Re: בית מדרש הגר"א
פורסם: ו' פברואר 21, 2020 1:05 am
ברשותכם, אהיה אומר ועושה, ואכתוב משהו שהתעוררתי לו בנוגע לנושאים עצמם. ואם תהיה זו הודעה ארוכה - מה טוב. היא תהווה הפסק יותר מלבוד ממה שלפניה.
ואלו הדברים:
נבואה לומדים בכלי נבואה ולא בכלי חכמה
ראיתי מובא בשם הגר"ש וולבה: "סימן לעשירות התורה הוא הזנחת לימוד הנביאים והתעסקות בעומקה של תורה שבעל פה".
ככל שעשירים בתושבע"פ – מתרחקים מלימוד נביא. ולא כי לת"ח המנסה ללמוד נביא יש קושיות כדרכו וכוח עיונו ורואה שאינו מבין נביא (וגם אין לו בימ"ד ומסורת כיצד מתרצים ומבינים וכו'), אלא כי לימוד הנביא נעשה מוזנח, מעצמו. כי חשים בחוש שתושבע"פ ונביא זו תורה "שונה" זו מזו, ולכן ככל ששוקעים יותר בתושבע"פ של חז"ל – מתרחקים ממילא מלימוד נביא. מעצמו הוא נזנח. וזהו סימן לעשירות התושבע"פ אצל האדם, שהיא ממלאה אותו והוא מלא ועשיר ממנה וכתוצאה אינו נזקק לנביא אלא אדרבה מתרחק והולך ממנו.
כך הבנתי משפט זה כשראיתיו, ואז הבריק לי רעיון כולל מתוך דבריו:
כדי ללמוד דברי נבואה צריך לחיות עם נביא בדור של נבואה.
על נביא ונבואה בעצמם ברור לנו שהם סוג אחר מאשר עיון התורה השכלי וכו', וכמפורסם שיש נביא (נבואה) ויש חכם (חכמה) ולאו היינו הך. פשוט לנו שלא משנה כמה חכם אתה בחכמת התורה – אין זה מחייב כלל שתהיה נביא, ואלה שני סוגים נפרדים לגמרי.
אבל נראה שזה בהיר לנו בנוגע לנביא ולהשגת הנבואה דיקא, אבל לא בנוגע לדברי הנביא, כלומר לנדרש מהשומעים או קוראים את דברי הנביא. בזה נראה לנו שכיון שירדה נבואה זו לעולם בניב שפתיים של הנביא – הפכה לתורה ככל תורה, כעת זהו טקסט תורני, זוהי סוגיה ככל סוגיה, והיא לפנינו להבינה ולענות בה ולפלפל בה בחכמה.
ולא ברור לי מנין פשוט לנו כך.
וראה בכוזרי (מאמר חמישי אות טז) כאשר מדבר על ההבדל בין נבואה לחכמה: "הַמֻּטְבָּע הָזֶּה יוּכַל לְלַמֵּד מֻטְבָּע כָּמוֹהוּ בְרֶמֶז מְעָט. וְכֵן הָעָם הַמֻּטְבָּעִים לַתּוֹרָה וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים, יִקְדְּחוּ בְנַפְשׁוֹתָם נִיצוֹצוֹת מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים וְיָשׁוּבוּ מְאוֹרוֹת בְּלִבּוֹתָם, וְזוּלַת הַמֻּטְבָּע הוּא הַצָּרִיךְ אֶל חָכְמַת הַדְּבָרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תוֹעִילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתַּזִּיקֵהוּ". עיי"ש.
כלומר גם קליטת דברי הנבואה מפי הנביא אצל השומעים אינה באופן של חכמה, אלא הדברים קודחים בנפשותם כניצוצות ומוצא מין את מיני ונעור ונעשה למאור בלבותם.
נבואה אינה חכמה. ודברי נבואה הם אינם דברי חכמה. אלא משהו אחר. ולא עוסקים בדברי נבואה בכלי החכמה (לחוד, כאשר אינך מחובר לנביא ולנבואה בעצמך).
בלימוד מקרא מקיימים מצוות תלמוד תורה, כי "תורה" כוללת גם נבואה וגם חכמה, אבל אין לטעות מכאן לערבב בין נבואה לבין חכמה.
[יתכן שבגלל ש"תורה" שלנו היא רק "חכמה" כי אין לנו שייכות לנבואה – לכן כאשר ידענו שמקרא הוא "תורה" ואנו בלימודנו אותו מקיימים מצוות תלמוד תורה – נתפס אצלנו גם העיסוק במקרא כעיסוק של חכמה (כמוכר לנו והיחיד אצלנו כנ"ל) בדברי הנביא, ומכאן בא הערבוב הנ"ל].
