אנחנו לא עושים חשבונות! באמת?

[עזריאל ברגר]

כעי"ז, האם מותר לתקוע עבור קטן שעדיין לא הגיע לחינוך?

ראה מ"ש בזה כאן (ראש ע' 2).

לא מצאתי שם תשובה לשאלה זו.

[לבי במערב]

כנראה שגיתי בחפזי.

עכ"פ, ראה 'מגדל עֹז' הל' שופר פ"ב ה"ז. 'כרם אליעזר' הל' ר"ה פפ"ח סק"ג (ע' תתרל). קובץ 'קול התורה' חוב' פא ע' קסט. ובכ"מ.

[אליעזר ג]

מעשה שהיה לפני הרבה שנים;

ארגון המתעסק בקירוב רחוקים יזם סופ"ש של חיזוק וקירוב והחזרה בתשובה במלון בצפון הארץ, וקהל היעד היו זוגות נשואים וגם אנשים בודדים. בין האורחים שהגיעו למקום, הגיע גם זוג שאינו נשוי, מתוך מטרה להשתכן יחד בחדר אחד. המארגנים קצת נבוכו, והציעו להם להשתכן בנפרד, הגבר עם עוד גברים שהגיעו בבודד, והאשה כנ"ל. אלא שהזוג המדובר סירב להצעה, בהודיעם כי אם לא יתאפשר להם להיות יחד, יחזרו כל אחד לביתו ולא ישתתפו כלל בשבת זו. המארגנים נבוכו שוב, מחד גיסא, איך אפשר לתת להם חדר באופן שבודאי יביאם לידי עבירה, (ובמקום מגוריהם הרי אינם גרים בבית אחד), ומאידך אולי חבל להפסיד את הסיכוי להשפיע עליהם לקרבם לתשובה ולתורה, ואם לא עכשיו אימתי.

ויצאו דחופים לשלוח שליחים לבתי הרבנים לידע המעשה אשר יעשון, אחד מהם הצליח להעביר את השאלה אצל הגרא"מ שך, ואילו השני בו בזמן הפנה את השאלה אל הגר"ח גריינמן. [זכר צדיקים וקדושים לברכה, זכותם תגן עלינו.] כצפוי התשובות אף הם הגיעו ביחד, תשובות הפוכות. האחד השיב כי בודאי ראוי להשקיע בקירובם כל מאי דאפשר ולהעלים עין מן האיסור וביטולה זוהי קיומה כדי שישמור שבתות הרבה ובודאי זהו הרצון העליון, והשני השיב כי אין לנו לעשות חשבונות ולא עשאנו הבורא קבלני הצלחות וההשתדלות שאיננה מנוקה מן העוון הרי היא אסורה והקב"ה ישיבם אליו בדרכים ישרות אשר צדיקים ילכו בם.

אדלג על הנתון המסקרן (או לא) מי אמר מה, גם כי זה לא נוגע לעצם הנידון, וגם במטרה לחסוך כמה תגובות לוהטות וצפויות מראש, שאין בהם שום תועלת להבין ולהשכיל. אדלג גם על התשובה לשאלה המסקרנת: מה הם עשו בסוף... וכל הפטור מדבר ומתעסק בו נקרא הדיוט. ובכל אופן, גופא דעובדה אכן היה, ושמעתיו מכבר מבעל המעשה.

וכעת לשאלה. הרי אם זאת לא השתדלות ראויה, לימדונו רבותינו שההצלחה שתבוא בעקבותיה (אם תבוא) אינה סיבה לקדש את האמצעים הפסולים, (וגם זה זוקק דיון: האם כך, ולמה). ומאידך שמא זאת אכן השתדלות ראויה ואפילו מחוייבת. כיצד מכריעים, ולמאי איכא לדמויי. האם מתאים שיהיה הדבר שנוי בפלוגתא המפורסמת של עבירה לשמה, או האם זה תלוי בשאלות העמוקות בגדרי ההשגחה. האם אפשר לנסות לשער מה היה אומר הח"ח או החזו"א או הגרי"ז. ומה יש לכם להרחיב עוד.

