עובר ושב כתב:אבל מאידך גיסא, ב'תחקיר' האנונימי שהובא כאן.
אני רואה שטעיתי בניסוח שלי לעיל.
אני התכוונתי לומר שאינני מכיר את מחבר המאמר (לא כתבתי תחקיר) ולא שמעתי עליו עד לרגע שבו ראיתי את המאמר
לא התכוונתי לומר שהמאמר לא חתום.
ובטעות שכח כת"ר להביא את מלוא המאמר שאותו ציטט כאן, והנה המאמר במלואו:
היום, ז' בכסלו, לפני מאתיים ושבע שנה הסתלק לבית עולמו רבי יוסף דוד זִינְצְהַיים זצ"ל, רבה הראשי של צרפת ו"נשיא הסנהדרין" שכונן נַפּוֹלֶיאוֹן בּוֹנַפַּרְטֶה (בשנת ה'תקע"ג, 1812). זו הזדמנות נאותה לגולל בקצרה את דמותו המופלאה של גאון בישראל ואת קורותיו של המוסד המעניין שעמד בנשיאותו. לפי דרכנו, נעיין מעט בהלכה אחת שעסקו בה חכמי הסנהדרין הצרפתית, ונדובב את שפתותיו של הרב זינצהיים בסַנְסַן אחד מתורתו.
הרב זינצהיים נולד בעיר טְרִיֵר שבמערב גרמניה, ומשנת תקכ"ב (1762) ישב בערי חבל אַלְזַס שבסמוך, במזרח צרפת. כל ימיו הקדיש לכתיבת ספריו הרבים, ומשך כמה שנים אף הרביץ תורה בישיבה שהחזיק בעבורו גיסו, פרנס יהודי אלזס, נפתלי הֶרְץ מֶדֶלְסְהַיים. בשנת תקמ"ט (1789) פרצה המהפכה הצרפתית, הגיס ירד מנכסיו והישיבה נסגרה. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת תקנ"ד (1793), החל "הטרור", תקופה בת שנה לערך שבה השלטון בראשות מַקְסִימִילְיַאן רוֹבֶּסְפְּיֵיר הפעיל טרור נורא על כל החשודים בהתנגדות למהפכה. הטרור לווה בגל אנטי-דתי ורדיפות אחר אנשי דת, נוצרים ואחרים. מאימת הרודפים, נמלט הרב זינצהיים עם כל משפחתו לשוויץ.
בראש חודש אב תקנ"א (28 ביולי 1794) נערף ראשו של רובספייר בְּמַעֲרֶפֶת [=גִּלְיוֹטִינָה], לאחר שגברה יד מתנגדיו. שלטון הטרור פסק, והרב זינצהיים שב לאלזס והתמנה לרבה הראשי של בירתה, שְׁטְרַסְבּוּרְג. שש שנים מאוחר יותר הפך נפוליאון שליט צרפת.
כחלק מעיצוב המדינה מחדש, פעל נפוליאון להכפיף את מוסדות הדת תחת מרותו. הוא עשה זאת תחילה בהסכם עם האפיפיור פִּיוּס השביעי, לפיו הנצרות הקתולית תשוב להיות דת המדינה (לאחר שבוטלה במסגרת המהפכה), אך מינוי אנשי הכמורה יהיה בסמכותו. לאחר מכן, ביקש להסדיר גם את ענייניהם של היהודים ודתם.
על אף שעמד בסימן דיכוי המהפכה, שלטונו של נפוליאון היה מושפע מאוד מרעיונותיה, ובמרכזם - ביטול המעמדות בחברה ושוויון הזכויות לכל האזרחים. במסגרת זו ביקש נפוליאון לשלב את יהודי צרפת בחברה הצרפתית, להביאם לעסוק במקצועות פרודוקטיביים [=יצרניים] ולגבש את זהותם הלאומית הצרפתית.