כיום אין נבואה אלא חכמה, ואנו באים עם כלי החכמה שהורגלנו בהם בלימוד תושבע"פ בעשירות (כפי שהתחיל ביותר בימי בית שני מחיתום הנבואה וכמפורסם מספר היכלות, והדברים עתיקים בספרים), ועם כלים אלה אנו באים ללמוד דברי נבואה. והלוא צינור הנבואה וצינור החכמה שונים לגמרי ואינם נתפסים באותם כלים.
ואם כנים הדברים אזי יתכן שזו הבעיה בגישה ללימוד מקרא עם הכלים שלנו, ובלימוד מקרא שלא בצמוד לדברי חז"ל יהיה מה שיהיה, ובלי מסורת לימוד וכללים (גם כאשר הבנתנו זועקת אחרת). זו טעות של תפיסת ספרי הנביאים שלפנינו כ"חכמה" – בזמן שהם היו ועודם "נבואה".
לחז"ל ישנו המפתח לנביא והמסורת בזה וקיבלו מרבותיהם כללי והבנת דברי נבואה. לנו אין אלא אותם, ואנו מוכרחים לצפות בדברי הנביא דוקא דרך הפריזמה של חז"ל (ומהם מקבלי הדברים דור אחרי דור) בדקדוק עצום. אין לנו ברירה אחרת. הרי איננו נביאים ואין לנו נביא. הכלים שיש לנו הם אך ורק השכל שלנו והאופי וצורת החשיבה שלנו והערכים שלנו (בלי להיכנס לשאלה כמה הם בעצמם מושפע מרוח הזמן, והאם/כמה זה רלוונטי ללימוד מקרא, או תורה בכלל, והדברים עתיקים) שכל כולם הם כלי ה"חכמה" שלנו, ועמם אנו באים ללמוד ולהבין ולפרש דברי נבואה.
[אם כנים הדברים כמה עמקו בזה דברי רש"י הידועים בברכות כח, ב על הגמרא "מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים", ומסביר רש"י: "מההגיון - לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא". (כלומר פירש "הגיון" מלשון "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו". ולא כלשון המורגל אצל הראשונים "הגיון" במשמעות "פילוסופיה/לוגיקה", שהיא חכמת השכל האנושי, על פי הפסוק "הגיון לבי"). וידוע הביאור שעל זה קאי ההמשך "והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים", כלומר: אם כן תרצו שילמדו מקרא בכמות משמעותית ובצורה נכונה (א"נ, אמר זאת כציווי: ואיך כן תלמדום מקרא, שהוא דבר נדרש?) – הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ורק כך ילמדו מקרא, בהישענות על ביאורי החכמים, ולא מתוך "הגיונם" שלהם. והם הם דברינו הנ"ל, שללמוד נביא צריך עם קשר לנביא, וקשר זה ייתכן רק בישיבה בין ברכי תלמידי חכמים שהוא מסורת רציפה עד הנביא. ובצורה זו, אדרבה, לימוד מקרא הוא משובח. ובאמת שלימוד כזה לא כ"כ "משכא", משום שבניגוד לתושבע"פ איני מוצא בו טעם של סיפוק וביטוי אישי, כי איני עוסק בו בחכמה שלי ואני כסדר מבטל את דעתי ואת כוחותיי העכשוויים המוצאים להם הרבה טעם וביאורים ולימודים שם וכו' אלא צמוד לגמרי לדברי חכמים הקודמים. אבל עכ"ז דוקא כך לומדים מקרא. אי-אפשר ללמוד מקרא עם כח החכמה ("הגיון") שלי, הגם שלימוד כזה – מאד מאד "משכא", אפילו יותר מתורה שבעל פה. כי בתורה שבעל פה שלהלכה – עכ"פ להלכה אני חייב לבטל דעתי בפני הפוסקים הקודמים, אבל בלימוד מקרא... אוהו... מערכות חיים שלמות אני יכול לייצר, בצלמי כדמותי, כ"כ מאירות ומזהירות תואמות וטעימות לרוח הזמן והמקום והאדם וכו'].
נשאל: מה א"כ בנוגע לחומש? הוא נבואת משה, ואנו רואים במפרשים שדנים ומפרשים (עכ"פ במה שלא להלכה) אפילו דלא כחז"ל? והלוא בדברי נבואה עסקינן, והמפרשים עוסקים בה בדרך של "חכמה". ואם כלפי נבואת משה כך – כ"ש כלפי נבואת שאר נביאים?