ראיתי שדנים מצד עבירה לשמה ,ומצד חטא באיסור קל לזכות את חברו, ואינו נראה כי עבירה לשמה זה דבר שאין לו היתר אחרי מתן תורה , וחטא חטא קל כאן החטא הרי הוא לפני עוור שלהם ולא נאמר חטא קל בעבירה מהתורה ועוד הזוג מוכשל בכריתות חטא חמור בטווח הקרוב והחשבון של ההצלה מחטא הוא לטווח הרחוק ובגדר אולי.

אלא שהנידון הוא לכאורה מצד דיני פיקוח נפש וגם פיקוח נפש רוחני הוא פיקוח נפש כהכרעת ההלכה לנסוע בשבת על מנת להציל בתו משמד . וזה אכן נרמז בטעם של שבתות הרבה שהוא אחד מהטעמים המובאים לעניין פיקוח נפש ,אבל הטעם הזה של שבתות הרבה הרי הוא רק בוודאי ,או לפחות שמוחזק לשמור שבתות הרבה וכאן זה ספק האם בסופו של דבר יחזרו בתשובה . ואילו יש לדון האם הטעם שוחי בהם שמתיר גם בספקות תופש כאן ?

[שש ושמח]

לענ"ד השאלה מביאה לידי גיחוך, שפשוט שלא שייך לפנ"ע כשמעשה זה בכללותו הוא מעשה הצלה, הגע עצמך מי שרואה נזיר העומד לשתות יין ומשכנע אותו לשתות במקום זה כוס מים, ויבוא מישהו ויאמר שזה המציל עובר בלפנ"ע כיון שמכשילו לשתות בלי ברכה, הרי פשוט שאין כאן עבירה שנדחית מפני המצוה אלא הכל מצוה הוא. וכן בלפנ"ע במילי דעלמא, הרי זה כמי שיראה פצוע מוטל על הכביש ויימנע מלהזמין אמבולנס מחשש שינתחוהו איזה ניתוח שלא לצורך וכדו'. ושוב ראיתי שכ"כ הרב אוצה"ח לעיל viewtopic.php?f=51&t=40245#p459509 , מ"מ כיון שלא התייחסו כאן לסברא זו שניתי הדברים.

וכעי"ז הראוני פלוגתת אחרונים בענין האם מותר להושיט לנזיר עבירה קלה כדי שימנע מעבירה חמורה, שהתפארת שמואל (איזהו נשך סי' מ"ב אות ג') כ' להתיר ללות בריבית דרבנן במי שבלא"ה ילווה בריבית דאו', וכן באבנ"ז (יו"ד קכ"ו אות ז') לגבי מומר שאם לא ימכרו לו בשר אחוריים יאכל דבר אחר כ' וז"ל

ולדברי האומר דבטמאים יש איסור נבילה ג"כ פשיטא דמותר. אך למה דקי"ל [עי' רמב"ם מא"ס פ"ד ה"ב] אין איסור נבילה חל על איסור טמאים יש להסתפק כיון דאותו איסור עצמו לא יקנה ממקום אחר. מ"מ מסתבר להקל כיון דמ"מ חזיר חמיר איסורא טפי דאית בי' תרתי. איסור חזיר ואיסור נבילה. אף דאין איסור חל על איסור. מ"מ בכריתות כה"ג קוברין אותו בין רשעים גמורים כדאיתא פרק ד' אחין [לב ע"ב]. א"כ מה מכשול הוא נותן. אדרבא מיקל איסור ממנו:

ומציינים שהברכ"י בחו"ח סי' ט' חולק ע"ז.

