פורום אוצר החכמה

הרגזנים, חייהם אינם חיים.
בכל יום רגיל, חווה הוא עשרות מקרים מרגיזים ומכעיסים, והוא סובל.
מאידך, הוא מרויח - לכאורה - כפרת עוונות מהייסורים הרבים.

אדם שהרגיל עצמו להבליג ולנענע כנגד כל גל, לחייך גם בלב כנגד המכעיסים, ולא להקפיד כשדבר לא מסתדר כרצונו, חייו מתוקים ונעימים, והוא מאושר.
מאידך הוא מפסיד - לכאורה - כפרת עוונות מייסורים, ויצטרך לסבול יותר מחבירו הראשון כדי להגיע ל'מכסה' של הצער עבור הכפרה.

האמנם עולם הפוך ראינו?

אשתמיטתך גמרא מפורשת בראש השנה. למי נושא עוון למי שעובר על פשע.
יותר מתכפרים לו העוונות במעשיו הטובים שהרגיל עצמו במידות טובות מאשר שמתכפרים לחבירו בייסוריו.

ואם נולד בעל מזג נוח,
או הוא חסר רגישות בטבעו, ונפשו מחוספסת?

הרי אינו 'נושא עוון', כי לא קשה לו!

כוונתי בשאלות הללו, שאנשים אניני דעת סובלים יותר, ממילא אולי מגיעים מזוככים יותר לעוה"ב, ועדיף להיות כזה מאשר 'צבר'.
כך נראה מסברא רציונאלית קרה.
אך מנוגדת לכמה תפיסות יסוד.

ואם מישהו נולד עם חשק ללמוד מקבל פחות שכר ממי שהיה קשה לו ללמוד. ואם יש מישהו שקשה לו ללמוד ולכן זרקו אותו מהישיבה וסבל הרבה?

לא ברור לי מה אתה רוצה ומה צבר שייך לעניין.

כמו שביארו חז"ל מי שמעביר על מידותיו זו מידה מאד טובה והרבה יותר טובה ממי שכועס. כמו שמי שלומד טוב ממי שמתבטל. מעבר לזה כל אחד נידון ע"י הקב"ה לפי יכולתו מעשיו וייסוריו.

אוצר החכמה כתב:ואם מישהו נולד עם חשק ללמוד מקבל פחות שכר ממי שהיה קשה לו ללמוד. ואם יש מישהו שקשה לו ללמוד ולכן זרקו אותו מהישיבה וסבל הרבה?

ברור.
אחד בצער ומאה שלא בצער.

השיח השורר היום 'לא לקחת ללב', הוא אכן עצה טובה או לא?
האם בעוה"ב הנרגן מגיע יותר 'בעל יסורים', או שהמדד לפי מה שעובר עליך בפועל ולא לפי איך שחשת.

ואחדד את השאלה יותר.

לא אליכם, שני אנשים חוו שכול, באותה סיטואציה.

הראשון קיבל דין שמים באהבה וחיזק את נפשו, ולאחר תקופה קצרה השלים עם הגזירה ושב לשגרת יומו, בערך.

חבירו נתקף אמוק, השכול חלחל בו עד השיתין, ובהמשך התכנס לתוך דיכאון והסתגר בתוך עצמו עד סוף ימיו.

אם לשני היה סבל של מאה אחוז, הרי שלראשון היה סבל של עשרים אחוז, נניח.

והשאלה - האם לשני יש זיכוך פי חמש מהראשון?
ובמילים אחרות, האם בכדי שהראשון יגיע להתנקות וכפרה כמו השני, עליו לחוות עוד כמה טרגדיות, חלילה?!

שוב, אמוציונאלית אין זה מובן כך.
אז איפה הטעות??

צר לי אבל לא מובן לי מה אתה רוצה. שני אנשים חטפו מכה כלכלית אחד עבד קשה והצליח והתאושש והשני לא הצליח (כן עבד או לא עבד) ונשאר כל ימיו עני מרוד האם לשני יש זיכוך פי חמש מהראשון? והאם המסקנה מזה שכדאי לא לעבוד כדי שיהיה פרנסה?
שני אנשים חלו במחלת עור אחד הלך לרופא קיבל תרופה והבריא. אחד לא הלך או שהלך ולא הצליח וסבל כל ימיו מגרדת האם לשני יש זיכוך פי חמש מהראשון? והאם המסקנה מזה שכדאי לא להתרפא?

מה הדבר הזה שאתה יושב ורואה אנשים בסבלם ובתיקון מידותיהם וקובע מי יקבל מה בג"ע? עדיף שהקב"ה יעשה את זה.