בשנת תקס"ז (1807) כינס נפוליאון אסיפה של 71 חכמים יהודים וקרא לה "הסנהדרין". הוא העמיד בראשה את הרב זינצהיים, וקבע שהיא מעתה הסמכות הדתית העליונה של היהודים. עם כינון הסנהדרין פנה אליה נפוליאון בסדרת שאלות, כדי שתשיב עליהן בהוראות הלכתיות. בכך ביקש להפוך את מגמות השילוב של יהודי צרפת להוראה דתית מחייבת.
חכמי הסנהדרין התכנסו מספר פעמים והנפיקו שורת תקנות המחייבות את כל היהודים שתחת שלטון הקיסר. אלו הודפסו בחוברת קטנה, כתובות צרפתית ועברית זו לצד זו, וכך הן תוארו בשער החוברת:
"תקנות אשר יסדו אנשי שם הסנהדרין, בהתאסף ראשי אלפי ישראל בעיר ואם פָּארִישׂ בחדש אדר ראשון שנת התקס"ז, תחת צל כנפי הנשר הגדול נאפוליאון האדיר יר"ה [=ירום הודו]".
תשע תקנות פורטו בחוברת:
1. איסור לשאת שתי נשים;
2. איסור על סידור גט לפני שסודרו הגירושין במישור האזרחי;
3. איסור על סידור חופה וקידושין לפני שסודרו הנישואין במישור האזרחי;
4. חובה להתנהג עם אנשי הארץ שאנו בתוכה כאחים וכרעים;
5. להתנהג תמיד בכל דרכי צדקה ומשפט שבתורה עם כל יושבי הארץ;
6. להצהיר אמונים למולדת, ובכלל זה הוראה מעניינת הפוטרת חיילים בשירות פעיל משמירת מצוות המפריעות לשירותם;
7. קריאה לעיסוק במלאכות יצרניות ולרכישת בתים, שדות וכרמים;
8. איסור הלוואה ברבית ליהודי, והיתר להשקיע רק "בדרך מקח וממכר" ורק "לפי קצבת חוקי המדינות";
9. הצהרה שהאמור בסעיף הקודם תקף גם בנוגע להלוואות ליושבי הארץ שאינם יהודים: אסור להלוות להם בריבית, והשקעות יהודי בעסקי נכרי מותרות רק באופן שהותרו בין יהודים לבין עצמם.
קל לראות מבעד לתקנות אלו את המתח שבו היו שרויים החכמים. הם נדרשו לאזן בין מחויבותם להלכה לבין השמירה על היחסים הטובים עם הקיסר, ולשם כך הילכו בין הטיפות. כך למשל, הם הדגישו אמנם שגיטין וקידושין תקפים רק אם נעשים על פי ההלכה, אך ניאותו לבקשת הקיסר והתנו את סידורם באישור הרשויות.
*** אנטישמיות + ריבית ***
שתי התקנות האחרונות ברשימה חושפות בפנינו את אחד העצבים הרגישים ביחסי נוצרים ויהודים באירופה, והוא עיסוקם של יהודים בהלוואה בריבית. את איסור הריבית שבתורתנו הקדושה קיבלה על עצמה גם הכנסייה הנוצרית, עם שינוי אחד בולט: בעוד איסור הריבית בתורה נאמר הן על הלווה והן על המלווה, בדת הנוצרית הוא אמור על המלווה בלבד. מותר לִלְווֹת בריבית, אסור לְהַלְווֹת.
במקביל, בשל הגבלות שונות שהוטלו על היהודים בכל הדורות, מרחב הפרנסה שלהם היה מצומצם מאוד. הם לא היו בעלי אחוזות, כך שלא יכלו לעסוק בחקלאות; הם לא הורשו להשתתף בגילדות המקצועיות, כך שלא יכלו לעסוק במלאכת יד; בתקופות מסוימות ובזמנים מסוימים, הוגבל גם עיסוקם במסחר. כך מצאו עצמם יהודים רבים נאלצים לעסוק במקצוע היחיד שבו אין מתחרים נוצריים: הלוואה בריבית.