[עושה חדשות]

מילי דהספידא הגרח''ג.jpg (52.89 KiB) נצפה 1561 פעמים

[אליעזר ג]

[quote="שש ושמח"]לענ"ד השאלה מביאה לידי גיחוך, שפשוט שלא שייך לפנ"ע כשמעשה זה בכללותו הוא מעשה הצלה, הגע עצמך מי שרואה נזיר העומד לשתות יין ומשכנע אותו לשתות במקום זה כוס מים, ויבוא מישהו ויאמר שזה המציל עובר בלפנ"ע כיון שמכשילו לשתות בלי ברכה, הרי פשוט שאין כאן עבירה שנדחית מפני המצוה אלא הכל מצוה הוא. וכן בלפנ"ע במילי דעלמא, הרי זה כמי שיראה פצוע מוטל על הכביש ויימנע מלהזמין אמבולנס מחשש שינתחוהו איזה ניתוח שלא לצורך וכדו'. ושוב ראיתי שכ"כ הרב אוצה"ח לעיל http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... 45#p459509 , מ"מ כיון שלא התייחסו כאן לסברא זו שניתי הדברים.



אתה רוצה לחדש שכוונת המכשיל לעשות פעולה זו על מנת להציל את הנכשל מעבירות יותר חמורות בעתיד, כאשר יש מהלך מציאותי שכזה בו הכוונה משתלבת עם מעשה, אינו בכלל לפני עיוור כגדר בעבירת לפני עיוור של התורה.

אכן מסברא של מהות העניין נראה כך ,אבל לא תמיד גדרי התורה תואמים את המהות בשלמות ,כי ישנן סיבות נוספות לפרטי הדינים כגון לא לתת שיקול רחב כזה בעניין לכל אדם ונתינת הדברים לשיעורים ועוד הרבה אפשרויות . לכן על מנת לבסס יסוד כזה חייבים להביא מקורות לעצם הגדר ולא רק למהות העניין. ובפרט כאשר העבירה הנידונה היא בכלל וודאי וההצלה היא בספק [ללא גדרי פיקוח נפש אליהם התייחסתי כאפשרות מתיר].

הדוגמאות שהבאתה אינן דומות לנידון כי :
א. גם על כוס היין לא יברך באותו חשש וזו אותה עבירה, ואינו תרי עברי ומותר בגדרי לפני עיוור לכולא עלמא.
ב. גם אם היה מברך על כוס היין ,הנידון הוא במעשה ספציפי שבו ממעיט את העבירה בהרבה ,וממילא היה עובר עבירה יותר חמורה בלי התערבותו ,ואפשר שגם אינו תרי עברי בגדרים הידועים של העבירה..
ג. אם היה נקרא תרי עברי כי אלו עבירות שונות ,אכן מהיכי תיתי שהיה מותר?
ד. וגם אם תאמר שמותר מסברא של הצלה מעבירה יותר חמורה אנו עסוקים בתחליף מידי וודאי באותו מעשה לעבירה ולכן אינו נקרא לפני עיוור , אבל בנידון דידן נתינת החדר היא רק הכשר לאפשרות חזרה בתשובה ,ומי אמר שהכשר שהוא עבירת לפני עיוור יותר מחמת התוצאות ? ומי אמר שיותר מחמת תוצאות מסופקות ? ומי אמר שיותר בעבירה חמורה מהתורה אם התרנו דרבנן?
ה. לגבי הדוגמא השנייה בכלל חשש של אולי אינו אסור בגדרי לפני עיוור . וכאן יש מצווה וודאית לגביו ואולי עתידי ולא מסתבר ,ואילו בנידון דידן זה הפוך עבירה וודאית לפניו מול אולי עתידי [ללא לא מסתבר] . וכן מדובר על פיקוח נפש שדוחה כל התורה והמסתבר שזו הצלה ולא הפוך.

ממילא השאלה אינה מביאה לידי גיחוך ואשמח מאוד אם תוכל להביא מקורות מגדולי הפוסקים שיש אכן מהלך שכזה בלפני עיוור.