תשובה שי"ל: אדרבה, היא הנותנת. נבואת משה באספקלריא מאירה ומשה לא פסיק טעמא בגוויה – זהו דבר ה' בעצמו (וכנודע), שמדבר אל כל יהודי באופן ישיר. משה אינו אלא צינור וחלון בעלמא, שקוף לגמרי, כמי שאינו, וזהו ה' שמדבר איתי כעת. לכן לא בשמים היא ויכול אני ללמוד ולהבין כחכמתי. משא"כ נבואת נביאים היא ב"כה", ובסגנון הנביא, ומושפעת מהנביא עצמו כנודע. והיא אינה דיבור ישיר של הקב"ה אל כל יהודי (שהנביא אינו אלא "חלון" קרוע אליו), אלא היא דבר ה' כפי שהושג בכלי הנביא דיקא, לכן גם כדי לתקשר עם דיבורים אלה צריך שייכות לנבואה ולנביא (שעוברת במסורת מדוקדקת כנ"ל).
אמנם עדיין יקשה מהמפרשים שעוסקים גם בנביא שלא בהכרח על פי ביאור חז"ל. ואולי אכן דרך אחרת היתה עמם. ואולי י"ל דלא קיי"ל כמותם בזה.
כ"ז חשבתי מעיקרא כשראיתי את המשפט הנ"ל מהרב וולבה.
שו"ר את דברי הרב וולבה במקורם (מאמר שכתב ומובא בהקדמת משבצות זהב שמואל א) וכל דבריו שם להיפוך. שמאז שנתנה תורה ונבואה – לא בשמים היא, אלא עוסקים בה עצמה בחכמת תורה שבעל פה והכול בה. כי חכם עדיף מנביא להבין את מה שהנביא עצמו ראה. וגם את הנביא בחן הקב"ה לראות האם הוא חכם להבין את מה שמראים לו, והראה לו מראה ושאלו מה אתה רואה ואישר לו אם היטיב לראות או לא, ורק אז מסר לו את תוכן הנבואה.
ובדבריו אלו נתבארו לי כמה דברים מוקשים, וכתבתים כאן
א"כ, מה אלמד מזה? האם אלמד מזה כמה יכולים לטעות בכוונת מישהו מהיפוך להיפוך? או אלמד מזה שמה' מצעדי גבר כוננו ושלח לי תחילה את המשפט ההוא לבדו כדי לעורר בי את הרעיון הנ"ל, שיש לו פנים? איני יודע.
לכן הריני מניח בפניכם את שני המהלכים, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, אמן.
ואלו הדברים:
נבואה לומדים בכלי נבואה ולא בכלי חכמה
ראיתי מובא בשם הגר"ש וולבה: "סימן לעשירות התורה הוא הזנחת לימוד הנביאים והתעסקות בעומקה של תורה שבעל פה".
ככל שעשירים בתושבע"פ – מתרחקים מלימוד נביא. ולא כי לת"ח המנסה ללמוד נביא יש קושיות כדרכו וכוח עיונו ורואה שאינו מבין נביא (וגם אין לו בימ"ד ומסורת כיצד מתרצים ומבינים וכו'), אלא כי לימוד הנביא נעשה מוזנח, מעצמו. כי חשים בחוש שתושבע"פ ונביא זו תורה "שונה" זו מזו, ולכן ככל ששוקעים יותר בתושבע"פ של חז"ל – מתרחקים ממילא מלימוד נביא. מעצמו הוא נזנח. וזהו סימן לעשירות התושבע"פ אצל האדם, שהיא ממלאה אותו והוא מלא ועשיר ממנה וכתוצאה אינו נזקק לנביא אלא אדרבה מתרחק והולך ממנו.
כך הבנתי משפט זה כשראיתיו, ואז הבריק לי רעיון כולל מתוך דבריו:
כדי ללמוד דברי נבואה צריך לחיות עם נביא בדור של נבואה.
על נביא ונבואה בעצמם ברור לנו שהם סוג אחר מאשר עיון התורה השכלי וכו', וכמפורסם שיש נביא (נבואה) ויש חכם (חכמה) ולאו היינו הך. פשוט לנו שלא משנה כמה חכם אתה בחכמת התורה – אין זה מחייב כלל שתהיה נביא, ואלה שני סוגים נפרדים לגמרי.
אבל נראה שזה בהיר לנו בנוגע לנביא ולהשגת הנבואה דיקא, אבל לא בנוגע לדברי הנביא, כלומר לנדרש מהשומעים או קוראים את דברי הנביא. בזה נראה לנו שכיון שירדה נבואה זו לעולם בניב שפתיים של הנביא – הפכה לתורה ככל תורה, כעת זהו טקסט תורני, זוהי סוגיה ככל סוגיה, והיא לפנינו להבינה ולענות בה ולפלפל בה בחכמה.