עיסוקם של היהודים בהלוואה בריבית ממחיש היטב את האירוניה שבאנטישמיות: מתוך מניעים אנטישמיים נאלצו היהודים לעסוק בה, ומתוך שעסקו בה גברה האנטישמיות! אף אדם אינו מחבב את נושיו יתר על המידה, המלווה בריבית גם נראה כעושה עושר שלא במשפט, וכך הצטיירו היהודים כנוכלים ערמומיים העושקים את שכניהם הנוצרים.
מעניין לציין, שכינונה של הסנהדרין ביד נפוליאון התעורר בעקבות תלונותיהם של כמרים באלזס (שם גרו מרבית יהודי צרפת), כנגד היהודים המלווים בריבית וכנגד דתם המעודדת עושק ומרמה. התלונות הללו הדגישו את הצורך להסדיר את מצב הדת והחיים של יהודי צרפת, ונפוליאון מיהר לכנס את הסנהדרין שכאמור הטילה איסור גורף על הלוואה בריבית לגויים.
אנטישמיים בכל הדורות ידעו לנבור בספרי תורת ישראל ולחלץ מהם אמירות 'מפלילות', כאלה שניתן היה להציגן כמעודדות שנאה ויחס בלתי-מוסרי כלפי נכרים. בהקשר ההלוואה בריבית, הם נטפלו להוראה אחת ב"משנה תורה" לרמב"ם:
"הגוי וגר תושב [=אזרח ישראל שאינו יהודי] - לוֹוִין מהן ומַלְוִין אותן בריבית, שנאמר: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, לאחיך אסור ולשאר העולם מותר; ומִצוַת עשה להשיך לגוי, שנאמר: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, מפי השמועה למדו שזו מִצוַת עשה".
אילו הייתה ההלכה מסתפקת בהיתר להלוות לגוי בריבית, אולי ניתן היה לקבל זאת גם בעיניים נכריות. כשם שרשאי אדם להתפרנס מהשכרת בתים, כך יכול להתפרנס גם מ'השכרת' ממון. ואם אמנם התורה אסרה זאת כדי להגביר את הסולידריות בין בני העם, עדיין אפשר להבין שהדבר מותר ביחס לאלו שאינם מבני העם.
אבל הרמב"ם לא הסתפק בכך, והוסיף מצוה להלוות בריבית, ואת זה כבר קשה 'לשווק'... בפשטות, יש כאן משום עידוד התופעה וקל להבין את התמרמרותם של הנכרים.
*** הרמב"ם טעה?! ***
ואמנם כמעט כל הראשונים חלקו על הרמב"ם, ואף סברו שהוא הגיע למסקנה הזו בעקבות קריאה שגויה בלשון חז"ל. ב'סִפְרֵי', מדרש ההלכה על חומשי במדבר ודברים, נאמר כך:
"לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ; "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" - מִצוַת עשה, "וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" - מִצוַת לא תעשה".
לדעת הראשונים, הרמב"ם קרא את דברי הסִפְרֵי כפשוטם, והבין שההוראה 'לנכרי תשיך' משמעה מצוה המעודדת הלוואה לגויים בריבית. אלא שלדעתם, כוונת הסִפְרֵי שונה לגמרי, וזאת לאור הכלל 'לאו הבא מכלל עשה - עשה'. כלומר, תיאור המופיע בתורה בלשון חיובית, מתפרש גם לאור השלילה המשתמעת ממנו. אם כתוב 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ', יש להסיק מכך גם את המשמעות השלילית: ואילו ליהודי - אל תשיך. נמצא שגם בשתי מילים אלו מופיע (במשתמע) האיסור להלוות ליהודי בריבית, אלא שתוקף האיסור המופיע בו הוא כשל 'מצות עשה', כיון שהוא נלמד מלשון חיובית.
