פורום אוצר החכמה

תוכן כתב: חווית החדר היתה בעצם מלחמה יום יומית בין המלמד ותלמידיו, ופעמים רבות המלמד השליט סדר עם מכות. כמובן.

תוכן כתב:מיצינו. שהציבור יחליט.

עושה חיל כתב:

תוכן כתב:מיצינו. שהציבור יחליט.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7 ... 7%A8%D7%97

בן מיכאל כתב:גם אצל חסידים זה כך - הרבה סיפורים על אדמו"רים ועל חסידים ששתו יין, ודיברו על יינות טובים ועתיקים.
משום מה, יש תחושה שיש בכך הנאה זכה יותר, וכדברי הראשית חכמה הידועים.

אוצר החכמה כתב:אבל מצד שני תוכן עכשיו מעלה כאן שאלה עקרונית. דל מהכא את הגאון ר' ליב מינצברג עצמו. השאלה היא מה היתה תורתו בעניין. מה המשמעות של נושא היחס לעולם הזה במשנתו איך אתה מבין אותה ומה היא אומרת ביחס לדעות אחרות.

תוכן כתב:

עושה חיל כתב:אפשר להוריד את 'פשטות המתחדשים' ניסן תשע"ט - כאן:
viewtopic.php?f=46&t=45351

שוב תודה לרב תוכן על הפרסומת.

תוכן שמח לעזור לכולם, גם לאלו שמשכנעים את עצמם שהוא נגדם.

שומע ומשמיע כתב:

בן מיכאל כתב:גם אצל חסידים זה כך - הרבה סיפורים על אדמו"רים ועל חסידים ששתו יין, ודיברו על יינות טובים ועתיקים.
משום מה, יש תחושה שיש בכך הנאה זכה יותר, וכדברי הראשית חכמה הידועים.

אם יש בזה משהו, מסתמא שייך ל'יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו'. איפה הראשית חכמה?

דורשי יחודך כתב:

אוצר החכמה כתב:אבל מצד שני תוכן עכשיו מעלה כאן שאלה עקרונית. דל מהכא את הגאון ר' ליב מינצברג עצמו. השאלה היא מה היתה תורתו בעניין. מה המשמעות של נושא היחס לעולם הזה במשנתו איך אתה מבין אותה ומה היא אומרת ביחס לדעות אחרות.

אני מסכים שיש לדון בתורתו ומה היא אומרת. אני גם חושב שחלק מהשיחה היא האישיות של האדם שאמר את הדברים.

דעת_האברך כתב:

אוצר החכמה כתב:איני מכיר את הקטע אם תוכל אתה או אחר להביאו תודה.

מאמר שלישי:
יג אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיְּחַזֵּק עֲרֵבוּתוֹ וִיבַסְּסֶנָּה, וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, חִיּוּב הַבְּרָכוֹת עַל כֹּל מַה שֶּׁהוּא פּוֹגֵשׁ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל כֹּל מַה שֶּׁנּוֹפֵל בְּחֶלְקוֹ מִמֶּנּוּ.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיך זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טִרְחָה יְתֵרָה?
טו אָמַר הֶחָבֵר: הַאֵין הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּתֹאַר בְּהַרְגָּשַׁת הָעֲרֵבוּת בְּמַה שֶּׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, מִן הַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁהַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לָעֲרֵבוּת מֵהַצֶּמַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח בַּהֲזָנָה תְּמִידִית?
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן הוּא, לְיִתְרוֹן הַתְּחוּשָׁה וְהַהַרְגָּשָׁה בָּעֲרֵבוּת, שֶׁהֲרֵי אִם הָיוּ מְבִיאִים לְשִׁכּוֹר כֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְהוּא בְּמַצַּב הַשִּׁכְרוּת, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים, וְיִפָּגֵשׁ עִם מִי שֶׁיֹּאהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וְאַחַר כָּך יְסֻפַּר לוֹ כֹּל זֶה כְּשֶׁיִּתְפַּכֵּחַ, הָיָה מִצְטָעֵר עַל זֶה, וְהָיָה מַחְשִׁיב הַכֹּל לְהֶפְסֵד וְלֹא לְרֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ אוֹתָן הַהֲנָאוֹת בְּמַצָּב שֶׁל הַשָּׂגָה וּתְחוּשָׁה שְׁלֵמוֹת.

