לגופה של הטענה שהועלתה כאן (ובאשכולות אחרים) לגבי הבעייתיות שיש באמירת "הריני מקשר":
ישנם מקורות לא מעטים, אך קנצי למילין, אביא רק 2-3 מקורות המורים ההפך מדברי הטוענים (מה גם, שמדובר בחכמים שאינם נמנים על כת החסידים, ומסתמא לדבריהם יש משקל רב יותר בעיני הרה"ג מחבר הקונטרס החשוב), כלומר - שיש מושג של התקשרות לצדיקים קודם התפלה או בתפלה, ואינו נוגע כלל לענייני היחוד והאמונה, אלא מטרתו ואופנו אחרים לגמרי, ואין בהם כל חריגה (אא"כ מתעקשים). ואח"כ אגע בקצרה מהי משמעות המונח "התקשרות" בתורת ברסלב, לפי (לפחות חלק מ-)כתביה ופרשניה עצמה, כפי שהם לפנינו.
(כמובן שכל דבר אפשר להציג בכמה פנים, ואפשר להוציא כל ציטוט מהקשרו, כדי להציגו לחיוב או להיפך, אבל אסתפק במובאה אחת מסוגיא בדוכתה)
ראשית, דברי הרדב"ז בשו"ת (ח"ג סי' תע"ב):
ומעתה היחיד או הרבים שיש להם איבה או שנאה או כעס או מריבה עם הצבור אין תפלתם רצויה ואסור להם להתפלל שם שמחשבתו טרודה ולא יוכל לכוין בתפלתם וכ"ש אם מכעיסין אותו על פניו תמיד וכ"ש אם הכעס הוא עם מנהיגי הקהל ואי לאו דמיסתפינא הוה אמינא דטב ליה להתפלל ביחיד מלהתפלל בחברת בני אדם שאין דעתו נוחה מהם. עוד יש טעם אחר דאין ראוי לאדם שיתפלל אלא במקום שלבו חפץ. כי היכי דאמרינן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ וטעמו של דבר כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה ודעתו מתרחבת ולבו שמח ונחה עליו אז רוח ה' כענין שאמרו בנבואה.
[/size]עוד אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם וזה הוא שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך וזהו והתיצבו שם עמך ואצלתי מן הרוח וכו' וכן התהלל רבינו הקדוש שאם היה רואה את פני רב היה מגיע למדרגה עליונה וכ"ש אם הרב מתכוין גם הוא וקרא זה אל זה להשפיע וזה לקבל ומש"ה אמר ר' יוסי לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה ומכאן התירו שילך אדם למקום אחד ללמוד תורה אע"פ שאביו אומר לו שלא ילך ועובר מצות אביו שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה וזה הטעם בעצמו [b]בתפלה כי בהביט האדם אל אוהביו או לקרוביו או לרבו או למי שדעתו נוחה תתעורר נפשו אל הכוונה השלימה ונתוסף עליו רוח ממרום וזה דבר שהשכל מורה עליו וההפך הפך.[/b]
ויעויין שם כל התשובה, שהיא עוסקת בענייני קהלה וקביעת מקום תפלה.
סיכום הדברים בקצרה (כפי הבנתי הדלה): כשאדם חושב על רבו בזמן התפלה (או יותר נכון, קודם לה) זה משרה עליו קורת רוח ושאר רוח מפאת היכרותו עם רבו, שהוא צדיק ותלמיד חכם ובעל מדות טובות וכו', וזה מוסיף לו בכוונת התפלה כראוי שיכוין לבו לה' יתברך.