[אליעזר ג]

מעשה שהיה לפני הרבה שנים;

ארגון המתעסק בקירוב רחוקים יזם סופ"ש של חיזוק וקירוב והחזרה בתשובה במלון בצפון הארץ, וקהל היעד היו זוגות נשואים וגם אנשים בודדים. בין האורחים שהגיעו למקום, הגיע גם זוג שאינו נשוי, מתוך מטרה להשתכן יחד בחדר אחד. המארגנים קצת נבוכו, והציעו להם להשתכן בנפרד, הגבר עם עוד גברים שהגיעו בבודד, והאשה כנ"ל. אלא שהזוג המדובר סירב להצעה, בהודיעם כי אם לא יתאפשר להם להיות יחד, יחזרו כל אחד לביתו ולא ישתתפו כלל בשבת זו. המארגנים נבוכו שוב, מחד גיסא, איך אפשר לתת להם חדר באופן שבודאי יביאם לידי עבירה, (ובמקום מגוריהם הרי אינם גרים בבית אחד), ומאידך אולי חבל להפסיד את הסיכוי להשפיע עליהם לקרבם לתשובה ולתורה, ואם לא עכשיו אימתי.

ויצאו דחופים לשלוח שליחים לבתי הרבנים לידע המעשה אשר יעשון, אחד מהם הצליח להעביר את השאלה אצל הגרא"מ שך, ואילו השני בו בזמן הפנה את השאלה אל הגר"ח גריינמן. [זכר צדיקים וקדושים לברכה, זכותם תגן עלינו.] כצפוי התשובות אף הם הגיעו ביחד, תשובות הפוכות. האחד השיב כי בודאי ראוי להשקיע בקירובם כל מאי דאפשר ולהעלים עין מן האיסור וביטולה זוהי קיומה כדי שישמור שבתות הרבה ובודאי זהו הרצון העליון, והשני השיב כי אין לנו לעשות חשבונות ולא עשאנו הבורא קבלני הצלחות וההשתדלות שאיננה מנוקה מן העוון הרי היא אסורה והקב"ה ישיבם אליו בדרכים ישרות אשר צדיקים ילכו בם.

אדלג על הנתון המסקרן (או לא) מי אמר מה, גם כי זה לא נוגע לעצם הנידון, וגם במטרה לחסוך כמה תגובות לוהטות וצפויות מראש, שאין בהם שום תועלת להבין ולהשכיל. אדלג גם על התשובה לשאלה המסקרנת: מה הם עשו בסוף... וכל הפטור מדבר ומתעסק בו נקרא הדיוט. ובכל אופן, גופא דעובדה אכן היה, ושמעתיו מכבר מבעל המעשה.

וכעת לשאלה. הרי אם זאת לא השתדלות ראויה, לימדונו רבותינו שההצלחה שתבוא בעקבותיה (אם תבוא) אינה סיבה לקדש את האמצעים הפסולים, (וגם זה זוקק דיון: האם כך, ולמה). ומאידך שמא זאת אכן השתדלות ראויה ואפילו מחוייבת. כיצד מכריעים, ולמאי איכא לדמויי. האם מתאים שיהיה הדבר שנוי בפלוגתא המפורסמת של עבירה לשמה, או האם זה תלוי בשאלות העמוקות בגדרי ההשגחה. האם אפשר לנסות לשער מה היה אומר הח"ח או החזו"א או הגרי"ז. ומה יש לכם להרחיב עוד.

ראיתי שדנים מצד עבירה לשמה ,ומצד חטא באיסור קל לזכות את חברו, ואינו נראה כי עבירה לשמה זה דבר שאין לו היתר אחרי מתן תורה , וחטא חטא קל כאן החטא הרי הוא לפני עוור שלהם ולא נאמר חטא קל בעבירה מהתורה ועוד הזוג מוכשל בכריתות חטא חמור בטווח הקרוב והחשבון של ההצלה מחטא הוא לטווח הרחוק ובגדר אולי.