יז אָמַר הֶחָבֵר: הַהֲכָנָה לַהֲנָאָה וְהַהַכָּרָה בָּהּ, וְדִמּוּי הֵעָדְרָהּ לִפְנֵי כֵן, כּוֹפְלִים אֵת הֲנָאוֹתֶיהָ. וְזוֹ מִתּוֹעָלוֹת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁמְּקַיְּמָן בְּכַוָּנָה וְהַשָּׂגָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצַיְּרוֹת סוּג הַהֲנָאָה בַּנֶּפֶשׁ, וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁנְּתָנָהּ, וּכְבָר הָיָה צָפוּי לְהֵעָדְרָהּ, וּלְפִיכָך תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָּהּ, כְּאָמְרְךָ "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ" וּכְבָר הָיִיתָ צָפוּי לָמוּת, וְתוֹדֶה עַל חַיֶּיךָ, וְתִרְאֵם רֶוַח, וְיֵקַלּוּ בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה, אִם כֵּן, עָשִׂיתָ חֶשְׁבּוֹן נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁהִרְוַחְתָּ לִפְנֵי רִבּוֹנְךָ, לְפִי שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֶעְדֵּר כֹּל טוֹבָה בְּטִבְעֲךָ, כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵיטִיב לְךָ בַּחַיִּים וּבַהֲנָאָה, וְעַל כֵּן תּוֹדֶה. וְכַאֲשֶׁר יִקָּחֵם מִמְּךָ, תְּשַׁבֵּחַ וְתֹאמַר: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ", וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֶה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בַּדֶּרֶך הַזֹּאת, לֹא תֵּחָשֵׁב הֲנָאָתוֹ לַהֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אֶלָּא לַהֲנָאָה בַּהֲמִית שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיגָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בַּשִּׁכּוֹר. וְכָך יַשִּׂיג הֶחָסִיד בְּנַפְשׁוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה, וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ כַּוָּנָתָהּ וּמַה שֶּׁתָּלוּי בָּהּ.

מענה איש כתב:

דעת_האברך כתב:

אוצר החכמה כתב:איני מכיר את הקטע אם תוכל אתה או אחר להביאו תודה.

מאמר שלישי:
יג אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיְּחַזֵּק עֲרֵבוּתוֹ וִיבַסְּסֶנָּה, וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, חִיּוּב הַבְּרָכוֹת עַל כֹּל מַה שֶּׁהוּא פּוֹגֵשׁ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל כֹּל מַה שֶּׁנּוֹפֵל בְּחֶלְקוֹ מִמֶּנּוּ.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיך זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טִרְחָה יְתֵרָה?
טו אָמַר הֶחָבֵר: הַאֵין הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּתֹאַר בְּהַרְגָּשַׁת הָעֲרֵבוּת בְּמַה שֶּׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, מִן הַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁהַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לָעֲרֵבוּת מֵהַצֶּמַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח בַּהֲזָנָה תְּמִידִית?
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן הוּא, לְיִתְרוֹן הַתְּחוּשָׁה וְהַהַרְגָּשָׁה בָּעֲרֵבוּת, שֶׁהֲרֵי אִם הָיוּ מְבִיאִים לְשִׁכּוֹר כֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְהוּא בְּמַצַּב הַשִּׁכְרוּת, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים, וְיִפָּגֵשׁ עִם מִי שֶׁיֹּאהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וְאַחַר כָּך יְסֻפַּר לוֹ כֹּל זֶה כְּשֶׁיִּתְפַּכֵּחַ, הָיָה מִצְטָעֵר עַל זֶה, וְהָיָה מַחְשִׁיב הַכֹּל לְהֶפְסֵד וְלֹא לְרֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ אוֹתָן הַהֲנָאוֹת בְּמַצָּב שֶׁל הַשָּׂגָה וּתְחוּשָׁה שְׁלֵמוֹת.