מכון חכמי ספרד כתב:

אוצר החכמה כתב:ואם מישהו נולד עם חשק ללמוד מקבל פחות שכר ממי שהיה קשה לו ללמוד. ואם יש מישהו שקשה לו ללמוד ולכן זרקו אותו מהישיבה וסבל הרבה?

ברור.
אחד בצער ומאה שלא בצער.

השיח השורר היום 'לא לקחת ללב', הוא אכן עצה טובה או לא?
האם בעוה"ב הנרגן מגיע יותר 'בעל יסורים', או שהמדד לפי מה שעובר עליך בפועל ולא לפי איך שחשת.

ולכן כבודו ממליץ למי שיש לו חשק ושמחה בלימוד לזרוק אותם? או אפילו למי שאין לו כ"כ חשק ויכול ללכת לרב שיתן לו חשק שלא ילך?

זו בדיוק השאלה!

אם כך התשובה פשוטה.
כל מי שמתקשה בלימוד או אין לו טעם בלימוד ויש מישהו שיכול לעזור לו להבין יותר או לאהוב יותר את הלימוד מחוייב ללכת ולעשות כן ואם אינו עושה כן הרי הוא שוטה גמור ואין סיבה שיקבל שכר על הקשיים שיהיו לו.

אבל אם אין מי שיעזור לו ולומד בכל אופן יקבל שכר לפום צערא אגרא.

ואת השכר הזה ערכו וטיבו חישוב הצערא וחישוב האגרא יודע רק הקב"ה לעשות.

אוצר החכמה כתב: ואין סיבה שיקבל שכר על הקשיים שיהיו לו.

אבל אם אין מי שיעזור לו ולומד בכל אופן יקבל שכר לפום צערא אגרא.

דברי נביאות? אטו אצלי אין צד ברור כזה?!
אני מחפש ראיות ברורות שעדיף לאדם לחיות מתוך מתיקות והנאה בין בתורה ומצוות, ובין בהנהגת הבית, ולא לחיות כאדם מריר וטעון, הגם שהשני בעל יסורין.

אני ממש לא מבין מה אתה כותב.
השאלה אינה מה עדיף לאדם מי אמר שהוא יכול לבחור?
השאלה היא האם אדם שיכול לתקן מידותיו ולא לכעוס יש בזה מעלה?
אתה מחפש מקור לזה???

אבל אתה המצאת קושיה. הרי השני סובל ובזה מתכפר לו העוונות. על זה השבתי .

יעויין בספר בדרך עץ החיים (על מרן הגראז"מ), במהדורת תשס"ו, עמ' 440:
... מה יהיה לגבי שכרו בעולם האמת שכן אצלו הרי המדות הנאצלות והנפלאות הללו שהינן מעל ומעבר לרגשות של גאוה וכבוד, המדות הללו הרי נטועות הן בקרבו ואתן הוא נולד
על שאלתו זו ענה לו רבנו בפשטות: יתכן שבאמת לא אקבל על כך שכר
כאשר שמע את תשובתו זו של רבו, סיפר לו לראש הישיבה שחסידים אומרים בשמו של רבי אהרן הגדול מקרלין שמי שנולד עם מדות טובות לא יקבל בשכרו אפילו אחד מאלף מזה אשר יגע ועמל על תיקון מדותיו, ולמרות זאת אמר רבי אהרון מקרלין מקנא אני בזה אשר נולד עם מדות טובות...

הן הן הדברים.
ומי שנולד עם טבעים קשים וריכך אותן, וכבר לא קשה עליו סבל החיים?

אוצר החכמה כתב:אני ממש לא מבין מה אתה כותב.

אני מניח שזה מקוצר המסביר, על כן אדבר גופא דעובדא היכי הוה.

יש שני קרובי משפחה מבוגרים את ביתם אני נוהג לפקוד מעת לעת. לראשון חיים מתוקים כפשוטם. בריא כמו שור, אשה מסורה וחרוצה, הדואגת לו ביום ובלילה. פרנסתו ברווח גדול מחנויות שקנה בצעירותו והן מניבות לו סכומי עתק. כל ילדיו בני תורה טהורים, אחד מהם ראש ישיבה נודעת וכל היתר לא רחוק משם.