אלא שהנידון הוא לכאורה מצד דיני פיקוח נפש וגם פיקוח נפש רוחני הוא פיקוח נפש כהכרעת ההלכה לנסוע בשבת על מנת להציל בתו משמד . וזה אכן נרמז בטעם של שבתות הרבה שהוא אחד מהטעמים המובאים לעניין פיקוח נפש ,אבל הטעם הזה של שבתות הרבה הרי הוא רק בוודאי ,או לפחות שמוחזק לשמור שבתות הרבה וכאן זה ספק האם בסופו של דבר יחזרו בתשובה . ואילו יש לדון האם הטעם שוחי בהם שמתיר גם בספקות תופש כאן ?

יש לעורר עוד נקודה ביחס לוחי בהם , ההיתר שם הוא לעשות עבירות על מנת להציל חיים ובמקרה זה או הותרה או דחויה העבירה. אבל בנידון דידן הזוג אינו עושה זאת על מנת להציל חיים ומבחינתו אין לא הותרה ולא דחויה . אלא שחלק ההשתתפות של המציל הוא על מנת להציל חיים ,והנידון האם עבירה יכולה להתחלק באופן הזה?

[שש ושמח]

אכן מסברא של מהות העניין נראה כך, אבל לא תמיד גדרי התורה תואמים את המהות בשלמות, כי ישנן סיבות נוספות לפרטי הדינים כגון לא לתת שיקול רחב כזה בעניין לכל אדם ונתינת הדברים לשיעורים ועוד הרבה אפשרויות. לכן על מנת לבסס יסוד כזה חייבים להביא מקורות לעצם הגדר ולא רק למהות העניין. ובפרט כאשר העבירה הנידונה היא בכלל וודאי וההצלה היא בספק [ללא גדרי פיקוח נפש אליהם התייחסתי כאפשרות מתיר].

לא ברור לי לפי מה אתה קובע מי "חייב להביא מקור". אני חושב שדווקא אתה "חייב להביא מקור".
אותי לימדו שעסק התורה אינו חיפוש מקורות אלא הבנת הדברים, ואומרים "למה לי קרא סברא הוא", ולא חוששים ל"סיבות נוספות לפרטי הדינים", וכל הש"ס מלא מזה. בפרט בנידו"ד שלא שייך להחמיר מספק, שהרי אין לך לא תעמוד על דם רעך גדול מזה.

לגבי מה שכתבת על הדוגמאות, האם לדעתך מי שרואה עיוור עומד ללכת בדרך שבה מסתבר שייכשל אלפי פעמים, אסור לו להצילו על ידי הטייתו לדרך שבה מסתבר שייכשל פעם אחת [גם אם זה יותר מוקדם] ויתכן שלא ייכשל יותר מזה? זה מקביל ממש לנידו"ד.

[אליעזר ג]

אכן מסברא של מהות העניין נראה כך, אבל לא תמיד גדרי התורה תואמים את המהות בשלמות, כי ישנן סיבות נוספות לפרטי הדינים כגון לא לתת שיקול רחב כזה בעניין לכל אדם ונתינת הדברים לשיעורים ועוד הרבה אפשרויות. לכן על מנת לבסס יסוד כזה חייבים להביא מקורות לעצם הגדר ולא רק למהות העניין. ובפרט כאשר העבירה הנידונה היא בכלל וודאי וההצלה היא בספק [ללא גדרי פיקוח נפש אליהם התייחסתי כאפשרות מתיר].

לא ברור לי לפי מה אתה קובע מי "חייב להביא מקור". אני חושב שדווקא אתה "חייב להביא מקור".
אותי לימדו שעסק התורה אינו חיפוש מקורות אלא הבנת הדברים, ואומרים "למה לי קרא סברא הוא", ולא חוששים ל"סיבות נוספות לפרטי הדינים", וכל הש"ס מלא מזה. בפרט בנידו"ד שלא שייך להחמיר מספק, שהרי אין לך לא תעמוד על דם רעך גדול מזה.