ולגבי הזכרה בפה של
צדיק ספציפי (ולא רק "בשם כל ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך") קודם תפלה, יעויין בהקדמה ל"ח בשער הגלגולים (ומקורו כמדומני מקונטרס 'שרש נשמתי' שהיה מסונף לחיבור עץ חיים להרח"ו) (הסוגריים המרובעות בטקסט הן מלות קישור שלי):
גם א"ל [האר"י לרח"ו] כשהלכתי עמו לטבריא במערת ר' עקיבא, כי א"ל [=אמר לו] ר' עקיבא, שאזכור עשרה פעמים את ר' עקיבא זה אחר זה, קודם כל תפילה מן השלשה תפלות, ערב בקר וצהרים, וע"י זה יתעבר בי, וסייעני מאד. וא"ל שאין צורך לומר ר' עקיבא, אלא עקיבא בלבד:
(קיים גם בהוספות הרש"ו, בשער הגלגול בהוצאת אהבת שלום עמ' קמח)
וכן נשנה זה שוב באותה הקדמה אח"כ, במסגרת פסקה בה מונה הרח"ו את התיקונים הייחודיים שנתן לו האר"י לשורש נשמתו, וזלה"ק:
וזהו הסדר הקצר שצוני מורי ז"ל, בענין ההשגה כפי הצריך לנשמתי, ... תמיד אחשוב להדבק בנפש מורי ז"ל, קודם כל תפלה, אתדבק בר' עקיבא ז"ל, בהזכירי שמו י' פעמים רצופים
(קיים גם בהוספות הרש"ו, בשער הגלגול בהוצאת אהבת שלום עמ' קעז)
(ומלבד זאת, וכסניף קליל לכך, יש להביא את דברי הרה"ק מדינוב באגרא דכלה (פ' נח) וז"ל
ספר אגרא דכלה - פרשת נח
או יאמר מעין זה, להיות נח הצדיק חשב פן לא יצא ידי חובתו בכל הכוונת כרצון המצוה ית', על כן עשה הכל על דעת המקום, ועל כל דבר היה אומר על דעת הבורא המצווה ב"ה, וכן קבלנו בכל עשיית המצות לומר על דעת הרשב"י והאר"י ז"ל ועל דעת כל הצדיקים כנודע:
(שימו לב להקבלה שעושה הרה"ק מדינוב בין מי למי... ואולי בעצם אני מוסיף שמן על המדורה... איני יודע)
וכן כל הבקי בתפילות גאון עוזנו הבא"ח, יודע ורגיל בלשונותיו החוזרים בסיום כל 'לשם יחוד' שתיקן קודם עשיית מצוות שונות, ותיקונים שונים וכדו', שהכל "על דעת רשב"י ועל דעת ר' אלעזר בנו, ועל דעת האר"י ועל דעת הרש"ש" וכו'. (ואגב, גם זה אינו חידוש שלו, כי נמצא כן בדומה לכך בתפלה הכוללת למרן הרש"ש, בסידור הנדפס ח"א דף נ"א ע"א "רבש"ע עפר אנחנו... ויעלה לפניך להיות עטרה לראשך עם שאר
תפלות ולימוד תורה ומעשה המצות
של בניך היודעים והמכוונים כל כוונת שמותיך הקדושים לדעת הרשב"י הקדוש ובנו ר"א, הכוונות הראוים לכל תפלה ותפלה ולכל לימוד ולימוד..."
(כמובן אפשר להתפלפל ולחלק בין זה ולבין ה"התקשרות" הברסלבאית, שמסופקני אם עמדו על טיבה בעצמה, או ששמעו שמועות מפי שומעי שמועות, וכן יש לחקור האם מקור תפלה זו היא מהרש"ש עצמו, או רק הועתקה לתוך הסידור, וכדו'. אבל לגבי התפילה המובאת משם ואילך בסידור הנדפס (דף נא ע"א עד נג ע"א) מקובל וידוע אצל רוב המקובלים כי היא מהרש"ש עצמו, לפי כמה פרטים שנתבארו בה (וכן יש נוסח דומה לה בסו"ס תורת חכם למהר"ח דילהרוזה, תלמיד-חבר למרן הרש"ש), וגם שם כתוב "הננו מוכנים ומזומנים לקבל עלינו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצותיו ומ"ע לאהוב את ה'...ומ"ע ליחד את ה' כמ"ש שמע ישראל וכו'... ומ"ע להתפלל לפני השי"ת ג' תפלות שחרית ומנחה ומוסף ונעילה וערבית...
על דעת רשב"י ורבי אלעזר בנו ויותם בן עוזיהו,
ועל דעת הקדוש האר"י ומהרח"ו ורבי אבא הקדוש...
