יעקב) - שכנים של פסגות, שזה היישוב שממנו באו ההרוגים, ואף הרכב הפוגע הגיע מגבעון, השייכת אף היא למטה בנימין, כמו פסגות וכוכב יעקב.

[משולש]

זה דומה לויכוח חרשים:
צד אחד טוענים (ובצדק) שהדרשן לא יכול לדעת חשבונות שמים.
והצד השני טוענים (בצדק) שיש חשבונות שמים.

ושניהם צודקים: באמת יש חשבונות שמים, אבל הדרשן לא יודע אותם.

אמנם המסקנה שבגלל שאיננו יודעים חשבונות שמים לכן לא נדרוש ולא נחזק את הציבור היא שגויה, כי בוודאי צריך להתחזק בכל צרה שתבוא על הציבור ועל היחיד. וכמאמר חז"ל "אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה" וזה מראה שצרת הפרט מכוונת לכל הציבור שבתוכו הוא חי.

ומה שאמרו שאין להתענות על צרת אחרים רק על צרת עצמם לא נ"ל, שהרי במשנה שם יש לדוגמא שמתענים על ספינה המיטרפת בים (אפי' שהם יושבי היבשה)

[משולש]

א. מצאנו בהלכות תענית לגבי שילוח חיה רעה, שאנשים שסיכנו את עצמם ופגעו בהם החיות - אין מתענים עליהם.
ב. לפענ"ד מצוות "ונשמרתם" היא מצווה "מספיק גדולה" ולאידך מספיק נידושה בעקבי רגלינו, כדי לדבר על החיזוק בה, ולא לערב "חשבונות שמים" שהם למעלה מהבנתנו.

נ.ב. אנחנו - תל ציון (כוכב יעקב) - שכנים של פסגות, שזה היישוב שממנו באו ההרוגים, ואף הרכב הפוגע הגיע מגבעון, השייכת אף היא למטה בנימין, כמו פסגות וכוכב יעקב.

לדבריך בספינה המיטרפת בים שהבאתי לעיל, יחזקו את הציבור שלא ליסוע בספינות רעועות??

[עזריאל ברגר]

לדבריך בספינה המיטרפת בים שהבאתי לעיל, יחזקו את הציבור שלא ליסוע בספינות רעועות??

(א) אחרי שהספינה טבעה, (ב) אם פשה הנגע בציבור לנסוע בספינות רעועות - ודאי שצריך לחזק את הציבור לנהוג כהנהגת ר' ינאי דבדיק ועבר (שבת לב א) וכו'.

[משולש]

לדבריך בספינה המיטרפת בים שהבאתי לעיל, יחזקו את הציבור שלא ליסוע בספינות רעועות??

(א) אחרי שהספינה טבעה, (ב) אם פשה הנגע בציבור לנסוע בספינות רעועות - ודאי שצריך לחזק את הציבור לנהוג כהנהגת ר' ינאי דבדיק ועבר (שבת לב א) וכו'.

גם אני מסכים שצריך, אבל לא על זה דיברה המשנה שם:
עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גוֹיִם אוֹ נָהָר, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעֶזְרָה וְלֹא לִצְעָקָה שִׁמְעוֹן הַתִּמְנִי אוֹמֵר, אַף עַל הַדֶּבֶר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

[עזריאל ברגר]

לדבריך בספינה המיטרפת בים שהבאתי לעיל, יחזקו את הציבור שלא ליסוע בספינות רעועות??

(א) אחרי שהספינה טבעה, (ב) אם פשה הנגע בציבור לנסוע בספינות רעועות - ודאי שצריך לחזק את הציבור לנהוג כהנהגת ר' ינאי דבדיק ועבר (שבת לב א) וכו'.

וכמו שבמגפת החצבת המתפשטת עכשיו - לא גוזרים תענית ועושים ימי תפילה וזעקה (למרות שצריך לעשות (גם) את זה), אלא מדברים בעיקר על חובת החיסונים (לשיטת הסבורים שהחיסונים מועילים, ואכמ"ל כפשוט).
וכן בשאר דברים שנגרמים מזלזול במצוות "ונשמרתם" - דבר ראשון לפענ"ד צריכים להתחזק במצווה זו, ואח"כ לחשוב אם יש עוד מקום למחשבות נוספות.

שמעתי פעם את מו"ח (הרב אברהם גד ונקרט) מדבר בטלפון עם אשה שרח"ל הפילה עוברה, והיא התקשרה אליו לשמוע את עצתו בתור רב חשוב, מה עליה לתקן.
והוא השיב בדרשת הפסוק "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - אדם הורס את הגוף של עצמו, וכאשר קורה לו נזק הוא מחפש באיזו מצווה להתחזק... והורה לה לחזק את בריאות גופה - להיזהר שלא לאכול מאכלים מזיקים, ולהקפיד על פעילות גופנית וכו'.