יז אָמַר הֶחָבֵר: הַהֲכָנָה לַהֲנָאָה וְהַהַכָּרָה בָּהּ, וְדִמּוּי הֵעָדְרָהּ לִפְנֵי כֵן, כּוֹפְלִים אֵת הֲנָאוֹתֶיהָ. וְזוֹ מִתּוֹעָלוֹת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁמְּקַיְּמָן בְּכַוָּנָה וְהַשָּׂגָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצַיְּרוֹת סוּג הַהֲנָאָה בַּנֶּפֶשׁ, וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁנְּתָנָהּ, וּכְבָר הָיָה צָפוּי לְהֵעָדְרָהּ, וּלְפִיכָך תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָּהּ, כְּאָמְרְךָ "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ" וּכְבָר הָיִיתָ צָפוּי לָמוּת, וְתוֹדֶה עַל חַיֶּיךָ, וְתִרְאֵם רֶוַח, וְיֵקַלּוּ בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה, אִם כֵּן, עָשִׂיתָ חֶשְׁבּוֹן נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁהִרְוַחְתָּ לִפְנֵי רִבּוֹנְךָ, לְפִי שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֶעְדֵּר כֹּל טוֹבָה בְּטִבְעֲךָ, כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵיטִיב לְךָ בַּחַיִּים וּבַהֲנָאָה, וְעַל כֵּן תּוֹדֶה. וְכַאֲשֶׁר יִקָּחֵם מִמְּךָ, תְּשַׁבֵּחַ וְתֹאמַר: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ", וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֶה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בַּדֶּרֶך הַזֹּאת, לֹא תֵּחָשֵׁב הֲנָאָתוֹ לַהֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אֶלָּא לַהֲנָאָה בַּהֲמִית שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיגָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בַּשִּׁכּוֹר. וְכָך יַשִּׂיג הֶחָסִיד בְּנַפְשׁוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה, וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ כַּוָּנָתָהּ וּמַה שֶּׁתָּלוּי בָּהּ.

האם המתואר לעיל זה משהו שניתן ליישום בדורנו?
הרי כל מי שינסה לצעוד בדרך זו יהיה לו אינסוף מלחמות עם עצמו האם לקחת עוד קיגל בקידוש בשביל שתגדל השמחה בה ובכך להלל את בורא העולמים?
ובכלל כל חזרת הש''ץ דמוסף הוא אמור להעלות בדעתו דמיונות אודות הקיגל הרותח וההערינג המשובח שלצידו ובכך ממש יגיע למדרגה גבוהה בהודאה להשי''ת
בעיני ברור שאדם צריך להגיע לאיזה שהיא דרגה כלשהי בעבודה על תאוות האכילה ואז שייך להתחיל עם הרעיונות המובאים בכוזרי, אבל לקחת את דבריו ולהשתמש בהם כדי לקדש את האכילה של זללן ממוצע בדורנו נשמע לא רציני.
תקנו אותי אם אני טועה.

אוצר החכמה כתב:

דורשי יחודך כתב:

אוצר החכמה כתב:אבל מצד שני תוכן עכשיו מעלה כאן שאלה עקרונית. דל מהכא את הגאון ר' ליב מינצברג עצמו. השאלה היא מה היתה תורתו בעניין. מה המשמעות של נושא היחס לעולם הזה במשנתו איך אתה מבין אותה ומה היא אומרת ביחס לדעות אחרות.