ופינו כפיהם וכוונתינו ככוונתם...")
ועוד יש להביא לשונו הזהב של אדוננו הרמ"ק זיע"א (אילימה עין כל תמר ה' סוף פי"ד):
וכמו שיהי' הדרו' לערך מציאות האדם עם מציאות החיה והבהמה, כדפי' רז"ל אדם בשביל בהמה, כך יערך לערך עבודת ישראל סתמי' כלל עם ה' או צדיק מיוסד בדור, שיהי' עולה על כולם יהי' השכינה משכנה עיקרי' בו, מפני שהוא מייחד אותה בחי' הגונה ומשובחת. וענין זה יהי' שבח שלה יותר מכל תפלתם של ישראל, ויהי' תפלתם של ישראל כולם עולות דרך הסולם הזה כענין שפי' ערך הבהמות אל האדם כך הם שאר האדם אל הצדיק שיזכך עצמו ויעשה עצמו מרכבה אל השכינה במעשיו ההגונים וכיוצא.
ומי לנו כמו אדוננו הרמ"ק שטרח ויגע במ"ט שנותיו ליישב ולקשור נימא בנימא דברי כל המקובלים, ואת כולם יחד עם עיקרי האמונה הצרופה בכלל ישראל. (ומסתמא יוכל לבוא הרב שבע שליט"א ולהוסיף כהנה וכהנה לשונות כיוצא בהנ"ל מדברי הרמ"ק זיע"א).
~~~~~~~
אחרי שהובאו מקורות מספר, מחכמים אשר מסופקני אם הרה"ג מחבר הקונטרס החשוב יהין לחלוק עליהם בכזו עוצמה, אם לא לוכו' יחשב (אם כי בענייני אמונה, ובפרט לשיטת החכם מחבר הקונטרס החשוב, זו לא סיבה שלא לבקר ולחלוק עליהם, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, אבל ניחא...), בא נבא לנסות להבין מלשון האדמו"ר מברסלב מהי אותה "התקשרות" מסוכנת, כפירתית, ונוראית.
וז"ל הרבי מוהר"ן בליקוטיו (ליקוטי מוהר"ן קמא סימן קל"ה):
עוֹד שָׁמַעְנוּ בְּעִנְיָן זֶה, אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק יוּכַל לְהַרְגִּישׁ קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב, כִּי הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב כַּנַּ"ל. וְהַסִּימָן עַל זֶה אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק, הוּא אִם יֵשׁ לוֹ שִׁפְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל. וְעִקַּר הַהִתְקַשְּׁרוּת הוּא אַהֲבָה, שֶׁיֹּאהַב אֶת הַצַּדִּיק אַהֲבָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ד): "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ", וְתַרְגּוּמוֹ: 'חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוּאֵל א י"ח): "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד".
ולענ"ד נראה שהדברים ברורים - לכל הפחות לפי מקור זה - לא גדר "עבודה" יש כאן, ולא גדר "שיתוף", ולא "פניה אל רוח הקודש", ולא כלום. כי אם "אוהב רבנן ומוקיר רבנן", ובזכות אהבה חביבות ו"התקשרות" זו, זוכה לפי דברי מוהר"ן לכל המעלות השנויות בדבריו. הא ותו לא
[אל יחשוד החושד כי מלבי הנבעתי כל המראי מקומות הללו, אלא יעויין בביאור "מקור חכמה" על ליקוטי מוהר"ן, כרך א' עמ' ע'. ומחברו הגרא"י כרמל זצ"ל, חתן נכדתו של הרלוי"צ בנדר זצ"ל, כפי מיטב ידיעתי, נחשב למיין-סטרים שבמיין-סטרים של ברסלב, ומסתמא יורשה לי להעריך כי ההגדרה שלו, כפי שהיא מובאת שם בביאורו (על סימן ב' בליקוטי מוהר"ן, שהוא אחד המקורות הרעיוניים היסודיים לעניין ה"התקשרות לצדיקים" בעת התפלה, מלבד המבואר בשיחות הר"ן סימן רצ"ו, שם מבואר לומר כן בפה קודם התפילה), מקובלת בעיקרון על רוב ככל ברסלב).