(כנראה זה היה אחרי שדיבר איתה ושמע שאורחות חייה אינם מתאימים כלל לשמירת הבריאות).

[משולש]

ומה שאנו אומרים ב"ונתנה תוקף" "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" הכוונה היא כך:
מי במים - ישוב וילמד שחיה.
מי באש - ישוב ויתקין גלאי עשן.
מי בחיה - ישוב ולא יצא למדבר ללא נשק
מי ברעש - ישוב ויחזק את ביתו מרעידות אדמה.
ומי במגיפה - יתחסן ויתרחק מהדבקות.

וכן הלאה.

[עזריאל ברגר]

לדבריך בספינה המיטרפת בים שהבאתי לעיל, יחזקו את הציבור שלא ליסוע בספינות רעועות??

(א) אחרי שהספינה טבעה, (ב) אם פשה הנגע בציבור לנסוע בספינות רעועות - ודאי שצריך לחזק את הציבור לנהוג כהנהגת ר' ינאי דבדיק ועבר (שבת לב א) וכו'.

גם אני מסכים שצריך, אבל לא על זה דיברה המשנה שם:
עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גוֹיִם אוֹ נָהָר, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעֶזְרָה וְלֹא לִצְעָקָה שִׁמְעוֹן הַתִּמְנִי אוֹמֵר, אַף עַל הַדֶּבֶר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ספינה המיטרפת בים - היינו שהיא עומדת עכשיו בסכנה, ולא זה הזמן עכשיו לחזק ספינות אחרות, אלא לחוש להצילם בעזרה גשמית ובעזרה רוחנית.
ולכן כתבתי שלאחר מעשה אחרי שהספינה טבעה, ובאם זהו דבר שהציבור דשים אותו בעקביהם - בוודאי שצריך לדרוש בציבור שיתחזקו בזה.
וגם כאן - ברור שצריך להתפלל לרפואת החולים, ולעילוי נשמת ההרוגים, ולהתחזק בכל ענין לזכותם.
אבל כשבאתי לדבר בבית כנסת אצלנו על האסון - לקחתי הוראה למעשה להתחזק בזהירות בנהיגה, ולא הוספתי מענינים אחרים, שהרי כל המוסיף גורע.

[עזריאל ברגר]

ומה שאנו אומרים ב"ונתנה תוקף" "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" הכוונה היא כך:
מי במים - ישוב וילמד שחיה.
מי באש - ישוב ויתקין גלאי עשן.
מי בחיה - ישוב ולא יצא למדבר ללא נשק
מי ברעש - ישוב ויחזק את ביתו מרעידות אדמה.
ומי במגיפה - יתחסן ויתרחק מהדבקות.

וכן הלאה.

אני רואה שלא הובנתי, אז אבהיר:
יהודי צריך ע"פ תורה להיזהר בשני ענינים:
א. שמירת התומ"צ שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו בשלימות, ותשובה ותפילה וצדקה וכו'.
ב. שמירת הגוף והנפש, והשתדלות בפרנסה וכו'.

משל למה הדבר דומה:
אדם שנוהג כהמלצת חז"ל למי שרוצה לאבד ממונו, דהיינו שהוא שוכר פועלים ואינו יושב עמהם, ומשתמש בכלי פשתן וכלי זכוכית וכו' - אם הוא יבוא לבקש סגולות לפרנסה, לא יאמרו לו להגיד פרשת המן בכל יום, ולא לעשות סגולות אחרות המובאות בספרים רבים, ואפילו לא נבדוק את ספרי החשבונות שלו אם הוא מפריש מעשר לצדקה, אלא דבר ראשון שיתחיל לשמור על ממונו ולעשות השתדלות להתפרנס נכון.
אדם שמשתדל בפרנסה ורואה שהדברים לא הולכים לו - הוא בוודאי צריך לחפש במה להתחזק ברוחניות.
ואדם רגיל - אוחז מזה ואף מזה אינו מניח ידו.

ודון מינה ואוקי באתרין.

ואביא שוב את ההלכה מהלכות תעניות (שו"ע תקעו,ז):

בָּתִּים הַבְּנוּיִים בַּמִּדְבָּרוֹת וּבָאֲרָצוֹת הַנְּשַׁמּוֹת, הוֹאִיל וְהֵם מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה, אִם עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה ... הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת, וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁסִכְּנוּ בְּעַצְמָם וּבָאוּ לִמְקוֹם הַחַיּוֹת

דהיינו: על אנשים שמסכנים את עצמם ברשלנות ופגעה מהם מדת הדין - לא גוזרים תענית ולא עושים דרשות התחזקות, אלא אומרים להם שיעזבו את המדבר ויבואו למקום יישוב!

[זאב ערבות]

פורסם השבוע בעתונים השבועיים של מאנסי