אני מסכים שיש לדון בתורתו ומה היא אומרת. אני גם חושב שחלק מהשיחה היא האישיות של האדם שאמר את הדברים.

אני לא מסכים.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת הסאטמער רב במקום לשקול אם הוא צודק יגידו הוא אומר את הדברים כי הוא טיפוס קנאי.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת רג"נ יבטלו את טענותיו בגלל נקודות מסויימות מאפיו.
קודם כל צריך לדון בדברים כשלעצמם. אחרי שדנים בדברים לפעמים אומרים אדם פלוני נטה לדרך כזאת בגלל סיבות מסויימות. אבל עיקר הדיון בשיטה חייב להיות בשיטה עצמה.

אוצר החכמה כתב:

דורשי יחודך כתב:

אוצר החכמה כתב:אבל מצד שני תוכן עכשיו מעלה כאן שאלה עקרונית. דל מהכא את הגאון ר' ליב מינצברג עצמו. השאלה היא מה היתה תורתו בעניין. מה המשמעות של נושא היחס לעולם הזה במשנתו איך אתה מבין אותה ומה היא אומרת ביחס לדעות אחרות.

אני מסכים שיש לדון בתורתו ומה היא אומרת. אני גם חושב שחלק מהשיחה היא האישיות של האדם שאמר את הדברים.

אני לא מסכים.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת הסאטמער רב במקום לשקול אם הוא צודק יגידו הוא אומר את הדברים כי הוא טיפוס קנאי.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת רג"נ יבטלו את טענותיו בגלל נקודות מסויימות מאפיו.
קודם כל צריך לדון בדברים כשלעצמם. אחרי שדנים בדברים לפעמים אומרים אדם פלוני נטה לדרך כזאת בגלל סיבות מסויימות. אבל עיקר הדיון בשיטה חייב להיות בשיטה עצמה.

פלגינן כתב: אם אדם לומד לאכול לאט ובשלווה וליהנות מהרגע, הוא שבע הרבה יותר ולא מרגיש צורך לרדוף כל הזמן אחרי הביס הבא והמנה הבאה וכו' וכו'.

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

זאב ערבות כתב:אם שמתם לב, רוב הודעותיו של תוכן גוררות פולמוס ויתכן שעושה זאת בכוונה תחילה לעורר את יושבי הפורום ולהוציאם משלוותם.

הפצת המעיינות כתב:

זאב ערבות כתב:אם שמתם לב, רוב הודעותיו של תוכן גוררות פולמוס ויתכן שעושה זאת בכוונה תחילה לעורר את יושבי הפורום ולהוציאם משלוותם.

נאים הדברים...

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

שומע ומשמיע כתב:

שומע ומשמיע כתב:

בן מיכאל כתב:גם אצל חסידים זה כך - הרבה סיפורים על אדמו"רים ועל חסידים ששתו יין, ודיברו על יינות טובים ועתיקים.
משום מה, יש תחושה שיש בכך הנאה זכה יותר, וכדברי הראשית חכמה הידועים.

אם יש בזה משהו, מסתמא שייך ל'יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו'. איפה הראשית חכמה?

דורשי יחודך כתב:

אוצר החכמה כתב:

דורשי יחודך כתב:

אוצר החכמה כתב:אבל מצד שני תוכן עכשיו מעלה כאן שאלה עקרונית. דל מהכא את הגאון ר' ליב מינצברג עצמו. השאלה היא מה היתה תורתו בעניין. מה המשמעות של נושא היחס לעולם הזה במשנתו איך אתה מבין אותה ומה היא אומרת ביחס לדעות אחרות.

אני מסכים שיש לדון בתורתו ומה היא אומרת. אני גם חושב שחלק מהשיחה היא האישיות של האדם שאמר את הדברים.

