צופה_ומביט כתב:הבאת את הדוגמה מדעת תבונות ופרדס רימונים, אדרבה, משם ראיה. כלומר, נושא האמונה הוא דוגמה מצויינת, וברשותך אקדיש לו הודעה נפרדת.
בהמשך להודעה הקודמת:
אין ספק שיסודות האמונה הם הם חיינו, ובלעדיהם איננו מה שאנחנו מן היסוד, לא דתיים, ולהרמב"ם לא ישראל. האמונה משליכה על כל תחום שהוא בחיינו החיצוניים והפנימיים, הפרטיים והחברתיים-ציבוריים, ובכלל זה ענייני מוסר. אנו מניחים [משעינים, סומכים] על הדבר הזה את כל חיינו ממש [זה פירוש המילה "אמונה"].
אם בסוגיה פרטית כמו השתתפות בצבא / היחס למדינה נאמר לעיל מה שנאמר ע"י כמה כותבים, א"כ בנושא שהוא הכי קובע את כל כולנו לכאורה עאכו"כ.
ובכן, הבה נראה כיצד אנו חיים בעניין האמונה. די יהיה בזה להוות דוגמה בקל וחומר לשאר עניינים המסתעפים.
ספר החינוך מצוה כה: וענין האמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשיקיים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.
פתיחת דעת תבונות: הנה כל העיקרים הי"ג הנה הם מאומתים אצלי בלי שום ספק כלל; אבל יש מהם שהם מאומתים לי וגם מובנים, ויש מהם שהם מאומתים לי באמונה, אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה. [גם הרמב"ם כתב את ספרו מו"נ ל"שלם באמונתו"].
ומסביר שם, וכ"כ כבר ראשונים, שיש לא רק תועלת גדולה אלא גם מצוה בבירור הדברים והשבתם אל הלב. אבל הרי לפנינו שכל זה לא נוגע אל עצם היסודות, שמאומתים בלי שום ספק כלל עוד לפני הבירור הזה. וכדברי ספר החינוך שאין ברורים מהם, שהגדיר הלכתית ואמר שלאור זאת – הבירור הוא עבור "מצוה מן המובחר".
ועוד:אכן, יהודים רבים משקיעים הרבה בלימוד ובירור ענייני אמונה ופנימיות התורה, למשל דעת תבונות [שכתב את ספרו למטרה זו], או פרדס רימונים. אבל כמה יכולים לומר על עצמם שהבינו כראוי? שסיפק אותם ושכנע אותם ואין להם יותר שאלות? שהגיעו בזה לדבר חתוך וברור? שלא נצרכו בזה גופא הרבה פעמים או בכללות / כנקודת מוצא – לסמוך על בעל השמועה ולקבל את דבריו כסמכות? גם שם יש טענות ושאלות, [על חלקן יודע רק מי שמתעניין, ואחרים – ובכללם כאלה שבסוגיות אחרות ציבוריות-מוסריות מאד חשוב להם הבירור - "טומנים את ראשם בחול" ולא רוצים לשמוע בכלל, או מעדיפים לא לדעת את השאלות או מקורן-סיבתן, ועכ"פ בורים בנושא ומדברים בו בחוסר ידיעה מה טוען הצד שכנגד],
וגם שם יש אותן שלוש אפשרויות הנ"ל: או שאדם נשאר בדעתו, והטענות שנכגד לא משכנעות אותו [עכ"פ לא מהוות עבורו מסה קריטית] לשנות את אמונתו [ובזה גופא מעניין מאד מדוע]. או שהוא משתכנע ומשנה את אמונתו. או שמבין שהסוגיה גדולה עליו ומושך ידו ממנה ובוחר לסמוך על מי שבוחר לסמוך [ורק בזה ניתן לשאול אותו מדוע בחר במקור סמכות זה ולא באחר]. וכאמור, היות ולא נולדנו על אי בודד ולא פגשנו את הנושא היום בבוקר, יש אנשים שבכוח תבונתם מבינים מראש שהנושא גדול ועצום עליהם, ומראש מניחים אותו לקבלת האמת ממי שאמרה בלי בדיקה אחריו. [ושוב, זה בדבר שאת כל חיינו אנו מניחים עליו. ההימור הכי גדול שיש. הימור על הכל].
וכעי"ז כתב הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"ב הלכה ג: כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת.
אבל מה שבוודאי רואים בנושא האמונה, הוא שבו מצאנו שני דברים ברורים:
א. מוסכם בלי חולק כי מה שנדרש מכל יהודי הוא קודם כל להאמין בלי שום ספק כלל, שיהיה קבוע בליבו שאי אפשר בחילוף זה בשום פנים. ורק אח"כ – באם הוא בר הכי – להתעסק בחכמות ובירורים של העניין.
ב. הרבה מאד מרבותינו הזהירו בפירוש מלחקור בענייני האמונה, והורו בפירוש לקבל את האמת מהגדולים בלי לחקור בזה כלל, כי ראו שבזמננו סכנת החקירה גדולה מתועלתה. [וגם בזה, זו כהוראה לציבור, ויחידים הנצרכים פונים לרבם האישי ומקבלים ממנו מה שמקבלים].
גם הרמב"ם החוקר הגדול כתב בכ"מ שאי אפשר ללמד לציבור את הדו"ד, אלא למסור להם רק את המסקנות בקיצור, את האמת כמו שהיא, ורובם יישארו בזה כל ימיהם, ורק אלו שברי הכי, ורבם מכיר בהם שהם כאלה, מעט מעט יכניס אותם גם בבירור הדברים כפי כוחם, וגם בזה רובם לא יגיעו עד תכלית הבירור כל ימיהם, ומעטים בלבד יגיעו. וכך היא הדרך. [ראה למשל מו"נ א, לג].
ושוב, במה מדובר? ביסוד הגדול שכל חיינו כיהודים עומדים עליו, ומשליך על כל תחום וכל פרט בחיינו ובזהותנו.
יתירה מזו,כל העוסק בעניינים האלה יודע, שהרבה פעמים אלמלא שהיה לו מראש ברור וקבוע שהאמונה אמת, ושלתורה יש עומק, וכיו"ב – הוא לא היה עמל ויגע ליישב שאלות שיש לו בזה, וגם לא היה מגיע לתשובות. הוא היה נופל הרבה מקודם. פשוט כי לא היה מה שיאלץ אותו להגיע לתשובות. אלא הכל היה פתוח, והיה מחליט בשלב מוקדם כפי דעתו שהשאלות גדולות מהתשובות, והתשובות אפולוגטיות וכו', והיה נופל. אבל לאור מה שהוא יודע היום, בדרך שהלך בה, הוא בעצמו יודע כעת להעיד על עצמו את מה שאמר הרמב"ם, עד כמה הבירור מצד עצמו היה מטעה אותו לקוצר דעתו, ועד כמה הוא חייב לאותה דביקות עיקשת באמונה שיצא איתה מראש לדרך. שאלמלא כן , היה טועה, ושלא בצדק, ומחליט מוקדם מדי, שלא בצדק.
עד כאן יסודות הדברים בקיצור, דון מינה ואוקי באתרה. [הכוונה
לעקרונות הנראים מכאן. מי שמתכוון להתנפל ב"איך אתה משווה את יסודות האמונה ליסודות החרדיות" איני מתכוון לענות לו, כי הוכיח על עצמו מה רמת חשיבתו והבנתו, וא"כ אין הוא מי שעוסקים לגביו בדיון כעת כלל].