ואם זהו פירוש הסִפְרֵי, שוב אין כל מצוה בהלוואה לגויים בריבית. הלשון 'לנכרי תשיך' היא תיאור עובדתי פשוט, ורק המשתמע ממנו הוא מִצוַת עשה שלא להלוות ליהודים בריבית.
על פניהם, נראים דברי הראשונים משכנעים מאוד. אלא שרבי יוסף דוד זינצהיים, נשיא הסנהדרין שאסרה את ההלוואה לגויים בריבית באופן גורף, הביא הוכחה מעניינת לדעת הרמב"ם. בגמרא פורטו סדרי הקדימויות במתן הלוואות, וביניהן: "ישראל ונכרי - ישראל קודם". הגמרא תמהה לשם מה הוצרכנו לומר זאת, הלא פשוט שאדם צריך לדאוג לבני עמו קודם שידאג לעולם כולו. משיבה הגמרא: "אפילו לנכרי בריבית ולישראל בחינם", כלומר, גם במקרה שיכול להרוויח כסף אם יַלווה לנכרי, עדיין עליו להקדים את היהודי ולהלוות לו בחינם.
והרב זינצהיים תמה: הלא גם זה פשוט! כיון שיש מִצוַת עשה להלוות ליהודי, ממילא הרי היא ככל מצוה שאדם מחויב לעשות אותה גם במחיר מניעת רווח כספי! מהו אפוא חידוש הגמרא?!
מכאן שצודק הרמב"ם! כנראה שגם ההלוואה לנכרי בריבית היא מצוה, וממילא הנידון בגמרא הוא איזו מצוה להעדיף, האם את מִצוַת ההלוואה בחינם ליהודי או מִצוַת ההלוואה בריבית לגוי.
אבל כנראה שהגמרא הזו לא התעלמה מעיניהם של הראשונים, והם סברו שבהחלט ייתכן שבאה הגמרא לחדש שעל אדם לוותר על רווח כספי כדי לקיים את מִצוַת ההלוואה ליהודי. ממילא אין בה מקור לכך שהלוואה לגוי בריבית היא מצוה.
*** הרמב"ם לא טעה! ***
כדאי לדעת שיש מן האחרונים שסברו שלא הרמב"ם הוא ששגה בקריאת הסִפְרֵי, אלא הראשונים הם ששגו בקריאת דברי הרמב"ם. הם סברו שהרמב"ם אכן קובע שיש מצוה להלוות לגוי בריבית, בעוד הרמב"ם לא דיבר על כך בכלל! נשוב ללשונו ונדייק בה, כדרך שרגילים הלומדים:
"הגוי וגר תושב - לוֹוִין מהן ומַלְוִין אותן בריבית... ומִצוַת עשה להשיך לגוי...".
אם ביקש הרמב"ם ללמד שמצוה להלוות לגוי בריבית, מדוע לא המשיך בלשון שהשתמש בה בראש דבריו וכתב: 'ומצות עשה להלוות לגוי'?! אין זאת אלא מפני שהמילה 'תַּשִּׁיךְ' יש לה מובן נוסף: היא מתפרשת גם כנתינת ההלוואה בריבית וגם כהחזר ההלוואה עם הריבית (ואכן הגמרא לומדת שהלווה בריבית עובר אף הוא על 'לֹא תַשִּׁיךְ'). אם כן לא בא הרמב"ם אלא לומר שהלווה מגוי בריבית, מצוה עליו לשלם לו את הריבית כפי שהתחייב...
מכל מקום, כך או כך, אנו רואים שהרב זינצהיים בשבתו כנשיא הסנהדרין בחר לאסור באופן גורף את ההלוואה לגוי בריבית, ואין ספק שעשה זאת מפני דרכי שלום.
יום נעים ופורה!
(פורסם בשנה שעברה)