אני לא מסכים.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת הסאטמער רב במקום לשקול אם הוא צודק יגידו הוא אומר את הדברים כי הוא טיפוס קנאי.
לא נראה לי שכשנדון בשיטת רג"נ יבטלו את טענותיו בגלל נקודות מסויימות מאפיו.
קודם כל צריך לדון בדברים כשלעצמם. אחרי שדנים בדברים לפעמים אומרים אדם פלוני נטה לדרך כזאת בגלל סיבות מסויימות. אבל עיקר הדיון בשיטה חייב להיות בשיטה עצמה.

הרי יש כאן ויכוח מה היתה דעתו של הגר"ל. מישהו טוען שמדברים מסויימים שהוא אמר, רואים דרך מסויימת. אחרים מתוכחים עמו. גם כת"ר נטל חלק בשיחה, האם מדבר פלוני משתקפת השקפה מסויימת.
לכן כשרוצים לברר מה היתה דעתו, אני חושב שבהחלט יש מקום לבחון את האדם בעל הדעה ולראות האיך חי את חייו.

אוצר החכמה כתב:

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

אני לא מסכים עם הדרך הזאת ואני חושב שהיא הפוכה מדרך התורה.
מחר תפסוק בין ש"ך וט"ז לפי אפיים.
השיקול דעת התורני נמדד במי מביא יותר ראיות מן התורה לטענותיו. ותו לא מידי.
אחרי שקבעת את דרכך אם אתה רוצה להיות היסטוריון תדון מה הביא רב פלוני לפה או לשם. ואם לא תגיע לזלזול בכבוד התורה ותלמידי חכמים אולי זה יהיה בסדר אבל הבחינה מי צודק ומה הדרך הנכונה על פי תורה תלויה אך ורק בדברי תורה.

אוצר החכמה כתב:נתת דוגמא טובה. האם אתה מוכן שכשנדון בקטע באבי עזרי אם הפירוש שלו נכון אני אטען שהפירוש נכון כי הוא לא לימד ביישוב החדש או להיפך?

קראקובער כתב:

עושה חיל כתב:העניין הוא לא מותרות! העניין הוא ה'חיים' עצמם - הנחת ונועם המידות, החן שבמעשה בראשית, השיר שבוקע מהטבע, השמחה שבראיית וטעימת תפוח [מי דיבר על פיצה?], היופי האין קץ שבפרח, השלווה שבנוף, האושר שבשפע המצוי בימינו.

שאלה צדדית: על רבי גד"נ מסופר שאהב יינות אבל גלידה מעולם לא אכל, מה ההבדל?
(על ההבדל בין תפוח לפיצה עוד מילא)

תחילת מאמר זה כולו התלוננות והתבכיינות אודות מצבו העגום כביכול של בחור ישיבה בן ימינו. נשים את הדברים בפרופורציה. היום אנו חיים בעידן של שפע ומותרות שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של האנושות. אין זה גוזמא כלל לומר שאברך כולל פשוט של ימינו חי ברווחות וברחבות יותר מאשר רבי ואנטונינוס גם יחד. שפע המאכלים השונים, מים קרים וחמים הזמינים בכל רגע, המקרר והמקפיא, המזרונים הנוחים, הבגדים המחוייטים, מכונת כביסה, מכוניות, טלפונים, החיים הנוחים ללא יגיעת כפים כמעט, שהם מנת חלקם של כמעט כל אחד ואחד, רמת חיים שכזו היתה מעבר לדמיון של המלך העשיר ביותר שחי מלפני שלש מאות שנה. ולא רק בתחום הגוף, אלא גם בתחום הנפש, ישנם ארגונים וקבוצות, שיטות ומחקרים, תמיכות וקרנות, שמושיטים יד לכל נצרך באשר הוא. ואפשר להאריך עוד ועוד בענין הפלגת נוחיות החיים שבזמננו עד לרמה כמעט בלתי נתפסת. מול השפע העצום של הנאות אלו אין דבר יותר מתבקש מאשר התביעה והציפיה לרסן את הנאות החיים, ולהתרכז בעיקר.