לגבי מה שכתבת על הדוגמאות, האם לדעתך מי שרואה עיוור עומד ללכת בדרך שבה מסתבר שייכשל אלפי פעמים, אסור לו להצילו על ידי הטייתו לדרך שבה מסתבר שייכשל פעם אחת [גם אם זה יותר מוקדם] ויתכן שלא ייכשל יותר מזה? זה מקביל ממש לנידו"ד.

לטענתך הראשונה , אני מסכים אתך שעסק התורה הוא הבנת הדברים, אבל אם ברצונך להכריע ולקבל אחריות על ההכרעה בדברי תורה:
א. יש הרבה מקומות בחז"ל שבהם לכאורה על פי נקודת מבטינו הסברא מתבקשת ועוד שגם חז"ל מזכירים אותה אבל מחפשים מקורות מקרא , מתי כן ומתי לא זה נושא מורכב , אך נראה לי שבדר"כ הכן הוא או כאשר מדובר על דבר שכל כולו שכלי פשוט ,או שיש מספיק פסוקים על מנת לדעת אילו סברות מתאימות. אבל מבלי לימוד הסוגיה מתי כן ומתי לא בעיון נמרץ עם מסקנות שמסתדרות עם כל הש"ס ,אין בסיס לקביעה שכזו ,האם למדת כך את הסוגיה ?והאם מסקנתך שאפשר להחיל דבר זה על מקרה דידן .אם כן תביא את סיכום הלימוד כמקור אפשרי מספיק ועלי יהיה להביא סותר, כדבריך .
ב. בהנחה שהתשובה לשאלה ב-א היא שלילית ,העובדה שכל מי שמכיר את סוגיית לפני עיוור על דברי חז"ל הראשונים וגדולי האחרונים לא מכיר מי שנוקט צד כזה למסקנה , מספיקה על מנת שעליך להביא מקור. וממילא במצב שאין מקור שכזה בהלכות לפני עיוור זה אינו מוגדר כספק אלא כוודאי ולא שייכת הטענה של חומרה מספק.

ביחס לדוגמה: לא מדובר כאן על הטיה לדרך אחרת בה יכשל רק פעם אחת , אלא מדובר כאן על הכשלה פעם אחת יותר במסגרת דרכו המקורית, על מנת שתהיה לו הזדמנות לנסות להעבירו לדרך שבה אין מכשולים. אבל ההכשלה היא רק בהכשר ההצלה ודו"ק.

[גיזונטע קאפ]

שמעתי מבעל המעשה, שתלמידו רב קהילה בצרפת, שאלו אודות מה שרוצים לעשות פעילות קירוב בתוך האוניברסיטאות בצרפת, הנ"ל נכנס עם השאלה למרן הגראי"ל זצוק"ל, מרן שמע את השאלה, דפק על השולחן בתוקף ואמר, אפילו זקן בן 90 אסור לדרוך שם

[בברכה המשולשת]

אכן מסברא של מהות העניין נראה כך, אבל לא תמיד גדרי התורה תואמים את המהות בשלמות, כי ישנן סיבות נוספות לפרטי הדינים כגון לא לתת שיקול רחב כזה בעניין לכל אדם ונתינת הדברים לשיעורים ועוד הרבה אפשרויות. לכן על מנת לבסס יסוד כזה חייבים להביא מקורות לעצם הגדר ולא רק למהות העניין. ובפרט כאשר העבירה הנידונה היא בכלל וודאי וההצלה היא בספק [ללא גדרי פיקוח נפש אליהם התייחסתי כאפשרות מתיר].

לא ברור לי לפי מה אתה קובע מי "חייב להביא מקור". אני חושב שדווקא אתה "חייב להביא מקור".
אותי לימדו שעסק התורה אינו חיפוש מקורות אלא הבנת הדברים, ואומרים "למה לי קרא סברא הוא", ולא חוששים ל"סיבות נוספות לפרטי הדינים", וכל הש"ס מלא מזה. בפרט בנידו"ד שלא שייך להחמיר מספק, שהרי אין לך לא תעמוד על דם רעך גדול מזה.