ואחיו, כך נראה, לקח ממנו את כל הסבל שבעולם. אשתו נכנסה לדכאון לידה בילד השישי, התאבדה אחרי שנתיים, הותירה אותו עם ששה קטנים בלי פרנסה, הוא חולה צליאק ופסוריאזיס, בביתו שתי בנות מבוגרות שלא התחתנו, ולא נראה שהן בכלל יתחתנו אי פעם. פי חסר שיניים, כי אין כסף לטיפולים. יש לו בן שנשר מהדרך וכבר כמה שנים נמצא בהודו או משהו כזה, ועוד כמה צרות קטנות או גדולות.

ולמרות זאת -
הראשון מתלונן בלי הפסקה, על הבנים שלא באים לבקר, על האשה שכל היום בטלפון, על המים הקרים במקוה ועל הרעש של השכנים בחוץ. וממש כואב לו באמת על ה'יסורים' שלו, והוא מתוסכל מהם, למה הוא סובל כל כך.
השני מאיר פנים בצורה יוצאת מן הכלל, תמיד שופע אמרות חז"ל על שמחה וחדוה, מרגיש תמיד מליון דולר, ומעולם לא שמעתי אותו נאנח או מתלונן.
שני אחים, שני הפכים.

בשבוע שעבר ביקרתי את שניהם, ותשמעו איזה משפט הפוך שמעתי:
הראשון: לפעמים אני חושב שלא אראה פני גיהנם. כל כך הרבה צער בעולם הזה, לפחות אדע שאבוא נקי לעולם הבא.
השני: רק שבורא עולם לא ינכה מזכויותיו. תאמין לי, אני ממש משמין מרוב שמחה וטובה.

האם שייך לומר שמשום שמחתו של השני, אין די ביסורים העוברים עליו, ויצטרך לעבור עוד יסורים, עד שיגיע לכלל צער?
האם שייך לומר שאכן הראשון יגיע מזוכך לעולם הבא, כי הרגיש שהוא סובל, למרות שבפועל אין הדבר כן?

השאלה היא שאלה דקה, ואקוה שחידדתי את הדילמה.

לאחר שחידדת את השאלה והצגת את זה בצורה מעניינת ומוחשית, כמדומני שהתשובה ברורה מאליה...

איך אפשר לחשוב שהכעסן מרויח משהו מכך:
מתוך אגרת הרמב"ן-
ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם וכן אמרו רז"ל כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו שנאמר והסר כעס מליבך ןהעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה..

וכן אמרו הרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו

ןלגופו של עניןהרי פשוט שהשני בוודאי יש לו יסורים נוראיים רק הוא מקבל הכל באהבה ובאמונה ושמחה ובוודאי שמתפרין כל עוונותיו, (ועל הראשון אין מה לדבר)

עזוב כעסן.
נניח אדם מריר ודאגן, פסימי ורואה שחורות.

עליו גם תאמר כן?

ידוע המעשה באדם שהרג את אביו וביקש רחמים כיון שהוא יתום...
כשם שמי שמכה את עצמו לא יבקש פיצוי על כאבו, כך מי שמצער את עצמו בכעס ובמרמור שאינו מוצדק, ברור שלא יקבל שכר על כך.
זה הכלל, ויש יוצאים מן הכלל, ואכמ"ל.

בס"ד זכינו ב'דף היומי' כבר להקדים ולהתחיל מס' סנהדרין בדף ז. מובא שמי ששומע חרפתו ואדיש לכך חלפו מאה רעות ממנו. זה נקרא סובל יותר?
ובהמשך בדף ח. אזהרה לדיין שיסבול את הציבור עד כמה? כאשר ישא האומן את היונק ונזכרנו במסופר על מרן הרב שך זצ"ל שקיבל מדודו מרן רבי איסר זלמן זצ"ל שבכל שעה שדופקים לפתוח את הדלת אתה לא יודע איזה לב שבור עומד כעת מאחורי הדלת... לכאורה זהו המקור.
והנה רבי איסר זלמן היה ודאי בעל מזג נוח (מרן רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל אמר שראז"מ היה הרב'ה שלו במידות טובות) האם הוא סבל מכך?
לא נראה לי

הראיה מסנהדרין, לדעתי נכונה מאוד.

אנחנו לא צריכים לחפש ייסורים. אלא לנסות שהעולם שלנו יהיה כמה שיותר מתוק. זו חובתו של האדם בעולמו - להתענג. זה גם הטבע, ואנחנו צריכים להישאר על טבענו. כלומר להישאר נורמליים, אדם שמחפש ייסורים משהו בו מעוות וחולה, הוא לא שפוי. מה שיש בגמרא מי שביקש יסורים, גם זה קשור למדרגות. וגם אמרו בסוף לא הם ולא שכרם.