נוטר הכרמים כתב:
זה נכון מאוד, מחד. אין כמעט את מזי הרעב, את ההתמודדות איך מחלקים תפוז אחד לששה או שמונה ילדים שהיתה אך לפני ששים שבעים שנה. אין כמעט את הבגדים הקרועים, את הקיפאון בקור וכו'.

אבל מאידך, הלחץ של עניות, ה'לחיות בצמצום', ה'מאיפה נביא את התשלום...' קיים גם קיים. ישנם בהחלט דקדוקי עניות שמעבירים רבים על דעתם, וזאת אפילו עוד לפני נישואי הילדים בשעטו"מ, בהרבה משפחות.

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

אוצר החכמה כתב:

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

אני לא מסכים עם הדרך הזאת ואני חושב שהיא הפוכה מדרך התורה.
מחר תפסוק בין ש"ך וט"ז לפי אפיים.
השיקול דעת התורני נמדד במי מביא יותר ראיות מן התורה לטענותיו. ותו לא מידי.
אחרי שקבעת את דרכך אם אתה רוצה להיות היסטוריון תדון מה הביא רב פלוני לפה או לשם. ואם לא תגיע לזלזול בכבוד התורה ותלמידי חכמים אולי זה יהיה בסדר אבל הבחינה מי צודק ומה הדרך הנכונה על פי תורה תלויה אך ורק בדברי תורה.

נחלי אפרסמון כתב:

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

כחסיד של הרבה חפש איפה נפגע באר"י

דורשי יחודך כתב:הרב אוצה"ח: כתבת שאנו דנים "האם צודק ר' לייב בשיטתו."
מהי שיטת ר' לייב המדוייקת עליה אנו דנים האם היא צודקת? אפשר להגדיר אותה בתמציתיות?

יקים כתב:

אוצר החכמה כתב:

זאב ערבות כתב:

אוצר החכמה כתב:אין לזה קשר משתי סיבות.
אחת : וורטים זה וורטים ודיון רציני זה דיון רציני.
והשניה אם דנים האם הסאטמאר רב ראוי להיות מנהיג אפשר לדון באישיותו. אע"פ שאני איני מסכים עם הטענה שהעלית כמו שכתבתי. אבל כשדנים בשיטתו לא ראוי לערבב את אישיותו.

מדוע אין לערב את אישיותו של גדול זה או אחר עם שיטתו? בהרבה מקרים זה הולך יד ביד ובכדי להבין את שיטתו צריך להבין את אישיותו ואת הרקע ממנו הוא בא. דווקא אצל הסאטמר רב אישיותו חשובה בכדי להבין את שיטתו ונכתבו על כך מאמרים רבים שמנסים לתהות מאין שאב את הקנאות האנטי ציונית חסרת הפשרות שלו. לדוגמא אני זוכר שאברהם קורמן כותב בספרו יהודי וארצו שהכיר אותו בעת היותו לארץ אחרי המלחמה, ואז קנאותו לא היתה כ"כ חריפה (אולי ראיה לכך שלא נמנע מלנסוע ברכבת הציונית המפורסמת), אלא שלא קבל יחס נאות בארץ (אני כותב מזכרון ואם משהו מעוניין אחפש בתוך הספר) וזה היה אחד הגורמים שבגללם עזב לארה"ב ושגרם לו לפתח ולשכלל את שיטתו הקנאית.

אני לא מסכים עם הדרך הזאת ואני חושב שהיא הפוכה מדרך התורה.
מחר תפסוק בין ש"ך וט"ז לפי אפיים.
השיקול דעת התורני נמדד במי מביא יותר ראיות מן התורה לטענותיו. ותו לא מידי.
אחרי שקבעת את דרכך אם אתה רוצה להיות היסטוריון תדון מה הביא רב פלוני לפה או לשם. ואם לא תגיע לזלזול בכבוד התורה ותלמידי חכמים אולי זה יהיה בסדר אבל הבחינה מי צודק ומה הדרך הנכונה על פי תורה תלויה אך ורק בדברי תורה.