לגבי מה שכתבת על הדוגמאות, האם לדעתך מי שרואה עיוור עומד ללכת בדרך שבה מסתבר שייכשל אלפי פעמים, אסור לו להצילו על ידי הטייתו לדרך שבה מסתבר שייכשל פעם אחת [גם אם זה יותר מוקדם] ויתכן שלא ייכשל יותר מזה? זה מקביל ממש לנידו"ד.

לטענתך הראשונה , אני מסכים אתך שעסק התורה הוא הבנת הדברים, אבל אם ברצונך להכריע ולקבל אחריות על ההכרעה בדברי תורה:
א. יש הרבה מקומות בחז"ל שבהם לכאורה על פי נקודת מבטינו הסברא מתבקשת ועוד שגם חז"ל מזכירים אותה אבל מחפשים מקורות מקרא , מתי כן ומתי לא זה נושא מורכב , אך נראה לי שבדר"כ הכן הוא או כאשר מדובר על דבר שכל כולו שכלי פשוט ,או שיש מספיק פסוקים על מנת לדעת אילו סברות מתאימות. אבל מבלי לימוד הסוגיה מתי כן ומתי לא בעיון נמרץ עם מסקנות שמסתדרות עם כל הש"ס ,אין בסיס לקביעה שכזו ,האם למדת כך את הסוגיה ?והאם מסקנתך שאפשר להחיל דבר זה על מקרה דידן .אם כן תביא את סיכום הלימוד כמקור אפשרי מספיק ועלי יהיה להביא סותר, כדבריך .
ב. בהנחה שהתשובה לשאלה ב-א היא שלילית ,העובדה שכל מי שמכיר את סוגיית לפני עיוור על דברי חז"ל הראשונים וגדולי האחרונים לא מכיר מי שנוקט צד כזה למסקנה , מספיקה על מנת שעליך להביא מקור. וממילא במצב שאין מקור שכזה בהלכות לפני עיוור זה אינו מוגדר כספק אלא כוודאי ולא שייכת הטענה של חומרה מספק.

ביחס לדוגמה: לא מדובר כאן על הטיה לדרך אחרת בה יכשל רק פעם אחת , אלא מדובר כאן על הכשלה פעם אחת יותר במסגרת דרכו המקורית, על מנת שתהיה לו הזדמנות לנסות להעבירו לדרך שבה אין מכשולים. אבל ההכשלה היא רק בהכשר ההצלה ודו"ק.

אולי אפשר להביא ראיה מדברי מרן הגרשז"א בעניין תומך תורה שאינו מברך על מזונו.

[עושה חדשות]

מגליון רבי יהושע גרינמן, לפרשת מסעי -
בהא דתנן דאפילו כל ישראל צריכין לו כיואב שר הצבא, נמי אינו יוצא, ידוע מה שמקשים הרי פיקוח נפש דוחה הכל, אך אנהרינהו לעיינין מאי דאסברא לן אאמו"ר זללה"ה בשיעור על מסכת מכות, וכה היו דבריו ז"ל באור יקרות, רגיל אני לומר דאם עכו"ם באו במלחמה על עצמן, ואי אפשר להצליח במלחמה אלא אם כן ימנו קצין שאין אמו מישראל, אזי אנו שואלים לתורה שאומרת לנו, "למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח" ואסור לנו למנותו, וכידוע הרבה פעמים היה ז"ל משיב, בכגון זה, "פטורים אנו מהשתדלות ואין עלינו לחוש להפסדים, ולד' הישועה", וכמה פעמים ראו כמה הדברים נכונים לכאן, ולכאן, אם הלכו בדרך המסורה לנו הרווחנו, ואיפכא הפסידו. וגם כן כאן כונת התנא בכעין זה שאין להוציאו מעיר מקלט ותבא הישועה ממקום אחר, אבל אה"נ אם רואה הרוצח מי שהולך למות בצמא פשיטא שיכול לצאת להצילו וכן כל כיו"ב, רק התנא נקט להפליג באיסור היציאה.