ולא ברור לי מנין פשוט לנו כך.
וראה בכוזרי (מאמר חמישי אות טז) כאשר מדבר על ההבדל בין נבואה לחכמה: "הַמֻּטְבָּע הָזֶּה יוּכַל לְלַמֵּד מֻטְבָּע כָּמוֹהוּ בְרֶמֶז מְעָט. וְכֵן הָעָם הַמֻּטְבָּעִים לַתּוֹרָה וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים, יִקְדְּחוּ בְנַפְשׁוֹתָם נִיצוֹצוֹת מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים וְיָשׁוּבוּ מְאוֹרוֹת בְּלִבּוֹתָם, וְזוּלַת הַמֻּטְבָּע הוּא הַצָּרִיךְ אֶל חָכְמַת הַדְּבָרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תוֹעִילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתַּזִּיקֵהוּ". עיי"ש.
כלומר גם קליטת דברי הנבואה מפי הנביא אצל השומעים אינה באופן של חכמה, אלא הדברים קודחים בנפשותם כניצוצות ומוצא מין את מיני ונעור ונעשה למאור בלבותם.
נבואה אינה חכמה. ודברי נבואה הם אינם דברי חכמה. אלא משהו אחר. ולא עוסקים בדברי נבואה בכלי החכמה (לחוד, כאשר אינך מחובר לנביא ולנבואה בעצמך).
בלימוד מקרא מקיימים מצוות תלמוד תורה, כי "תורה" כוללת גם נבואה וגם חכמה, אבל אין לטעות מכאן לערבב בין נבואה לבין חכמה.
[יתכן שבגלל ש"תורה" שלנו היא רק "חכמה" כי אין לנו שייכות לנבואה – לכן כאשר ידענו שמקרא הוא "תורה" ואנו בלימודנו אותו מקיימים מצוות תלמוד תורה – נתפס אצלנו גם העיסוק במקרא כעיסוק של חכמה (כמוכר לנו והיחיד אצלנו כנ"ל) בדברי הנביא, ומכאן בא הערבוב הנ"ל].
כיום אין נבואה אלא חכמה, ואנו באים עם כלי החכמה שהורגלנו בהם בלימוד תושבע"פ בעשירות (כפי שהתחיל ביותר בימי בית שני מחיתום הנבואה וכמפורסם מספר היכלות, והדברים עתיקים בספרים), ועם כלים אלה אנו באים ללמוד דברי נבואה. והלוא צינור הנבואה וצינור החכמה שונים לגמרי ואינם נתפסים באותם כלים.
ואם כנים הדברים אזי יתכן שזו הבעיה בגישה ללימוד מקרא עם הכלים שלנו, ובלימוד מקרא שלא בצמוד לדברי חז"ל יהיה מה שיהיה, ובלי מסורת לימוד וכללים (גם כאשר הבנתנו זועקת אחרת). זו טעות של תפיסת ספרי הנביאים שלפנינו כ"חכמה" – בזמן שהם היו ועודם "נבואה".
לחז"ל ישנו המפתח לנביא והמסורת בזה וקיבלו מרבותיהם כללי והבנת דברי נבואה. לנו אין אלא אותם, ואנו מוכרחים לצפות בדברי הנביא דוקא דרך הפריזמה של חז"ל (ומהם מקבלי הדברים דור אחרי דור) בדקדוק עצום. אין לנו ברירה אחרת. הרי איננו נביאים ואין לנו נביא. הכלים שיש לנו הם אך ורק השכל שלנו והאופי וצורת החשיבה שלנו והערכים שלנו (בלי להיכנס לשאלה כמה הם בעצמם מושפע מרוח הזמן, והאם/כמה זה רלוונטי ללימוד מקרא, או תורה בכלל, והדברים עתיקים) שכל כולם הם כלי ה"חכמה" שלנו, ועמם אנו באים ללמוד ולהבין ולפרש דברי נבואה.