איני צד בויכוח.
אבל ייתכן מאוד שבהלכות השקפתיים (דוגמת קנאות) מותר וראוי להכיר את החכם הכותב, גם אם הוא ענק בתורה וביראה, כדי להבין אם הדרוש או התשובה שכתב נגזרה מכח השקפתו ואופיו. הנפק"מ הוא לענין יישוב דבריו אם מוקשים הם, וגם נפק"מ אם לקבל חילוקו ושיטתו נגד החולקים עליו. כמובן שח"ו לבנות פרופיל אישי על חכמי ישראל מדורות קדמונים, דרך חקירה של תורתו פירושו ותשובותיו, או מפי סיפרי סיפורים וכד', כדרכם של החוקרים החיצונים, זהו הבל ורעות רוח, וסכנה גדולה היא כמובן. אך גדו"י מהדור האחרון, אשר רבים הכירום ומעידים עליהם, אין שום מניעה לקשר בין החכם מידותיו והשקפותיו לבין תורתו ופירושיו וחילוקיו.

כח עליון כתב:כיום אם יש דקדוקי עניות זה רק אצל משפחות שזכו ואביהם אומנתו תורתו

אוצר החכמה כתב:איני יודע מה זה הלכות השקפתיים בשבילי כל התורה היא אותה תורה. אם כוונתך שבזה מותר יותר לחלוק מאשר בהלכה צריך ראיה לזה. לכן אני כותב הגדרה שבעיני נכונה על כל דבר ואם יש חילוק בזה הוא יפול לענ"ד בתוך ההגדרות.

אני לא מסכים. אני מכבד גם את גדולי ישראל מהדור האחרון ובעיני את אותו סיכון והבל ורעות רוח יש במעשה כזה כמו במעשי החוקרים.
יש רק הבדל אחד. מי שרשאי לחלוק לגמרי ולפסול לגמרי את דברי השני הוא רשאי גם לטעון טיעונים כאלה. כלומר אם הגרמ"פ דרך משל יאמר על הסאטמער רב קנאותו גרמה לו, או החולקים על הרב קוק יאמרו אהבתו את ישראל גרמה לו לטעות בזה זה אפשרי.
אבל אפילו אם מותר לנו בזמנינו לחלוק על החזון איש בדין. אי אפשר לומר החזון איש פסק כך כי היה לו אופי אישי מחמיר וק"ו לא לומר הוא פסק כך כי היו לו צרות וזה שהביאו לכך ח"ו לומר כן. וה"ה בהגראי"ל לדוגמה מי מאיתנו שיבא ויערער על פסק שלו ויאמר כיוון שהיה סגפן לכן פסק כך וכך. זה פסול לחלוטין.

יש עוד הסתייגות אחרת. אם הטיעון נובע מעצם הדברים ןלא מטענות חיצוניות אזי יש לזה מקום אם אתה יכול לחלוק עליו. כלומר אם הגראי"ל יוציא ספר ואתה תטען הספר הזה טענותיו הם טענות של מי שנוטה להחמיר ורואים מתוך הדברים עצמם (ולא מתוך דברים חיצוניים) שהלך רק להחמיר. זו טענה לגיטימית כי היא בגוף דברי התורה. כמובן שבמקרה כזה תלוי מי הנדון. אם זה מישהו שאתה יכול לומר עליו שאמר סברא לא נכונה אתה יכול לטעון גם את זה, אבל אם זה מגן אברהם כשם שאינך יכול לומר עליו סתם סברתו אינה נכונה אלא איני מבין את סברתו ק"ו שלא תוכל לטעון טענה כזאת ועל מקרים דקים כאלה נאמר שהלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.