[אם כנים הדברים כמה עמקו בזה דברי רש"י הידועים בברכות כח, ב על הגמרא "מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים", ומסביר רש"י: "מההגיון - לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא". (כלומר פירש "הגיון" מלשון "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו". ולא כלשון המורגל אצל הראשונים "הגיון" במשמעות "פילוסופיה/לוגיקה", שהיא חכמת השכל האנושי, על פי הפסוק "הגיון לבי"). וידוע הביאור שעל זה קאי ההמשך "והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים", כלומר: אם כן תרצו שילמדו מקרא בכמות משמעותית ובצורה נכונה (א"נ, אמר זאת כציווי: ואיך כן תלמדום מקרא, שהוא דבר נדרש?) – הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ורק כך ילמדו מקרא, בהישענות על ביאורי החכמים, ולא מתוך "הגיונם" שלהם. והם הם דברינו הנ"ל, שללמוד נביא צריך עם קשר לנביא, וקשר זה ייתכן רק בישיבה בין ברכי תלמידי חכמים שהוא מסורת רציפה עד הנביא. ובצורה זו, אדרבה, לימוד מקרא הוא משובח. ובאמת שלימוד כזה לא כ"כ "משכא", משום שבניגוד לתושבע"פ איני מוצא בו טעם של סיפוק וביטוי אישי, כי איני עוסק בו בחכמה שלי ואני כסדר מבטל את דעתי ואת כוחותיי העכשוויים המוצאים להם הרבה טעם וביאורים ולימודים שם וכו' אלא צמוד לגמרי לדברי חכמים הקודמים. אבל עכ"ז דוקא כך לומדים מקרא. אי-אפשר ללמוד מקרא עם כח החכמה ("הגיון") שלי, הגם שלימוד כזה – מאד מאד "משכא", אפילו יותר מתורה שבעל פה. כי בתורה שבעל פה שלהלכה – עכ"פ להלכה אני חייב לבטל דעתי בפני הפוסקים הקודמים, אבל בלימוד מקרא... אוהו... מערכות חיים שלמות אני יכול לייצר, בצלמי כדמותי, כ"כ מאירות ומזהירות תואמות וטעימות לרוח הזמן והמקום והאדם וכו'].
נשאל: מה א"כ בנוגע לחומש? הוא נבואת משה, ואנו רואים במפרשים שדנים ומפרשים (עכ"פ במה שלא להלכה) אפילו דלא כחז"ל? והלוא בדברי נבואה עסקינן, והמפרשים עוסקים בה בדרך של "חכמה". ואם כלפי נבואת משה כך – כ"ש כלפי נבואת שאר נביאים?
תשובה שי"ל: אדרבה, היא הנותנת. נבואת משה באספקלריא מאירה ומשה לא פסיק טעמא בגוויה – זהו דבר ה' בעצמו (וכנודע), שמדבר אל כל יהודי באופן ישיר. משה אינו אלא צינור וחלון בעלמא, שקוף לגמרי, כמי שאינו, וזהו ה' שמדבר איתי כעת. לכן לא בשמים היא ויכול אני ללמוד ולהבין כחכמתי. משא"כ נבואת נביאים היא ב"כה", ובסגנון הנביא, ומושפעת מהנביא עצמו כנודע. והיא אינה דיבור ישיר של הקב"ה אל כל יהודי (שהנביא אינו אלא "חלון" קרוע אליו), אלא היא דבר ה' כפי שהושג בכלי הנביא דיקא, לכן גם כדי לתקשר עם דיבורים אלה צריך שייכות לנבואה ולנביא (שעוברת במסורת מדוקדקת כנ"ל).
אמנם עדיין יקשה מהמפרשים שעוסקים גם בנביא שלא בהכרח על פי ביאור חז"ל. ואולי אכן דרך אחרת היתה עמם. ואולי י"ל דלא קיי"ל כמותם בזה.
כ"ז חשבתי מעיקרא כשראיתי את המשפט הנ"ל מהרב וולבה.
שו"ר את דברי הרב וולבה במקורם (מאמר שכתב ומובא בהקדמת משבצות זהב שמואל א) וכל דבריו שם להיפוך. שמאז שנתנה תורה ונבואה – לא בשמים היא, אלא עוסקים בה עצמה בחכמת תורה שבעל פה והכול בה. כי חכם עדיף מנביא להבין את מה שהנביא עצמו ראה. וגם את הנביא בחן הקב"ה לראות האם הוא חכם להבין את מה שמראים לו, והראה לו מראה ושאלו מה אתה רואה ואישר לו אם היטיב לראות או לא, ורק אז מסר לו את תוכן הנבואה.
ובדבריו אלו נתבארו לי כמה דברים מוקשים, וכתבתים כאן
א"כ, מה אלמד מזה? האם אלמד מזה כמה יכולים לטעות בכוונת מישהו מהיפוך להיפוך? או אלמד מזה שמה' מצעדי גבר כוננו ושלח לי תחילה את המשפט ההוא לבדו כדי לעורר בי את הרעיון הנ"ל, שיש לו פנים? איני יודע.
לכן הריני מניח בפניכם את שני המהלכים, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, אמן.